דיון נספח לאתגר דו שבועי - מגזין מלחמה

[דוכסוסטוס]

דד-ליין צפוף: שבועיים מהיום. שלישי, כ"ז שבט, 23:59.

הרגע האחרון כאן כדי להישאר.
אבל רק ליומיים.

בשלישי בחצות יגיע הסוף של האתגר הזה.

אני שב ומתריע: לא יהיו הארכות.
מי שלא ינצל את השעות האחרונות ימצא עצמו מחוץ להתמודדות.

ממש לא זיגזוג מצדי.
היה נעול במועד כמובטח, עכשיו נפתח עם תו סגול.

אם לא תנצלו עד תום את הפתיחה המחודשת נאלץ לסגור מחדש.

 

[הדוויג]

ממש לא זיגזוג מצדי.
היה נעול במועד כמובטח, עכשיו נפתח עם תו סגול.

השפם המגולח של עמיר פרץ לא היה עושה את זה טוב יותר

 

[הזדמנות]

אפשר להאריך עד פורים, בו הסתיימה המלחמה אז.

מזל שהאתגר לא היה על מלחמת יום כיפור

 

[וי שלוק]

נעלנו.

פתחנו חזרה.

בסוף עוד תפתח מפלגה...

 

[הזדמנות]

שום הארכה?
פשוט הרגע ראיתי את האתגר מהפתיח ועד ההודעה 'נעלנו', דווקא יש לי מה לכתוב,
השאלה אם זה כבר לא רלוונטי וזהו?

לא תכננת להעלות משהו?

 

[דוכסוסטוס]

לכשעצמי אני טיפוס אמין מאוד, אבל עזבו אותי - ההנהלה לא תאפשר מועד ג'.
נצלו את הזמן המצומצם שנותר כדי לנשום אבק כוכבים ולהיות חלק מהנבחרת המאותגרת שלנו.
זה אבק שיעשה רק טוב לריאות שלכם.

 

[CN]

ב"ה

זה מה שהאויב רוצה

אזעקה עולה ויורדת מנסרת באוזן.
הלב מנתר מפחד, זה אמיתי!
נו, נו, מהר, איפה הדבק החום?
מים יש? ערכות אב"כ? כנסו מהר!
מי אחראי על רבקי?
דיני, לחסום את הפתח! מצאת סמרטוט?
מה עם החלונות? צריך בד עבה.
התכונה בבית עוברת מסביבי, כשאני רצה לחדר השני בלי אוויר. עשרות שקיות מרשרשות שם, צופנות חלומות.
בד צחור משובץ בפנינים נשלף במהירות שיא, מוצמד בדבק עכור על חלונות הבית.
בלי לחשוב, מהר מהר, מצמידה את שמלת הכלה לחלונות בדבק המתגלגל, לא מאמינה שזה אמיתי.
המלחמה הגיעה לכאן.
מה יצחק יחשוב? מחר הוא ישמע על זה, הלב שלו יתהפך.
החתונה בבני ברק! מרכז הארץ מופגז כל יום. מה יהיה?
אולי בכלל עדיף להתחתן כאן, בדרום?
לפחות יצחק בניו-יורק. ליד הרבי, רחוק מהטירוף.
האזעקה הזאת, נוראית. מחרישת אוזניים לגמרי.
חתונה. יהיו אנשים?
אולי נתחתן עם מניין וזהו.
מה יהיה?
אבל הרבי אמר שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר! נחבטת בי האמת, מתקוממת.
יוצאים מהמרחב המוגן. נכנסים בחזרה למיטות, הקטנים נרדמו שוב, אני מתהפכת.
מה יהיה? מה יהיה?
אבא הטוב נכנס לחדר.
"כלה שלנו", הוא אומר, "אני יודע. מחר בבוקר נדבר עם המחותן, ננסח יחד שאלה לרבי, בינתיים - תחשבי טוב!"

