סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה!
שנשמע רק בשורות טובות...
אקח את הערה לתשומת ליבי, תודה רבה ממש מעריכה.
בנימה אישית אוסיף כי אני חושבת שהפרק יכל לצאת הרבה יותר טוב, אך ליבי קצת כבד עליי, ולא יכולתי להמתין בכתיבת הפרק.
בבקשה קחו בחשבון.
שלכם, רזים.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ברוך דיין האמת...

הסיפור מעניין מאד!

אבל קצת קשה לקרוא אותו, ללא רווחים...
במקום 2 קטעים ארוכים מאד, נסי לחלק את כל הפרק לפיסקאות בנות 3-6 שורות.
דו שיח אפשר לרווח יותר, ולהוריד כל משפט לשורה חדשה.

אם תרצי עזרה בפרטי, בשמחה
אם תוכלי לשלוח לי בפרטי... אין לי מנוי.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
היי לכולם!
מעלה עריכה לפרק האחרון שכתבתי, ערוך ע"י מנוחה כהן המהממת שערכה אותו בצורה מדהימה!
תודה ענקית על העריכה, העזרה ובעיקר על ההערכה והאמונה במה שאני עושה. מעריכה ואסירת תודה.
קריאה מהנה!


דלתות האולם נפערו מולם בתנופה, מעניקות משב אויר קל על פניהם של הבאים. האולם הואר בנברשות קריסטל שהשתלשלו מין התקרה הגבוהה. אור הלהבות הוחזר מחתיכות הקריסטל, יוצר מחול אורות יפיפה.
הם קרבו אל מערכת הישיבה שכללה שולחן רחב מעץ מהגוני וסט כיסאות תואם בעל עיטורי וגילופי עץ שהעניקו לכיסא מראה מלכותי, מרופדים בעור יוקרתי.
אלרון הצליח לזהות בראש השולחן את המושל, שנעמד בעת כניסתם אל האולם.
"ברוכים הבאים נכבדיי," המושל הצליח להסתיר את עייפותו בחיוך רחב שהעמיק את הקמטים בצידי עיניו.
המשרתים הובילו את השניים אל המקומות שהוכנו עבורם מראש, סמוך אל המושל אדון טליאסו.
"ברוכים הנמצאים." בדומה למושל אלרון בחר להשתמש בשיטת החיוך שהסתיר אצלו כל כך הרבה, אפילו יותר ממה שהעומד לצידו יכול להעלות על דעתו.
חוץ מהם נכחו בחדר עוד חמשה עשר נכבדים אשר חפצו להיות נוכחים בעת הביקור החשוב. בקצה השולחן ישבה ביתו של המושל לצד בנות אצולה של אצילים נוספים, עיניה בוחנות מהצד את האורחים.

בשונה מקבלת הפנים המבישה, סעודת הערב עברה באופן חלק, אפילו מעבר למצופה וניתן היה לזקוף זאת לזכות אלרון. הוא דאג מראש להכין דבר תורה יפה, לקח לידיו את ניהול השיח בשולחן הרחב, שופע חיוכים וכריזמה. מתנחם בליבו שכח הדיבור לא נלקח ממנו, לעומת שדה ראייתו הפגום.
מהללאל ישב שם באצילות מחזק את דברי חברו רם המעלה, דואג לקרב באלגנטיות וטבעיות את המנות סמוך לאלרון שיצליח לראות במה מדובר, תוך כדי שימת לב שהאדון המארח לא מבחין בידו המטיילת בין הצלחות.
אצבעותיו, מידי פעם, מוללו בלחץ את שולי המפה הלבנה שהיו עשויים רקמה עדינה תוצרת עבודת יד מדויקת להפליא, יוצרות דוגמת פרחי לוטוס.
גם הוא דאג להוסיף על דברי התורה שנשמעו אמש מרם המעלה שלצידו, חיוכו היה מאופק ועיניו התכולות ניסו לזהות בין האצילים מישהו מוכר מאחד המפגשים בבית אביו, מצליח לאתר שלושה מכרים.

"מה קרה?"
דלתות חדר האירוח נסגרו אחריהם בקול נקישה, ואלרון הרשה לעצמו לתלות בחברו עיניים שואלות מבחין במצחו נחרשת התלמים, אך הזה בחר בשתיקה.
"תודה על כל מה שעשית למעני בסעודה," הרהור קל חלף במוחו, אולי בשעה שנפל מהסוס לא היה צריך לגלות למהללאל על עיניו ולגרום לו לדאגה מיותרת.
"אני שמח לעמוד לצידך תמיד," מהללאל בלע את הנוזל שהצטבר בפיו. "זה בכלל לא קשור למצבך," המשיך בטלפתיה את הרהורי חברו.
"זה בטח השבטים הקווארים," הציף אלרון ניחוש נוסף, מבין פתאום כי זו אינה דאגה שנשקפת מפני חברו אלא חשד, והוא לא אהב את זה.
"עניין השבטים אכן מדאיג אותי וגם מצבך, אך זה לא זה." קולו ניגן על אוקטבות נמוכות מעיד על עייפות מצטברת.
מהללאל נעצר סמוך לאחת מהתמונות בפרוזדור, ידיו שלובות מאחורי גבו, תולה עיניים בוחנות בציור שתיאר את הלווים בעת שירתם בבית המקדש אוחזים בכלי נבל, עוגב, כינור, ועוד כלים בעלי צורות ייחודיות.
אלרון קרב גם הוא מתבונן בתמונה שממרחק נראתה בעיניו ככתמי צבע חסרי פשר.
"בכל אופן משהו מטריד אותך," בנעימות ניסה לברר את פשר מצב הרוח המוזר שעטה חברו, בשונה ממנו שיצא מעודד מארוחת הערב באחוזת מושל.
"לא הבחנת במלצרים?" מהללאל ספק שאל ספק קבע, לא מסיר את עיניו מהתמונה.
"לא, עסקתי בליצור קשרים עם המארח שלנו," אלרון לא הבין לאן ידידו חותר, "גם אם הייתי רואה זה היה מטושטש," הוסיף, פניו התבוננו מטה אל השטיח שכיסה את הרצפות.
רגליו של מהללאל התנתקו ממקום עצירתו מתקדם לכיוון מערכת חדרי השינה, קול צעדיו נבלע בשטיח העבה.
"למה אתה שואל?" אלרון סב בעקבותיו מנסה להדביק את קצב הליכתו.
"איני יודע, משהו בהתנהלות שלהם לא היה תקין," השיב מהללאל קצר רוח.
"רגע, ומאין לך לדעת מה היא התנהלות תקינה של מלצרים?" אלרון הצר את גבותיו בהומור, "מעולם לא ספרת לי שהיית ממלצר," המשיך בהומר מתרעם.
מבטו של מהללאל הופנה כלפי האיש.
"אני לא," השיב נחרץ מחזיר את מבטו קדימה.
שתיקה ממושכת ליוותה את השניים, רק בחדר השינה המשיך מהללאל את השיחה שנגדעה.
"חלק מהמלצרים לא חזרו ישר אל המטבח, הם פנו לאחד מצידי האולם," מהללאל הניח את בגדי האצולה על המיטה בכוונה לקפלם.
אלרון התבונן בו כמצפה להסבר, אך משלא הגיע שאל: "לא הבנתי מה הבעיה, כלומר מה מוזר כל כך?"
העייפות נתנה את אותותיה באיש כבד הראייה.
"נראה היה כי הם פונים לחדר פנימי באולם, נכנסים לשם עם מגשי אוכל, וכשיצאו לא היה בידם דבר." החשד נשקף מקולו של מהללאל.
"אולי זה מטבחון, שמעתי על כמה שהחלו לעשות כאלה דברים."
ההשערה של אלרון נשמעה למהללאל כמספקת. "אם זה מטבחון אז למה ישר אחרי זה הם פנו אל המטבח הגדול?"
מהורהר הניח את הבגדים המקופלים על גבי השידה.
"זה באמת לא אמור להטריד אותך," אלרון התיישב על המזרן הרך. "נראה שיש על הפרק דברים יותר מטרידים."
המשיך, עיניו מתבוננות במהללאל שנעשה מטושטש.
"נראה שאתה צודק," מהללאל התיישב גם הוא על המיטה הסמוכה, ידיו מסדרות את בגדי הלילה שעטה על עצמו. "הבה נקווה שהביקור הזה יעבור ללא תקלות." המשיך תוך כדי שנשכב על גבו ראשו עטור הבקבוקים הקצרים נח על ערמת הכריות המסודרות.
"בכל זאת במה אתה חושד?" אלרון חדור מטרה לגלות את רחשי לב ידידו.
עיניו של מהללאל נתלו בתקרה, מעניק לעצמו רגע או שניים של מחשבה. "נראה לי שהיה שם מישהו," אמר כמעט בלחישה, מבטו מתעמק בתקרה החלקה.
"כוונתך לומר שאתה חושב שבחדר הפנימי ישב מישהו," אלרון ניסה לרדת לסוף דעתו.
מהללאל הנהן.
"נראה לי שסעד שם אדם נוסף, ואם אכן זה כך מדוע לא סעד עמנו? האם הוא מנסה להסתתר, ואם כן אז למה, מה הוא מנסה להסתיר?" רקותיו של מהללאל שלחו אותות פעימה כואבות.
אלרון הניח לעיניו להיעצם, כואבות מהמאמץ המתמשך. "כמו שכבר אמרתי," הוא עצר את דיברו בכוונה שהדברים התקבלו, "יש לנו מספיק דברים שיטרידו אותנו."
מהללאל הסתובב על צידו. "צודק, אולי הפכתי סתם לחשדן." ידו של מהללאל החליקה תחת ראשו, אך עיניו נותרות פקוחות.
"בטוב תלין ידיד, וברחמים תקיץ," נשמע כי אלרון כבר היה מנומנם.
"והמברך יתברך מפי קל עליון," השיב מהללאל.

