אני
מתלבטת כן. לא מתביישת בזה. עדיין אם להעלות את זה לאתגר.
בינתיים תהנו....
האם זה חייב להיות כך?
יצאתי. הדלת נטרקה בזעף קל, העפתי עליה מבט זועף גם כן, כדי לראות אותה בעליבות, למרות שאך לפני שבוע ארוך עמלתי לשוות לה מראה אנושי. אז עמלתי. אוף.
נזהרתי לא להסתכל על הקילופים, קשקושים, לכלוכים, שניבטו מכל מקום אפשרי, דילגתי על המדרגות שתים, שתים, בניגוד למצב רוחי הדפוק, וברחתי החוצה.
כדי למצוא את עצמי מול שמש מסנוורת שמכה בעוז, מבלי לנסות להסתתר אפילו.
אוח.....חחח.....
פסעתי בפסיעות מהירות, הגעתי לכביש, חציתי אותו.
לידי עברו ילד וילדה, הילדה ביקשה משהו בקול מתחנן, אח שלה ענה בקוצר רוח, דייייי אי אפשר. כמה פעמים צריך להגיד לך את זה, אי אפשר.
למה אי אפשר להפגין קצת יותר סבלנות כלפי אחים קטנים חשבתי בעוגמה. ולמה הורים לא חושבים פעמיים (?) לפני שהם מפקירים את הקטנים בידיים לא מיומנות של ה"גדולים", למה.
המשכתי בדרכי הלא יוצלחית מראש, מה אני רוצה בסך הכל, לקנות כמה דברים. לא צריך לעשות עסק מכל דבר, אבל העסק עושה את עצמו.
וכדי להצדיק את מהלכו, התקרבתי לעבר הכספומט, עמד שם זוג שנראה כמו אבא ובן, ממרחק יכולתי להרגיש במתח האופף אותם, בעמידה המרירה משהו של הבן, ביציבה הלחוצה של האב.
- אז כמה אבא, מאתיים? (ידעתי שאלו אבא ובן.
- מבט רב משמעות. 250! ואין עוד על מה להתווכח.
מה? שילחתי מבט מפלח לעבר הגב הקשוח של הנער, אבא שלך רוצה לפרגן לך (?) יותר ואתה עוד מתווכח על זה? למה, כי לא נאה לך? תוריד קצת ת'כבוד שלך ותגיד יפה יפה תודה. זו התנהגות???
אני כבר, כבר בחנות ביחד עם הזעף ההולך וגובר בתוכי, מבחוץ שומעים את הקולות הרמים (וזועמים) שנישאים שם, או.... אה... מי כבר שוב עצבן את יודא העובד מי.
מוצרים ירדו שוב ושוב מהמדפים, הטונים עלו שוב ושוב, הרבה מעל למדפים! סתמתי אוזניים בנסיון להימלט מן הרעש, דיי..... דיי.... דיייייייי. ! למה אי אפשר לתת קצת יותר יחס לקונים, למה? ולמה הבוס לא מפטר אותו, מה, הוא לא רואה שהעובד שלו רק מבריח קונים – כשהוא עצבני - ???
בחרתי בחוסר ריכוז את המוצרים שלי, בתקווה שלא החלפתי בטעות בין חלב ללחם.
שלמתי בחרון מאופק ביותר ורצתי הביתה ככל שרגליי מוכנות כדי לא להיתקל באף אחד, ושום דבר.
פתחתי את הדלת בתנופה, העפתי את השקית בחוסר זהירות על הרצפה, אוי, יש שם חלב! נתקלתי במראה האומלל, שהשגתי בנסיונותיי החוזרים ונשנים לאנש את סביבתי....
כמעט והטחתי בו אגרוף, בזעם לא כבוש.
למה? למה? למה???
למה כולם חייבים להיות עצבניים, עצובים, עגומים, מתרגזים, למה.
שמתי לב פתאום לדמות שעומדת מולי בתוך המראה, - שכמו החליטה לנסות לענות לי תשובה – סתורה מעט, עייפה, עגומה, תנועות עצבניות,
וזעף משתקף לו שם מבעד לעיניים !!
זה למה.
@מנוחה כהן ו @אנטיפטרוס שמתי לב שיש לכן עין חדה ומקצועית.
אז בבקשה מכם אם אפשר, בואו מהר למצוא את שגיאותיי וטעויותיי... שאוכל עוד לתקן.
תודה