שמלה. יצחק. סקאד. המחשבות מדדות בכבדות, כל צעד יורק עליי בוץ ואבנים. אזעקה. כימי. מסיכה. חצי חיוך מצליח להתגנב, כשאני מדמיינת את כולם רוקדים עם המסיכות המפלצתיות. ברגע הבא האש מתלקחת. לא רוצה! מה זה השטויות האלו? הרבי הבטיח שיהיו ניסים גדולים! 'אראנו נפלאות'! אז מה אם את לא רואה? ילדונת, לכי לישון כבר! נו, לישון!

הבוקר עולה לאט מידי. לעזור לשמוליק ליטול ידיים. לחתוך ירקות. לתלות כביסה, אטב אחרי אטב, רק לא לחשוב. אראנו נפלאות. זה יקרה, יהיה טוב. אזעקה. אוח, לא שוב. ריצה לחדר האטום, ואבא עוד לא חזר. הדקות נופלות טיפה אחר טיפה. די כבר.

"יש תשובה!" אבא חוזר הביתה, סמוק מהתרגשות. לוגמת אוויר ברפרוף, בקושי נושמת. "לא לשנות את מקום החתונה, ואת זמן החתונה, כי זה מה שהאויב רוצה!"
לא לשנות. לא לשנות! לא? מה? לא מצליחה להכניס אליי, מלאה כל כך. הימים האחרונים מנסים להתמקם מחדש, כשאני נשאבת לעשיה מרוכזת. להודיע לכולם. לתלות מודעות בבתי הכנסת. לארגן הסעות לאולם. להמשיך, פשוט כרגיל, בהכנות הקסומות לחתונה. משהו בי עדיין מסרב להאמין. יש חתונה! רגעים כהים מסתחררים בי, מכים: כי זה מה שהאויב רוצה.
ואנחנו דווקא. כי תהיה חתונה, ויהיה טוב, בשנה שמלך המשיח נגלה בה.

6 בערב. השעות שסאדם ימ"ש אוהב. ארבע בבות מלוות אותי לחופה, טיפות גשם מנקדות את שמלת הכלה. אני שם, במקום שבחרנו, בשעה שקבענו. מאמינה. ולא רק אני שם. מאות אנשים נשפכים לאולם, מתחבקים, שולחים קרטון לערימה. ידיות שחורות, כיתוב צבאי, ערימה של השתדלות. הרגליים, מתיזות רסיסי אושר.
לא לשנות את מקום החתונה, ואת זמן החתונה - כי זה מה שהאויב רוצה!
*
והאויב, איננו כבר. תהליך הגאולה שהתחיל אז - עומד לפני סיום, ברגעיו האחרונים:
"שנה זו היא "(תהא) שנת נפלאות אראנו", השנה שבה יקויים היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכבר ראו בפועל "נפלאות" המעידים שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", ועד ל"שעה שמלך המשיח בא.. והוא משמיע להם לישראל ענוים הגיע זמן גאולתכם" (כדברי הילקוט שמעוני) ועד להכרזה ש"הנה זה (המלך המשיח) בא" שכבר בא, היינו, שעומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלימותה"
(מדברי הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת נשא ה'תנש"א)

***

ספוילר

הסיפור אמיתי, סיפור החתונה של הוריי היקרים.

***

אשמח מאוד, לכל ביקורת והארה. זמן רב לא כתבתי וכמעט שהחלדתי.. תודה על האתגר!

ב"ה

תנו בראש..

(אם תגידו סגנון של דבורי רנד, תהיו צודקים חלקית.
בחלק שכן, כי אני אוהבת מאוד את סגנון הכתיבה שלה.
בחלק שלא, כי הקצב של הסיפור הרגיש לי מצדיק את הסגנון.

טעויות לשוניות - התלבטתי אם ד' בבות מלוות או מלווים, זה שם של ניגון אבל יש משמעות חסידית גם לכל 'בבא'. אולי הייתי צריכה לרשום "צלילי ד' בבות" ולהיפטר מהספק)