אך הלילה עבורו רק החל כנראה.
בשונה מאלרון הוא מוטרד. אפילו מוטרד מאוד.
היום החולף היה גדוש חוויות ולאו דווקא בלשון החיובית של הדבר.
קודם העיניים של אלרון, עכשיו האחוזה המוזרה, השידוך שמוצע לו, והכי חשוב המאורע עם השבטים הקווארים שיש לטפל בו מיד השכם בבוקר.
עיניו התבוננו באלרון מתוך חשכת הלילה. אור הירח שחדר מבעד לדלת הזכוכית הפונה למרפסת, הטיל בחדר אור לבן קלוש.
בהתחשב באיחורם הערב, ואם לכלול גם את הזמן שהוא שוכב ער, השעה כבר נוטה לחצות, חשב.
מותש מניסיונות חוזרים ונשנים להירדם התרומם, מחליק את רגליו לנעלי הבית הפרוותיות. תחושת חנק ומועקה נחתה באזור חזהו.
בהחלטיות ניגש לעבר דלת הזכוכית, בכוונה לצאת אל המרפסת הפונה לחצר האחוזה. משב אויר לילי וקריר הכה על פניו, כמין לטיפת נחמה קטנה. ריח פריחה ריחף באוויר מזכיר לו ימים אחרים ורחוקים, שעות תענוג מרוחקות בזמן ובמקום.
הלילות של אי אז בהם הוא ואליהו ישבו אי שם בפינת החמד הרחוקה, ערכו חברותא משותפת לצד עששית הלילה המפוחמת של הרב, שוחחו על החיים וסתם על חוויות, לעיתים התבדחו זה על חשבון האחר לצד קנקן תפוזים שסחט רק כדי לעודד את רוחם.
היו אלה הלילות היפים בחייו, חלפה בו המחשבה מפתיעה אפילו את עצמו. למרות שזו הייתה אחת התקופות הקשות שעבר, הוא מצא את עצמו שב אל הרגעים של אותה תקופה לומד ממנה ובעיקר מעצמו, מגלה שטעם של אושר, תענוג וגם געגוע מכסה על הקושי.
עיניו התבוננו בחצר המקושטת בערוגות פרחים. קול מים נשפכים ממלא את החלל נובע ממזרקת השיש המצופה באבני חן שהוקמה כמעט במרכז החצר.
אולי לזה קוראים לחזור בתשובה, המשיך מהרהר. כשיש לאדם שאלה חוזר הוא אל העבר כדי למצוא בו את התשובה.
התובנה שהחלה מכה בו שורשים גרמה לו להתפעם. ידיו נשענו על מעקה השיש הלבן והקריר, כשלפתע עיניו זיהו דמות מהלכת שם בחצר.
עיניו צרו במאמץ, מנסות לזהות את הדמות בחשיכה.
זה לא שומר, חשב לאחר שראה משהו שדומה לגלימה, פריט שלא כלל את מדי המשמר. מי יכול להסתובב בחצות הלילה מחוץ לאחוזה? תהה בינו לבין עצמו.
הדמות המשיכה מהלכת. הליכה איטית, כאילו עורכת טיול לילי מהנה, נעצרת בסמוך למזרקת המים. מהללאל עקב אחריה.
אור הירח האיר על מי המזרקה, והמים החזירו את אורו בצורת אלפי ניצוצות, שהוטלו על הדמות באור נוגה. זו לא גלימה, כי אם שימלה! גילה מהללאל.
מה נערה עושה בשעה כזו בחוץ? חשב בהתרעמות על חוסר אחריות מצד השומרים, אך מיד הסיר את מבטו מבויש.
הוא התרחק מעם המעקה, אך הנערה שכבר גילתה שהוא שם נעלמה כלעומת שבאה. ברגע הבא מהללאל ראה את החצר ריקה מאדם, מלבד חתול שהתחמק לחצר לא טייל שם אף אחד, ובתחושת תמיהה זו המהולה בחשדנות אודות אנשי האחוזה החליט לחתום את אותו יום, או ליתר דיוק, את אותו הלילה.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רגליה הדקיקות של הציפור נקשו על לוח העץ במקצב מונוטוני שמנע ממהללאל להתרכז.
"שוב פעם לא טוב", רטן אלרון לאחר שמהללאל הקריא בפעם השישית, את נוסח האיגרת שכתב.
"אז אולי," ידו השמאלית של מהללאל מעסה את רקתו, מנסה להקל על הכאב שמפמפם בראשו.
"אולי אדוני יואיל בטובו להציע ניסוח ואני אכתוב?" הוא נטל את הנוצה ששמט קודם לכן, מנדנד אותה בין אצבעותיו.
אלרון כיחכך בגרונו. אילו היה הדבר תלוי בו, היה כותב לבד ולא נעזר בשרותיו של בן היער לשעבר. רגע שקע במחשבותיו, אך מיד נעצר, מנער את המצוקה שנדבקה בו.
לעומת ידידו שישב בסמוך לשולחן הכתיבה והמתין, המשיך אלרון ללכת בחדר מקיר לקיר, ידיו שלובות לאחור בחוזקה וגבותיו מכווצות בחשיבה מייגעת.

