הוא הבטיח לה לקנות סוכר וניל בדרך הביתה. היא רוצה לנסות את המתכון לבלינצ'ס שקיבלה אתמול. מפשפש בכיס, יש שם עשר שקל. מקווה שיספיק.
המזגן מקבל אותו בברכת שלום קרירה. הוא סוקר את המדפים, מחפש סוכר וניל.
"הי, רבי, חם בחוץ, מה?"
נתי מסתובב, מגלה את ירמי לוי, בעל המכולת. מהנהן אליו לשלום.
"שרב היום, ואתה עם חליפה!"
ואתה עם טישרט קרוע. לא יודע מה עדיף.
"מתי הורדת לאחרונה את המגן אפוד הזה? והקסדה השחורה?"
נתי מצמיד שפתיים, מבכר שלא לענות.
"תענית דיבור?" צחוקו של ירמי רועם. "שיהיה בהצלחה".
הוא מוצא סוכר וניל, בודק את ההכשר. לא שלהם. סוג נוסף, אין.
חוי עונה מיד. "צהרים טובים! אתה בדרך הביתה?"
"אני במכולת", הוא לוחש לטלפון הכשר היחיד ברדיוס הקרוב, "אין פה סוכר וניל בהכשר טוב".
"אויש". הוא שומע את האכזבה בקולה. "ואין לך כח ללכת לסופרמרקט, נכון?"
"זה רחוק".
"אז בוא הביתה, אני אכין את הבלינצ'ס פעם אחרת".
"את בטוחה?"
"מאה אחוז. מחכה לך".
הוא מנתק, חש את עיניו של ירמי עליו. "יש מבצע עכשיו בפלאפונים של גבי, סמארטפון בהנחה של עשרים אחוז".
"לא, תודה".
"זה פרימיטיבי, זה. יש לך בכלל קליטה?"
נתי מתלבט אם לענות או לשמור על הכוחות לתפילת ערבית. בוחר באפשרות השניה.
--
הכיפות הקטנות לא מצליחות להסתיר את החליפה היחידה בבית הכנסת. נתי מצמיד עיניים לסידור, מתעלם מהמבטים המשפדים אותו. קוץ בשכונה צבעונית, הם קוראים לו. הוא חש כשושנה בשכונת קוצים.
"הפרומר הזה", לוחש מישהו מאחוריו, "הצדקנות שלו מוציאה אותי מדעתי".
"ששש".
"אשתי אומרת שאשתו סנובית. לא מדברת איתה כאילו היא פוחדת להתקלקל".
"אשתך בוגרת בית יעקב, לא?"
"כן, וזה מה שהכי מתסכל. כאילו, היא לא יהודיה אם היא לא למדה באותו סמינר?"
"בטח יהודיה".
"בדיוק. למה הם גרים פה בכלל? אם לא נאה להם, שיעברו לשכונה אחרת".
"הדירות פה זולות, אתה יודע".
"אז שיאסוף צדקה וילך לשכונה שמתאימה לו. הוא עושה לי שחור בעיניים".
לחיו של נתי מסמיקות לתוך סידור התפילה.
"דוקא נראה לי שהאוזניים שלו אדומות".
"ששש. הוא שומע".
המזגן מקבל אותו בברכת שלום קרירה. הוא סוקר את המדפים, מחפש סוכר וניל.
"הי, רבי, חם בחוץ, מה?"
נתי מסתובב, מגלה את ירמי לוי, בעל המכולת. מהנהן אליו לשלום.
"שרב היום, ואתה עם חליפה!"
ואתה עם טישרט קרוע. לא יודע מה עדיף.
"מתי הורדת לאחרונה את המגן אפוד הזה? והקסדה השחורה?"
נתי מצמיד שפתיים, מבכר שלא לענות.
"תענית דיבור?" צחוקו של ירמי רועם. "שיהיה בהצלחה".
הוא מוצא סוכר וניל, בודק את ההכשר. לא שלהם. סוג נוסף, אין.
חוי עונה מיד. "צהרים טובים! אתה בדרך הביתה?"
"אני במכולת", הוא לוחש לטלפון הכשר היחיד ברדיוס הקרוב, "אין פה סוכר וניל בהכשר טוב".
"אויש". הוא שומע את האכזבה בקולה. "ואין לך כח ללכת לסופרמרקט, נכון?"
"זה רחוק".
"אז בוא הביתה, אני אכין את הבלינצ'ס פעם אחרת".
"את בטוחה?"
"מאה אחוז. מחכה לך".
הוא מנתק, חש את עיניו של ירמי עליו. "יש מבצע עכשיו בפלאפונים של גבי, סמארטפון בהנחה של עשרים אחוז".
"לא, תודה".
"זה פרימיטיבי, זה. יש לך בכלל קליטה?"
נתי מתלבט אם לענות או לשמור על הכוחות לתפילת ערבית. בוחר באפשרות השניה.
--
הכיפות הקטנות לא מצליחות להסתיר את החליפה היחידה בבית הכנסת. נתי מצמיד עיניים לסידור, מתעלם מהמבטים המשפדים אותו. קוץ בשכונה צבעונית, הם קוראים לו. הוא חש כשושנה בשכונת קוצים.
"הפרומר הזה", לוחש מישהו מאחוריו, "הצדקנות שלו מוציאה אותי מדעתי".
"ששש".
"אשתי אומרת שאשתו סנובית. לא מדברת איתה כאילו היא פוחדת להתקלקל".
"אשתך בוגרת בית יעקב, לא?"
"כן, וזה מה שהכי מתסכל. כאילו, היא לא יהודיה אם היא לא למדה באותו סמינר?"
"בטח יהודיה".
"בדיוק. למה הם גרים פה בכלל? אם לא נאה להם, שיעברו לשכונה אחרת".
"הדירות פה זולות, אתה יודע".
"אז שיאסוף צדקה וילך לשכונה שמתאימה לו. הוא עושה לי שחור בעיניים".
לחיו של נתי מסמיקות לתוך סידור התפילה.
"דוקא נראה לי שהאוזניים שלו אדומות".
"ששש. הוא שומע".