נעמה ניגשה בביישנות לדלת ביתה, ופתחה אותה. מעבר לדלת, כפי שסוכם מראש, עמדה נחמה וחמשת ילדיה. מוישי אורי נתי חנהל'ה וגיטלה.
כמידי שבת עטו הילדים על בניה של נעמה, גבריאל בן השלוש ואלחנן בן החמש, והקרח הדק נשבר.
שתי הנשים, האורחת והמאחרת, ערכו את סעודת השבת, פטפטו, החליפו מתכונים, ונעמה חשבה לעצמה שפתאום היא כבר פחות מרגישה לבד. בליבה רצתה לחבק את נחמה, שבחרה לסעוד איתה ועם ילדיה את סעודות השבת, וכך היא איננה חשה את הכאב הידוע של עריכת סעודות השבת לבד; הכאב אותו מספרות כל החברות בקבוצת התמיכה 'עטרת הבית'.
בזמן שהסעודה התנהלה כסדרה, מוחה וליבה לא יכלו להתפנות לדבר, מלבד ליהנות מן הרעש ומהיעדר הריקנות.
ואחרי שהסעודה נגמרה, ונחמה וילדיה עזרו לה לפנות ולארגן את הסלון, והיא הלכה לישון על המזרון שמונח על הרצפה, מה שנשאר מאז הגט שלקח איתו את רוב ככל ריהוט הבית, היא לא יכלה להפסיק להודות לקדוש ברוך הוא, שסידר לה חברה שגרה קרוב, שבעלה אוכל בקביעות את סעודות השבת בישיבה, מה שמאפשר להן לאכול בצוותא חדא את כל סעודות השבת. שבת אחרי שבת אחרי שבת.
בזכות העבודה של חנוך, בעלה של נחמה, היא מצליחה לשמור על הדימוי שלה בעטרת הבית, דימוי של אישה שחזקה יותר מאחרות, שנושאת בהצלחה את קשיי הבדידות. כזו שלא מגיעה למפגש של ביום ראשון על סף שבירה.
ובזמן שנעמה פרשה לישון, והשכיבה את גבריאלצ'יק ואלחנן במיטותיהם בסלון, חזרו נחמה וילדיה אל ביתם, שם העירו את אבי המשפחה שכבר סיים ללמוד את הדף היומי, פרשת השבוע, האור-החיים, והוא ערך קידוש והם נטלו ידיים והתחילו את הסעודה. האמיתית. הפרטית. שלהם.
וכתמיד, טרם ברכת המזון, דפק חנוך על השולחן, והזכיר לכל משפחתו:
תזכרו. זה הסוד שלנו. אף מילה. אנחנו בחרנו לאכול כל סעודה פעמיים. אנחנו חזקים, אנחנו עומדים מאחורי הבחירה שלנו. לא מספרים, אף מילה. גם אחרי שהחברה של אמא תתחתן סוף סוף. חסד שעושים אותו על מנת שלא לפרסם, אף פעם.
(מבוסס על סיפור אמיתי)