לאחר מחצית שעה נוספת אפשר לומר שהשניים היו מרוצים, עד כמה שאפשר להיות לאחר כתיבת בשורת איוב שכזו.

אצבעותיו של מהללאל גוללו את הקלף הקטן, תוך כדי ליבו מחסיר פעימה, סוגר בחוט דקיק. יונת המודיעין נותרה נינוחה שעה שהקלף הוצמד לרגלה, ממושמעת, ולא מודעת לחשיבות הקלף אותו נושאת. בשונה ממנה השניים הנוכחים בחדר נותרו מתוחים.

לא סתם קראו לה יונת מודיעין, באזור צווארה הנוצות הלבנבנות מנוקדות בנוצות שחורות קטנטנות, כאילו משהו הכתים את נוצותיה בכתמי דיו שחור. ומסלול מעופה הקבוע כלל את הדרך הקצרה אך המסוכנת יותר, מבית המושל הישר אל ארמון המלוכה לחלונו האישי של הוד מלכותו.

זרועותיו החסונות של אלרון נטלו את היונה, אגב מהללאל התרומם מהכיסא המרופד. המתח שעמד באויר היה כמעט מוחשי. סמוך לחלון הם נעצרים, רקיע בהיר ונטול עננים נפרש לפניהם, תלוש כל כך מהרגשות המבעבעים בקרבם. שני הגברים שתקו, שתיקה כזו שאומרת הכל. אלרון פרש את כפותיו מעניק דרור ליונה בעלת הנוצות הלבנות. כתגובה פרשה היונה כנפיים, עיניהם עקבו אחר הציפור הקטנה שהחלה דוהה בקלילות על זרם אויר, אינה מודעת למשקל המונח על כנפיה.

הם נותרו שם לעוד כמה רגעים מניחים לשקט לעשות את שלו, ולהבנה לנסות לחדור אל ליבם. נוסף לכל המועקה, אלרון הצר על האופק שבעיניו הטשטש כמעט לחלוטין, כתגובה מבטו נח על אדן החלון המגולף.

"אתה צריך לטפל בזה," מבטו של מהללאל נותר תלוי באופק, מצליח דרך אגב לקלוט את פניי חברו שנפלו.

"אני צריך להתפלל על זה," השיב אלרון, על פניו מצטייר חיוך חמוץ.

"ועכשיו," בפתע קולו התרומם, מפיג מעט מהאווירה המתוחה, "אתה זה שצריך להתארגן כאן," המשיך זרועו טופחת בעידוד על שכם חברו. מהללאל התנער מהטפיחה המטלטלת. "תואיל להסביר את עצמך," מבטו היה מופתע וקולו דורש הבהרה. נוכח לתנודות הרגש הקיצוניות של חברו למסע. "אל תאמר לי," גיחך אלרון," שהוד רוממותו שכח," מניח את כף ידו במקום לוח הלב.

"לשכוח מה?" מהללאל לא חיבב את הגיחוך הזה, גבותיו מכווצות כמברר.

"אם לא הייתי מכיר את הוד מעלתו," קולו נעשה רב חשיבות," הייתי חושש שמא נפגם זכרונו..."

אלרון מותח את השיחה, סיכם מהללאל בינו לבין עצמו, השאלה היא למה. עיניו התבוננו בשתיקה בידידו המחויך, מבטו מצפה לתגובה, אבל הוא לא מתכוון לשתף פעולה.

"באמת אינך זוכר?" קולו הנינוח צרם לאוזניו שלו, מה יש לו? תהה בינו לבין עצמו. נוכח לראות כי ככל שהוא מושך את זה השיחה הופכת ליותר ויותר מוזרה.

"יש לך היום פגישה עם הוד רוממותה, ביתו של המושל." משהו בגוון קולו נעשה מתכתי.

אישוניו של מהללאל נפערו באחת, "איך שכחתי מזה?!" החרדה לפתה את ביטנו, שריריו התכווצו מאיימים לקפלו, וידיו אחזו בראשו.

"היי, זה בסדר." אלרון מצא את עצמו לא מוכן לתגובה. "טבעי שתשכח," מרגיע. "בנסיבות הנוכחיות," המשיך, משיב את חיוכו הבוטח.

"מתיי אמורה להתקיים הפגישה?" יובש מוזר מילא את גרונו, אך לא נכח בחדר אף כד מים להשיב את צימאונו.

"כמדומני לאחר תפילת מנחה," אלרון בחן את חברו החרד, נחשף לראשונה בתופעה.

אנחת רווחה פרצה מפיו של האיש הצעיר, "מי יודע מה יקרה עד אז," מילמל מבין שפתיו.

"בוא נקווה שלפחות עד אז היונה כבר תגיעה ליעדה," חיוכו הבטוח כל כך גרם לאיש מולו להסדיר את קצב פעימות ליבו.

תקווה, נראה כי היא חלק בלתי נפרד מחייהם.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * ** * *


אותם הצהריים שר הצבא מצא את עצמו מהלך על אחד מעשרות השבילים המרוצפים בחצר המלוכה, מודאג.

"יש משהו שאיני יודע?" פינרס הילך לצדו בגדיו השחורים נוגדים כל כך את הבגדים של האדם שלצדו.

"אינך יודע הכל," גבותיו העבות התרוממו כמופתע, "ידידי," הוסיף בלחישה.

"לרגע לא העלתי בדעתי דבר כזה," שפתיו נעו במינימליות מאופקת, ידיו שלובות לאחור כהרגלו.

"בכל אופן אם הוכל להקל מעט על הוד רוממותו, אשמח לעזור." פינרס הצר בליבו על משפט הפתיחה שכנראה לא היה יוצלח.

"אולי באמת תוכל," בסטיאן נעצר מעט לפני שער הכניסה המוזהב, שבשעה זו קרני השמש פגעו בו גורמות לו לזהור.

מבטיהם נפגשו, האחד פגיע משהו, השני מסוקרן.

"אני צריך שתרחרח," עצם המילה גרמה לאדם מולו להתקף רעד, מזכירה לו ימים אחרים, פחות טובים.

"זה בנוגע לבני," המשיך בסטיאן מבטו ממוקד.

