"דאמירן בעלמא ואמרו אמן"
-אמן-
שתיקה של יראה נפלה על הציבור. העיניים נעצמו בכוונה עילאה, ובראש מורכן, נעמד הציבור לתפילת לחש.
לחש?
טיט... טיט... טיט...
המכשיר הממונה על המזגן החל צווח בחוצפה מכותלו הצפוני של משקוף הכניסה. צפצוף מנוקב דקיק ומרגיז.
מנחם שכבר פסע לאחור, וכמעט חזר, רוקן את ראותיו במחאה מופגנת. הוא רצה לנזוף בגבאי הפוחז, אבל צקצק בלשונו בנענועים נמרצים מימין לשמאל.
לעומתו אהרן הקדוש, שהגיע משום מה לבוש כחתן ביום חופתו. הכה על כיסיו מחפש אחרי קרקוש מטבעות שירגיע כבר את המכונה, ממש כמו הבקבוק שגואל אותו כל לילה מצווחתיו של אלייקים המתוק.
המרוץ כנגד השעון היה אכזרי.
טיט... טיט... טיט... – כמה מתפללים דיברו בשפת ה'נווו...' אחד מהם, כנראה קוראים לו נחמן, איגד את אצבעותיו והניע ידו מעלה מטה. לא כל כך הבינו מה הוא רוצה, מלבד מנחם שהבין שהוא מציע לאסוף מכולם סכום הוגן דיו להשתקת המכונה לפחות עד מודים דרבנן.
עוויות הכאב של אהרן נבלמו בשעה שהצליח לגרד מתחתית כיסו הזעיר מטבע של עשרה שקלים. הוא שלף אותו בהתרגשות, והציגו למתפללים שדפדפו בידיהם כאומרים לו, הזדרז כבר, הזדרז!
טיט... טיט... טיט...
כל מתפלל מתחיל בשטיבלאך 'מן המיצר' יודע שיש לך עשרים שניות עד כיבוי מוחלט של המזגנים, מה שמוביל אותך לנפילה עגומה בשביו של החום שנהדף מצד אל צד לקול צהלת מאווררי הקיר גדושי האבק.
לפי העת העולה בחשבונו של (האיש שכנראה קוראים לו) נחמן, נותרו עוד שש שניות, ולרוע המזל, עמד מנחם בקצהו הדרומי, מרחק שש אמות מחריץ התשלום.
מנחם החזיק במטבע טפח או שתיים מעל לקדקדו, וממש כמו בהסרטה של החתונה, הכל נעצר. פתאום ניתן היה לראות את להבי המאוורר זוחלים, בקושי זזים, בצליל שיסוף עמוק. פאותיו של מנחם הוסטו לאחור באיטיות מבהילה, וכולם הביטו בו טס באוויר קורע את האויר בשיוט אטמוספרי, ידיו זרוקות מלפנים, ומבטו מעוקם עד כמעט בלתי טבעי,
הוא יספיק או לא יספיק?
חשב מנחם, חשבו כולם.
סוף א':
ההילוך האיטי נפסק באחת. מנחם התרסק על הקיר, משחיל את המטבע אל החריץ העליון והנה...
המכונה מקרקשת קצת ומשליכה את המטבע בנזיפה!
אהרן מתאושש בזריזות, נוטל את המטבע בשנית ומסתער על הקץ בפעם האחרונה ואכן, צליל בליעה ענוג וערב בוקע מן המכונה. הציבור נושם לרווחה כי...
המזגנים כבו!
צליל אכזבה פושט באויר,
ואז החזן הסתובב בהפתעה. יעידו זקניו שזה לראשונה בחייו שסיים את תפילתו הזריזה וכבר ממתינים לו עשרים מתפללים חמוצי פנים.
סוף ב':
המטבע הבהיק לאור הפלורוסנט, וצפצוף אחרון בקע מהמכונה, הוא כמעט הספיק, ופתאום המזגנים נדמו בקול יבבה חנוקה.
פספסתי! הרהר מנחם. הוא פיספס! הרהרו כולם.
הוא שלשל את המטבע בלב כבד.
בסביבות 'מודים דרבנן' הזדעקו המזגנים וחזרו לחיים.
שיהיה למנין הבא, חשב מנחם, חשבו כולם.