הנושאים החמים
הנושאים החמים
בערב ראש השנה, הוחלט לא לנסוע לשום הפגנה. כזאת שתפרוץ את הסגר עד להורים.
"מה יש?" אמרה שרי. "נישאר בבית. אבא שלי אמר שלא נותנים השנה להתפלל בישיבה, היא הפכה למלונית קורונה. הגיע הזמן איתמר, שתתפלל בקראוון ליד הבית.
כשנפלה ההחלטה, הורם המצב רוח. שרי נכנסה בתנופה למטבח, להוכיח שגם הדור של היום, יודע לשלב בלעבוסטעיות עם קריירה. הסימנים שלה, לא יפלו באיכותם ההונגרית, מהסימנים של הבאבע עליה השלום.
אני יצאתי לחפש קפסולה שתסכים להכניס אותי לתפילות החג, בצל ניילוניה. כשחזרתי, קידם את פני ענן מהביל מכיוון המטבח. ליד קופסאות קטנות עם שלל הסימנים, עמדו שתי ערמות סימטריות של קציצות שטוחות.
"נעים להכיר איתמר, הכרתי והסילקא", הכריזה שרי. "מעדן אמיתי, בדיוק כמו של סבתא יוכקע."
"אבל למה כל כך הרבה?"
"אל תשאל הרבה שאלות, זה לא סימני ליל הסדר. פשוט אני אוהבת את זה, ולא הייתי מתנגדת לאכול במהלך כל השנה. בשביל מה יש מקפיא?"
טוב נו. עדיף לא לעורר מריבות בערב ראש השנה.
בשבת האחרונה, שבת שלפני פסח, הקפסולות כבר זיכרון רחוק. אפילו המסיכות נשמטו מעם פנינו, ובכל אופן לא יכולתי שלא להיזכר בימים הנוראים.
חזרתי מהתפילה ליל שבת.
שרי מקדמת את פניי, "יש לי הפתעה. אתה לא תאמין! אתה יודע שהכנתי כמה שפחות, סלטים וחלות קנינו, היה חסר לי תוספת לעוף. פתאום שהתחלתי לעשות פסח במקפיא, מצאתי את אלו."
למול עיני נגלתה, ערמה צהבהבה ירקרקה, עם ריח של מקפיא.
"מה זה?"
"נעים להכיר איתמר,זה כרתי וסילקא. ממש מעדן בדיוק כמו של סבתא יוכקע."
"והרבה יותר טרי" הוספתי באירוניה. "סבתא שלך מתה לפני שמונה עשרה שנה, ועל הקציצות האלו עבר בקושי חורף אחד במקפיא."
"לא נורא עדיף מלזרוק לפח. תאכל תאכל."
אכלתי. שיכרתו שונאינו ויסתלקו.
באנחת רווחה, שיחררתי את החגורה והתחלתי לשיר 'חמול על מעשיך'.
למנה אחרונה נשלפה קופסת קומפוט.
"אתה זוכר שנה שעברה בפסח שהיינו בבית והכנתי מלא קומפוט? אז השארתי קופסא שלמה.
נכון מגניב?"
מזל שבראש השנה לא אוכלים חריף . אחרת הייתי אוכל חזרת.
שהוקפאה בפסח.
שנה טובה.
"מה יש?" אמרה שרי. "נישאר בבית. אבא שלי אמר שלא נותנים השנה להתפלל בישיבה, היא הפכה למלונית קורונה. הגיע הזמן איתמר, שתתפלל בקראוון ליד הבית.
כשנפלה ההחלטה, הורם המצב רוח. שרי נכנסה בתנופה למטבח, להוכיח שגם הדור של היום, יודע לשלב בלעבוסטעיות עם קריירה. הסימנים שלה, לא יפלו באיכותם ההונגרית, מהסימנים של הבאבע עליה השלום.
אני יצאתי לחפש קפסולה שתסכים להכניס אותי לתפילות החג, בצל ניילוניה. כשחזרתי, קידם את פני ענן מהביל מכיוון המטבח. ליד קופסאות קטנות עם שלל הסימנים, עמדו שתי ערמות סימטריות של קציצות שטוחות.
"נעים להכיר איתמר, הכרתי והסילקא", הכריזה שרי. "מעדן אמיתי, בדיוק כמו של סבתא יוכקע."
"אבל למה כל כך הרבה?"
"אל תשאל הרבה שאלות, זה לא סימני ליל הסדר. פשוט אני אוהבת את זה, ולא הייתי מתנגדת לאכול במהלך כל השנה. בשביל מה יש מקפיא?"
טוב נו. עדיף לא לעורר מריבות בערב ראש השנה.
בשבת האחרונה, שבת שלפני פסח, הקפסולות כבר זיכרון רחוק. אפילו המסיכות נשמטו מעם פנינו, ובכל אופן לא יכולתי שלא להיזכר בימים הנוראים.
חזרתי מהתפילה ליל שבת.
שרי מקדמת את פניי, "יש לי הפתעה. אתה לא תאמין! אתה יודע שהכנתי כמה שפחות, סלטים וחלות קנינו, היה חסר לי תוספת לעוף. פתאום שהתחלתי לעשות פסח במקפיא, מצאתי את אלו."
למול עיני נגלתה, ערמה צהבהבה ירקרקה, עם ריח של מקפיא.
"מה זה?"
"נעים להכיר איתמר,זה כרתי וסילקא. ממש מעדן בדיוק כמו של סבתא יוכקע."
"והרבה יותר טרי" הוספתי באירוניה. "סבתא שלך מתה לפני שמונה עשרה שנה, ועל הקציצות האלו עבר בקושי חורף אחד במקפיא."
"לא נורא עדיף מלזרוק לפח. תאכל תאכל."
אכלתי. שיכרתו שונאינו ויסתלקו.
באנחת רווחה, שיחררתי את החגורה והתחלתי לשיר 'חמול על מעשיך'.
למנה אחרונה נשלפה קופסת קומפוט.
"אתה זוכר שנה שעברה בפסח שהיינו בבית והכנתי מלא קומפוט? אז השארתי קופסא שלמה.
נכון מגניב?"
מזל שבראש השנה לא אוכלים חריף . אחרת הייתי אוכל חזרת.
שהוקפאה בפסח.
שנה טובה.