עצם אזכור בנו גרם לצמרמורת לחלוף, ולרוגע המאופק לשוב לשלוט על רוחו. "בנך הינו מטובי בנינו," חייך לעבר ידידו.

"כן, כן, אני יודע," כף ידו הגדולה הונפה בביטול. לולי שליטתו העצמית פינרס היה פוער את אישוניו בתמיהה, אך כאמור שלט בעצמו.

"בנך כעת נמצא בשליחות עם אלרון," בחר לציין, מבטו בוחן את העומד מולו.

"זה בדיוק העניין," בסטיאן נעצר בולע את רוקו, "איני יודע אם אכן הם בשליחות המדוברת."

"מה כוונתך?" פינרס הצר מעט את גבותיו המשורטטות, ידיו השלובות התכווצו.

"כאמור הם נשלחו למחוז הדרומי והיו אמורים לבקר שם את הפלוגות הצבאיות, שלחתי לאחד ממפקדי כיתות הצבא מברק, אך הוא טען שלא התרחש ביקור מהסוג הזה."

אצבעותיו של הסגן מוללו את גלימתו השחורה, "ולמה שלא תשתף את הוד מלכותו?" חקר.

"וכי חשבת שלא ניסיתי? זה הדבר הראשון שעשיתי, אך נראה שהמלך מסתיר ממני משהו." סוף המשפט נאמר בלחישה עד כדי כך שפינרס הזדקק להסתייע בקריאת שפתיו של שר הצבא.

"אם המלך מסתיר משהו, כנראה יש לכך סיבה," פינרס הוכר כצייתן מקצוען, אבל יותר מכך ידעו מקורביו המעטים היה לו כישרון נדיר במשחק.

"לפני רגע הוד רוממותו אמר שישמח לעזור לי," רגלו זעה מעט מעידה על חוסר סיפוקו.

"ואני עדיין עומד על כך," שפתיו הדקות יצרו חיוך שדמה לקו ישר ודק.

"אם כך אשמח שתנסה לברר לי את העניין," בסטיאן לא העניק לאיש מולו את התענוג לשמוע מצוקה בקולו מותיר אותו הדור ומלא ביטחון.

"איני יכול להבטיח, אך אשתדל." האיש לבוש השחורים החל להתקדם, שר הצבא נע בעקבותיו.

"ביננו", קולו של פינרס ירד לכדי לחישה ומבטו נח על המרצפות הצבעוניות, "הוד רוממותו מקורב למלך יותר ממני

"אין לדעת," משיב בסטיאן בלחישה משלו, "וגם אם כן, מאוד יכול להיות שדווקא בגלל שזה בני הוא מסתיר זאת ממני, ואילו לך לא יהיה אכפת לו לספק מידע, וכן לשאלתך אני מודאג." בסטיאן מיהר להוסיף את החלק האחרון במשפט, כשחייל משמרות סייר בסמוך אליהם מחווה השתחוות כבוד.

השניים נפרדו בניד ראש קל, ובמסתוריות התפצלו כל אחד לדרכו.


אותה שעה המלך אכן היה זקוק למישהו , יהא זה שר הצבא, יהא זה סגנו, אפילו משרתו האישי לא היה שם כדי למנוע את נפילתו. ברצפה המכוסה שטיח, סמוך לחלון חדרו הפרטי, אוחז בקלף דקיק ולצדו יונת מודיעין מהלכת, המלך דמה יותר לצבע השיש הלבן.

ידיו רעדו בפראות, ועיניו לא פוסקות מלקרוא את השורות הלוך ושוב.

"אין לנו הסבר אחר מלבד העובדה שמדובר באויב זר אשר אכזריותו אינה דומה לאף אומה שהכרנו." המשפט הילך עליו אימים.

" מחכים לכל פקודה אשר תבוא מאת הוד מלכותו." נחתם המכתב.

ואולי התמזל מזלו שאף אחד לא נכח בחדר, רעם של סיוטים חלף בהבזקים, התיאורים היו כל כך חדים ואכזריים שתמונות זעווה הצטיירו בדמיונו, מלאים בדם.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

קרני שמש אחרונות בקעו מענני הנוצה, יוצרות קווי אור החותכים את הרקיע האדמדמם סגלגל.
עיניה התעמקו בנוף, הביקור אמש הזיז אצלה מיתר או שניים חשבה, משחזרת את המפגש הבלתי פורמלי.

כבר לא היה אפשר להסתיר את הבשורה המשמחת, כמה שהשמלה הייתה רחבה זה לא עזר. ונראה כי פניה של האורחת חייכו כמו שכבר הרבה זמן לא חייכו.

"הינך יודעת מדוע קרא הבורא לרחם בשמו?" שאלה האורחת שעה שטיילו שתיהן בגינת האחוזה. ידה של אונמר רפרפה מעל שיח פרחים "לא," השיבה בלחישה.

"אינך יודעת?," השתוממה בת שיחתה, שותקת לרגע, מעניקה משמעות לתמיהה.

" רחם לש' רחמים," גררה רנה את שמלתה הכבדה, " שבשעת הלידה הבורא מעצים את מידת הרחמים אצל האישה ,כדי שתוכל לגדל את הרך הנולד."

הקול למוד הניסיון רעד מעט, האם זו התרגשות שמרעידה את הקול? אונמר הרימה מבט לעבר האישה המוכנה החזקה בממלכה נוכחת לראות כי גם הפנים הרציניות התרככו משהו.

"את תראי," המשיכה רנה מעניקה דרור לרגשותיה דרך המילים, "ברגע שזה יקרה תביני את כוונתי," מבטה מנסה לחמוק מפניה הבוחנות של האחיינת הצעירה.
"הכל ישתנה," סיימה קולה נבלע מעט. והיא לא ידעה כמה היא צודקת.
אונמר ניתקה את מבטה מהרקיע, עיניה עוברות על ההרים ששבילי עפר מצטיירים בין העצים הגבוהים, כאילו היו שרשרת על צוואר אישה, מזכירים לה כמה היא חנוקה כאן באחוזה.
עם כל הכבוד שהיא רוחשת לדודתה, ולחוכמתה, הפעם היא נוטה להטיל ספק בדבריה. ושוב חולפת במוחה המחשבה כי לעולם לא תעמוד בציפיות, לעולם לא תוכל להיות נסיכה כמצופה. הרגשות הנמוכים לא תאמו לנוף, שהיה התגלמות של התרוממות רוח והתעצמות נפש, ממש כמוה, שאף פעם לא תאמה לשום דבר.

ידיה הדקיקות נשענו על אדן החלון, חשה כי זמן ההמתנה לבעלה אולה התארך. מגש הפירות המתין שם לצד כורסאות הקטיפה המיותמות. בתחילת נשואיהם חששה שאולה מתבייש בה, אולי גם קצת נבוך לנוכח השוני המובהק בינה לבין כל השאר, אך מהר מאוד למדה להכיר אותו ואת הערכה ההדדית השוררת בינהם.
ובטלפתיה מושלמת כאילו המחשבות עליו קראו לו לרדת, הבחינה בו מדלג במדרגות.

"סליחה על האיחור," חיוכו הרגיע משהו בליבה הסוער.

"זה בסדר," חיוך קטן הציץ על פניה, "לעומתי היה לך יום עמוס לעייפה," השיבה, מתנתקת מהחלון.

"למה זה נשמע שאת לא מרוצה מהעניין," אולה התיישב על קצה הכורסא, הוא הספיק כבר להכיר את רעייתו כדי להקשיב למה שלא נאמר בקול.

"תודה לקל עליון אין לי שום טענות," השיבה אונמר מתיישבת גם.

"ובכל זאת, לעיתים זה מרגיש שאני לא עושה כלום." המילים כמעט נבלעו זו בזו כאילו התביישה להתלונן.

ידו האוחזת בפרי נעצרה בדרכה אל פיו, חוזרת ומשיבה אותו אל יתר הפלחים. הוא לא יודע האם זו דאגה שגרמה לו לאבד את הרצון לטעום מהפירות העסיסיים או שזו סתם עייפות מהיום.

"בעזרת הקל עוד מעט יהיה לך הרבה תעסוקה," בזהירות השיב, מבחין אגב בסומק הממלא את פניה הנאות.

"בעזרת הקל," חזרה אונמר אחריו, אם כבר דודה רנה דיברה על שינוי, משהו בחינניות הטבעית שלה אבד, חלפה מחשבה במוחה תוך כדי לעיסת הפרי.

אלא שאז קול נקישת צעדים החל מתקרב, מנתק את חוט המחשבות. באחת, מבטי השניים הופנו לעבר גרם המדרגות, מבחינים כמעט מיד בשליח מדוגם מתקדם בפסיעות מהוקצעות לעברם.
באינסטינקט אולה התרומם מהכורסא, משרתי האחוזה יודעים כי חל איסור להפריע להם בשעה זו רק למקרה דחוף ביותר... משום מה קיווה כי זה רק טעות אנוש ולא הסיבה השנייה.
השליח המתין לו בסוף גרם המדרגות, במחשבה תחילה, חשב, שאונמר לא תשמע, המשיך את חוט מחשבתו טווה את הסיטואציה.

"אדוני," השליח קד קלות, ידו מושיטה איגרת קטנה, "זה עבורך", מתרומם מהקידה, מבטו רציני, חד ותקיף משהו.

אולה נטל את האיגרת החתומה, מבין כי אין זה הזמן לשאלות. הינהון ראש קל סיים את הטקס והשליח סב על עקבותיו.

הוא נותר לעמוד בקצה האולם, אצבעותיו מקלפות בזריזות את החותמת.

"הכל בסדר שם?" קולה של אונמר התרומם, מבטה מנסה לבחון את המתרחש.

אולה לא השיב לקראתה, עיניו החומות התרוצצו מילה אחר מילה, וחוזר חלילה, כאילו בולע כל אחת מהן שהייתה קוץ ממאכל דוקרני, גרונו נחנק, מתקשה מעט לעכל.

אונמר שבחנה מרחוק את המתרחש התרוממה ממקומה, חשד סמוי החל מקנן בליבה.

"מה זה?" שאלה מבררת, שעה שהתקרבה, עיניה מנסות לפלס דרך אל הכתוב.

אולה חש את גרונו מתייבש, "זה סתם," מיהר לקפל את האיגרת, "הזמנה לפגישה ממשלתית" קולו הצטרד, תוך כדי מקפל את האיגרת לכמה שיותר קיפולים.

"פגישה ממשלתית בנוגע למה?" אונמר ידעה להריח שקר מרחוק, וחשה כי אולה מסתיר ממנה. דבר שגרם לה לחוש שוב את אונמר הקטנה שכולם חושבים שאינה מבינה דבר.

אולה פנה לעבר גרם המדרגות העליון, אונמר בעקבותיו, "זה בנוגע לביקורת הגבולות, לא משהו רציני..." אמר תוך כדי דילוג על שלושה מדרגות.

"לאן זה?" החשד שפיעם בה גדל מרגע לרגע. אולה נעצר על המדרגה החמישית, מבטו נעשה קר ומרוחק, "לפגישה," השיב קצרות.

אונמר שחשה שוב הילדה הקטנה שאף אחד לא סומך עליה, ניסתה להדחיק את תחושת הפגיעה מה שגרם לה להשתתק בכבדות.
אולה המשיך להעלות במדרגות, אונמר עקבה אחריו במבטה.
לקראת סוף הגרם נעצר מעט, "אני צריך ללכת, כשאחזור אסביר הכל מבטיח."

דקות ספורות לאחר מכן שוב עמדה אונמר ליד החלון, הפעם מתבוננת בבעלה רכוב על הסוס, נוטש את החצר ופונה לכיוון אחד משבילי העפר שנעשו אפלים עת הערב שהספיק כבר לרדת על צידו הזה של העולם. ומבלי סיבה כל שהיא מצאה את עצמה מביטה על רקיע מקושט הכוכבים ומתפללת.

**************************************************************************************


עשן סמיך היתמר מעל המחנה, להבות המדורה המרכזית תיזזו אחת בתוך השניה יוצרות מחול אורות יפיפה ופראי.
עיניו צרו על קבוצת האנשים המתקבצת סביב המדורה, ליתר דיוק קבוצת הבריונים.
ובאמת שבחייו לא ראה לפני כן אנשים כל כך מאיימים וחזקים.
בכח אחד היה לשרוף ולכלות כפר שלם בין לילה, ובכוחות משותפים יכלו גם מחוז אחד או שניים. מבחינתו היתה זה התגלמות של פאר היצירה. פראי, יפה, ועוצמתי כאחד.

ידו האחת שנותרה הידקה את נדן חרבו, בוחן את עיניהם, שהשלהבות נשקפות מהן, מעניקות נופך למבטים
וזה היה כל הסוד.

"זוכרים למה אנו כאן?" קרא לעברם בקול נוטף ארס, מהלך במעגלים. עשרות הבריונים המתינו להמשך דבריו.

"זוכרים את המשפחות שהותרנו מאחור?" בדרסטיות קולו התרומם לכדי שאגה.

"כולם יודעים מה עשו למשפחותינו" שוב הנמיך את קולו, סב לאחור מפנה את גבו לעדת האריות, עולה על גזע עץ כרות. גלימתו הבלויה כיסתה על כתפו חסרת הזרוע.

"השפילו אותנו!" שאג אחד הבריונים, שברקע נוהמים חבריו לאות הסכמה, מנופפים בחרבותיהם הגסות.

"רק השפילו?" סב לעברם, בקול ומבט זחוח, מעורר בליבם את הזעם הרדום.

"ניצלו אותנו!" " נידו!" "הרסו את חיינו!" חסר הזרוע התמלא תענוג לנוכח קריאותיהם, כאילו ישב זה עתה באולם קונצרטים, לוגם מיין משובח בן אלף שנים, טיפה אחר טיפה. ומאזין לבלדה המספרת על חית פרא בודדה.

"אשאל אתכם ידידי," ממשיך קולו מתנגן , "האם זהו גורלנו?!" קולו התמלא בוז "להיוותר חסרי יכולת מול אותם אנשים? לתת להם להמשיך ולצבור על חשבוננו כוח?"

"לא!" קראו הבריונים. פניהם מתעוות בכעס וזעם צורם.

"אז אמרו לי אתם מה עלינו לעשות?" חיוך איים לחצות את פניו.

"לשרוף!" "לכלות!" "עד האדם האחרון!" שיתפו הבריונים פעולה בהצגה המושלמת.

"ודאי, אתם צודקים," קולו חזר להתייצב. "אבל," נעצר ברב חשיבות מעניק למילה לחדור אל המוחות הבוערים. "האם רק בשביל להרוג עזבנו את היקרים לנו?" תהה בקול.

" האם לאחר הכיליון נשוב לביתנו כשבידנו אין מאום?" הוא אהב לנגן על מיתרי ליבם הגסים, היה זה קונצרט של ממש. "האם לזה אנו נקרא ניצחון?" הפעם היה זה מיתר גבוהה שצרם בחלל היער.

"לכבוש," המילה נלחשה בין כולם.

"אני לא שומע," האיש נטול היד נזף באנשים המגודלים, "מה עלינו לעשות?" ירד קולו כחוקר לבבות וכליות.

"לכבוש!" שאגו בחזרה, מוסיפים דומיננטה ליצירה המוזיקאלית, סימפוניה של ממש.

קטוע היד אהב להיות המנצח על התזמורת, שהפעימה וריגשה אותו ועל האחרים הייתה מהלכת איימים.

"אבל כבר כבשנו עיר או שניים," ידו עברה על זקנו הנוקשה, "ואולי די לנו בכך," אמר כתוהה בינו לבין עצמו, רק בכדי לטלטל ולהעצים את רגשות הנוכחים.

"לא נלחמנו לחינם!" קול בס צעק מאחת השורות, מניף גרזן לאוויר הלילי. "אנחנו רוצים ממלכה!" המשיך אחר נמוך מעט מהשני, מתקדם לעבר המדורה, עיניו שהוארו מהאש שידרו את הסוד, כן, כן, זה היה סודם.

במילה אחת קראו לו- נקמה, ובשתי מילים- נקמה מתוקה.

***************************************************************************************


נדמה היה שחלל החדר התרחב, רגעים מספר לאחר שעזבה אותו הנערה הצעירה.

והשקט העניק לה מרחב נשימה, כך מחשבותיה יכלו לתזז בין קירות החדר.

הזמן עושה את שלו, חשבה, מתבוננת על פניה בראי שהוצב באחת מפינות החדר.

אין לה את הפריווילגיה להיפגע, המשיכה לחשוב, מסרקת שערה סוררת.

זה גם לא יעזור לה, משחזרת בדמיונה את השיחה שנערכה בחדר זה אשתקד.

"הוא בדיוק איך שמספרים," קראה הצעירה נרגשת. מתבוננת בבואתה דרך הראי.

"תואילי בטובך להפסיק לזוז," הייתה זו היא, שפרמה את סבך קשרי שמלת הצעירה, מבקשת ממנה להפסיק לנוע.

"אינך מבינה," המשיכה בת המושל הצעירה, מסתובבת לעבר בת שיחתה,

קולטת מעט באיחור את ההתנשאות והזלזול הנשקף ממילותיה.

"מצטערת," השפילה מבט. "זו לא הייתה כוונתי."

"הכל בסדר," התרוממה הבחורה תוך כדי פליטת אנחה קצרה. ידיה טופחות על השמלה מסירות כתמי אבק בלתי נראים.

"אבל את תביני," הקול הנרגש שב לגרונה של הצעירה. "היום בערב, את תביני."

המבט חמור הסבר ששלחה לעברה, גרם להתרגשות לצנוח בשנית. "סליחה, שכחתי שאסור לדבר על זה." התנצלה בת המושל בשנית בפני בת שיחתה.

"סייג לחכמה שתיקה," ציטטה הבחורה, שסומק נשטף על פניה.

אך אכן הערב הגיע, הגיע מהר מידי לדעתה, ועליה לגמור להתארגן ולצאת. בת לוויה ממתינה לה מחוץ לדלת החדר. אולי הפגישה הזו תהא שונה. ספק חשבה ספק קיוותה

************************************************************************


מהללאל הילך בחדר הלוך ושוב, ידיו שלובות בחוזקה, כאילו מנסות לסגור על עצביו מלפרוץ. לאן הוא יכול היה להעלם?? תוהה בינו לבין הקיר שמולו.

הוא לא מעז לפתוח לבדו את האיגרת שהגיע אמש, אך אלרון נעלם, התנדף, כאילו רוח לקחה אותו משום מקום.

איגרת התשובה מאת המלך התכווצה בין אצבעותיו, אולי זו גם דאגה שמקננת בליבו. בהתחשב בכך שאלרון מסוגל להכל, הוא יהיה מסוגל לרכוב עיוור ביער שורץ חיות טרף.

זה קרה ממש לקראת סוף תפילת ערבית, שעה שהרים את מבטו מהסידור קולט שהאיש איננו בטווח שדה הראיה. תחילה הניח כי זה עניין של רגע שתיים עד שישוב, אך התפילה נגמרה, והאיש עדיין איננו. בשיקול מהיר בחר להישאר מעט במקומו, מעיין במשנה. הדק' נקפו לשעה וכשתחושה מוזרה ממלאת את חזהו, התרומם מהספסל, עיניו מתזזות בחלל האולם סורקות כל פינה, והאיש לא נראה.

כנראה יצא, הסיק, נושק למשנה. ושם את פעמיו לאחוזת המושל, מקווה בליבו כי שם ימצא את האיש. אך גם שם הוא תשאל את המשרתים ואנשי המקום, כולם ענו בשלילה. אפילו המושל לא ידע היכן אלרון. ואז כאילו זה לא מספיק מהללאל מצא את עצמו רואה את יונת המודיעין שבה אל חלון חדרם, ליבו החסיר פעימה שעה שנטל את האיגרת הקשורה לרגלה.

כעת לא רק שהוא חרד בפני התשובה הטמונה באיגרת, הוא גם מודאג לגבי אלרון. הערב מזמן ירד והבחור הלך לו מבלי להודיע לאן ומתיי ישוב.

פגישת השידוך מצהריי היום כאילו נשכחה מליבו לחלוטין.
 

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
נכנסנו למתח, איזה כיף!
האמת שלא הבנתי כל כך מי אומרת מה בחדר של בת המושל...

כדאי לעבור שוב על סימני פיסוק...
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נכנסנו למתח, איזה כיף!
האמת שלא הבנתי כל כך מי אומרת מה בחדר של בת המושל...

כדאי לעבור שוב על סימני פיסוק...
תודה על הפידבק!
ממש מעריכה את זה...
בקשר למי שבחדר של בת המושל,
יש שם שתי בחורות בת המושל היא הבחורה הצעירה והבחורה השניה היא היותר בוגרת...
 

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מי זאת השניה?
אם את לא מגלה כרגע את הזהות שלה, לפחות תני לנו תיאור חיצוני, משהו שיכול לבדל אותה ולתת לנו מושג עליה
 

רצתה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מי זאת השניה?
אם את לא מגלה כרגע את הזהות שלה, לפחות תני לנו תיאור חיצוני, משהו שיכול לבדל אותה ולתת לנו מושג עליה
אוקיי זו בדיוק הנק'
הדמות עוטה בערפל.
תאור מקדים שלה- הדמות הבוגרת יותר מבין השתיים.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה יופי!
רק משהו שקצת הפריע לי :



אולה מדלג במדרגות?
לא מתאים לגיס המלך, לקצין בכיר בצבא הוד מלכותו לדלג במדרגות.
תודה על הפידבק!
הדילוג במדרגות בא לבטא את הקשר היותר קליל וזורם שהוא יכול לעשות בחברת רעייתו.
אחרי הכל לא צריך לשכוח שהוא איש צעיר ומלא חדוות חיים😄
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אויש תודה!
@רזים שמעתי שמדברים עלי... אז הנה אני כאן!
אני ולא מלאך,
אני ולא שרף,
אני ולא שליח,
אלא-
אני ואסופי עוד...
מחכים לפרק הבא!
זה כל כך מחמם את הלב, באמת!
האמת שהתחלתי לעבוד על פרוייקט די גדול ומנסה לשלב בין לבין.
בעזרת ה' מקווה לפני פסח לעלות כמה פרקים שיהיה לחופש...
נ.ב. חוץ מזה שכחת שגם אני בשידוכים...😅
גם שם לפעמים קצת עמוס...
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור טוב.
כיף לחזור לממלכה.
באמת חיכיתי כבר לשידוך של מהללאל...

?
תודה על הפידבק.
הייתי בתקופה קצת לחוצה ועמוסה... ממש מתנצלת שלא הספקתי לכתוב. בדיוק היום ישבתי לכתוב ולערוך את ההמשך.
בעזרת ה' מקווה כבר מחר לשלוח, או במשך השבוע הקרוב.
ותודה לכם על התמיכה והפידבק, אתם לא מבינים עד כמה זה עוזר לי ומדרבן אותי להמשיך ולכתוב.
ושוב קבלו את התנצלותי על העיכוב...
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
לקוראים היקרים,
ראשית חייבת להודות לכם על הפידבקים,
אינכם יודעים כמה זה עוזר לי ונוסך בי תקווה וכח.
ועכשיו בלי יותר מדי הקדמות שתהיה המשך קריאה מהנה!


קרני שמש אחרונות הצליחו לפלס לעצמם דרך מבעד לתריסי העץ של האורווה הנטושה. יוצרות על הקיר ממול מחול צללים מעוות.

חמש צלליות היו שם על לוח עץ גס שלימים שימש בתור אחד מכתלי האורווה. חמש צלליות של חמישה דמויות שנכחו שם, או ליתר דיוק שישה, הדמות השישית נבלעה בין יתר הדמויות עומדת במרכז כשהיתר נעמדים סביבה.

האורות התעממו עוד קצת טרם פתח איסתרק את פיו בשנית, פונה אל חמשת האנשים שפניהם הרציניות הזכירו לו עד כמה הכינוי "חברי נפש", ראוי והולם את חמישתם. "מעבר לזאת שהינכם אזרחי הנאמנים ביותר," לרגע נעצר, משחזר את החוויות העוצמתיות שחלקו יחד. "מעבר לכך," המשיך, "אתם חברי אמת," ניכר כי המילים היו מסורבלות וטעם גורלי נמסך במילים.

עיניו הבהירות סרקו את חמשת זוגות האישונים, מנסות לחדור אל תוך התחושות הגועשות בקרב הלבבות הפועמים, הוא לא הופתע מכך שרק נאנמנות נסוכה בשלווה הייתה שם, גועשת בשקט.

קנז, יפתח וישי, כלב ואולה, חמישתם נעמדו סביבו כשבגדי המסע כבר עליהם, ממתינים דרוכים לאות ופקודה.

"תתפצלו לשני קבוצות, שלכל קבוצה תפקיד שונה במקום שונה," קולו הלחוץ נשזר בידידות עתיקת יומין.

"קנז, כלב ואתה," אצבעו הופנתה כלפי יפתח, "אתם תלכו לגשש בשטח האויב, שכזכור ע"פ הדיווח חוסל ע"י גורם זר. התפקיד שלכם יהיה לנסות לזהות את אותו גורם זר ועוין," אצבעו ריחפה לרגע קט באוויר, "ואתם", האצבע הופנתה כלפי השניים הנותרים היו אלה אולה וישי, " משימתכם תהא לאסוף שני פלוגות נוספות ולהצטרף לגדוד המוצב במחוז דרום כוזר."

לרגע המבטים הוחלפו בין איש לרעהו, בוחנים איזה רושם הותירו הדברים.

"אני סומך עליכם," הוסיף המלך, "ולא רק בתור מלכה של כוזר, אלא גם בתור חבר."

"הוד מעלתו יכול להיות רגוע," ידו המידלדלת של קנז החוותה תנועה הדומה לקידה סמלית. שפתיו של איסתרק נמתחו מעט, מנסות לייצר חיוך אך לשווא. "אהיה רגוע יותר שנהיה כבר אחרי זה," סיים המלך, "חיזקו ואימצו ידידי!"

"המלך מודאג," כמה רגעים אחרי שהמלך עזב את שטח האורווה, חמשת האנשים עסקו בשקט מופתי בהכנות האחרונות למסע. יפתח כשמו, היה זה שהפר את השקט ופתח בשיחה, תוך כדי שידיו טופחות על האוכף המאובק.

כלב פנה לסייע לקנז לקשור את האוכף על גב הבהמה. "נדמה לי שהוד מעלתו חושש, אולי אפילו מפחד..." שיתף בתחושה.

"שטויות!" היסה קנז, ראשו מהנהן קלות מופנה לכיוון כלב לאות תודה.

"לא נדע עד שלא נגלה," אולה הספיק כבר להתמקם על גב הבהמה, התנוחה גורמת לדמותו להראות מרשימה עוד יותר.

ישי היה באחת הפינות של האורווה, כורע ברך בכדי לאסוף את הציוד המושלך על הארץ. עפעפיו רטטו מעט, הוא מצליח לקרוא את המלך כמו שידע לקרוא את ילדיו שלו, ומשראה את מי שמוכן הוא להקריב את חייו למענו, גוש כבד וקשיח הדומה לאבן נחת במרכז חזהו, מקשה עליו. בינו לבין עצמו קיווה כי היציאה למשימה תגרום לתחושה המחניקה לדעוך.

מס' רגעים נוספים, והרוח הלילית הכתה על חמשת הפרצופים שיצאו מהאורווה. הערב כבר ירד, פורש שמיכת כוכבים על הרקיע. וזה מה שהם תמיד היו עבור המלך בשעותיו הקשות והחשוכות- כוכבים.

######################

"איפה היית?" נדמה היה לנכנס כי הקול עלה מהאוב, עייף וכבד.

אלרון שנכנס רק עתה בחן את החדר החשוך, דרוך החל סורק את החפצים שבחושך נדמו יותר לצללים שחורים. הכל היה במקומו, כריות הנוי היו מסודרות זו לצד זו בסדר מופתי ודמו יותר לגוש שחור וגדול. הכיסא הגבוה שעיטוריו נבלעו בתוך החשיכה נותר במקומו לצד שולחן הכתיבה הקטן. עיניו חלפו על מספר עצמים נוספים שבדומה לשאר נותרו במקומם. סתם דמיינתי, הרשה לעצמו לחשוב, ואבצעותיו החלו פורמות את כפתורי גלימתו המוזהבים, אך אז נתקלו עיניו במיטתו של מהללאל מגלה כי היא ריקה. כשחששו מתעצם פי שבעה החל בוחן את החדר בשנית.
לבסוף זיהה אותו, נבלע בתוך החושך, יושב על כורסא פינתית כשרגליו מסוקלות על אדום נמוך.

"פיו," נשף אלרון בהקלה, "זה אתה," הוסיף ושיניו הלבנות שנחשפו מעידות על חיוך שמצטייר על פניו.

"לא ענית על שאלתי," מהללאל התרומם בפיתאומיות מהכורסא הנמוכה, לאחר שעות המתנה מורטות עצבים.

"היה זה יום ארוך מהללאל, ונדמה לי כי לא יזיק לך לישון," אלרון התיישב על המיטה, חש מאויים מהתוקפנות שהפגין חברו.

"דווקא נדמה לי שמביננו אתה זה שעבד היום שעות נוספות," קולו של מהללאל חתך את האוויר.

אלרון החליט לנסות פעם אחרונה להוביל את השיחה, "עם אדוני היה ער עד כה, מדוע לא טרח להעלות אור באחת מחמשת המנורות?"

בטבעיות טקסית מעט העלה אלרון אור במנורת שמן קטנה שנצבה על שולחן הכתיבה, שלהבותיה הקטנות הפיצו אור קטן שהאיר בחלל באור נוגה.

"עכשיו אני יכול להנות מזיו פניך," חייך אלרון, מגלה את מהללאל במצב רוח פחות מרומם.

אלרון החליט לשנות גישה ועבר לשיטת הילד המצטער, "אני מתנצל," מבטו הושפל, "הייתי צריך להודיע לך קודם עזיבתי." הוא בחן את פני חברו שהמשיכו לזעוף.

"איני זקוק להתנצלויות," הוא סב על מקומו מפנה את גבו לאיש שחזר זה רק עתה, פונה לעבר החלון הפעור בקיר החיצוני. "אני דורש הסבר," עיניו התעמקו ברקיע הלילי.

אלרון הבין כי לא יצליח להתחמק, לא הפעם.
"בדיוק כמוני הינך יודע כי המלך שלח אותנו," קולו ירד לכדי לחישה מסביר.

"כן..." מהללאל ניסה להבין לאן חברו חותר. אך אלרון שתק, ממתין שהבנת ההמשך תגיע מאליה. "רגע!" הסב הצעיר באחת אל אלרון, קורא בין ריסיו החומות את שלא נאמר, ניצוץ הבנה מרחף באישוניו ופניו מחווירות.

"המלך שלח אותנו למשימה," חזר אחרי האיש בלחישה. "ומי אמר שהמלך לא הטיל עליך משימה נוספת..." ההבנה נאמרה לראשונה הדיה מצטלצלים בין אוזניו.

אלרון ניתק את מבטו משפיל את פניו במבוכה, מה שאישר את ההבנה שחתכה אך לפני רגע את חלל החדר.

"אם כך, זה נכון." מהללאל אישר בקול, כשפגיעות נשזרת בין המילים.

"אין לך סיבה להיפגע," אלרון החל מתקרב לעבר הגבר הצעיר.
"בין כך זו משימה שאינה נוגעת אליך אלא אך ורק בי."

"אם כך הם פני הדברים מדוע לא אמרת דבר?" פניו של הצעיר התעוותו מעידות על מערבולת תחושות ביניהם: כעס, נבגדות, ופגיעות.
"אם הוד מעלתו סובר כי זה אינו קשור אליי, מדוע לא דאג לעדכן אותי בלכתו?" הסערה בתוכו התעצמה.

"צר לי על כך," אלרון חש בחוסר נוחות, "אם הדבר היה תלוי בי האמן לי, הייתי מספר," המשיך.

בהפגנתיות שב מהללאל להתבונן בחלון.

"המלך הורה לי לשמור על כך בסוד," לחש אלרון כשהוא מתקרב אל מהללאל.

לרגע חשב מהללאל לומר את שעל ליבו אך לבסוף ביכר את השתיקה, בלב ידע שלכל דבר יש סיבה, ואם על פי שיקול דעת מלכותי המלך אינו סומך עליו, כנראה שמאחוריו עומד הסבר הגיוני. אולי זה מפני שאי אז בעבר הוא נשלח במטרה לרצוח אותו, הניח בינו לבין עצמו.

############

קטוע הזרוע חבט עצמו בערמת הכריות המיושנות ריח הצחנה שנדף מהן כבר לא הפריע לו, ולא עורר בו את הבחילה שעבר הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום במחנה.

העבר עם כל הכאב והקושי הביא אותו להיות מי שהוא היום- מנהיג בהווה.
העבר, שיוביל אותו להיות מלך בעתיד הקרוב.
הוא האמין בכך בכל מאודו.

לא סתם אומרים שהקשיים במקרה הטוב מחשלים את האדם, ובמקרה הפחות משמח, הם הורגים אותך.

מבלי משים הוא נזכר ברגע הזה, בו הוא מתעורר על האדמה הלחה, מגלה כי מעליו גוהר אדם רחב מממדים מכף רגל ועד ראש, לנוכח הריח שנף מהיצור חש בנוזל המר המטפס במעלה גרונו. הוא ניסה להתרומם, אך גילה כי אינו מצליח להזיז את ידו, מבט חפוז גילה לו שהיד כלל אינה במקומה! אך לא היה לו רגע להיות המום מהתגלית. האדם רחב הממדים התרומם והניף אותו בידו האחת, מותיר אותו תלוי בין שמיים לארץ. והרגע הזה, הרגע הזה בו הוא חש חסר אונים כ"כ, היה זה גם הרגע בו הוא ידע שיעשה הכל, בהדגש על הכל, על מנת לשרוד .

בעזרת ה' המשך בשבוע הקרוב!
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק יפה,
חיכינו לו כמעט כמו שמהללאל חיכה לאלרון.. ;)
עם אדוני היה ער עד כה,
אם
שלהבותיה הקטנות הפיצו אור קטן שהאיר בחלל באור נוגה.
המילה אור קצת חוזרת על עצמה.
ריסיו החומות
היה לו שיער בהיר נראה לי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קמד

א לְדָוִד בָּרוּךְ יְהוָה צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה:ב חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי:ג יְהוָה מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ:ד אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר:ה יְהוָה הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:ו בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם:ז שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר:ח אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר:ט אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ:י הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה:יא פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר:יב אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל:יג מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ:יד אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ:טו אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיֲהוָה אֱלֹהָיו:
נקרא  4  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה