המייל שלי עמוס ברשתות חברתיות ,קידומי מכירות ועדכונים מכל מיני חברות\אנשים שאי פעם היתי ב"קשר" איתם ומאז ממשיכים לשלוח לי למייל.
כמובן שאת רובם אני לא פותחת (וטוב שבראשי בד"כ אין פרסומות) חלק מהן חברות אנונימיות אני מבקשת להסיר אותי מרשימתן
אבל הרוב אני משאירה ככה ,מעין "שב ואל תעשה " ולמה?
א) אין לי זמן להתעסק עם בקשות הסרה ומימלא יבואו עוד ומה אכפת לי מה יש במייל שלי ? (על חשבון האוויר שלי??)
ב)יש אנשים שעומדים מאחורי הפרסומת\העסק שלהם ואם פעם היתי לקוחה\קוראת נאמנה של הבלוג שלהם - אין לי לב לומר להם להסיר אותי.יש כאן בנאדם שהשקיע ושלח משהו בשבילי ואני אטרוק לו בפרצוף??
וכאן אני מגיעה לנקודה:
יש לי אתר שאני מפרסמת בו הדרכות ומתכונים ממש חינם. אין לי שום טובת הנאה מכך שאנשים מצטרפים לתפוצה שלי.
יש לי הרבה רשומים. והרבה מפרגנים ומחמיאים באתר ובמיוחד שולחים מייל .
אבל מידי פעם זה לא קורה הרבה אבל קורה פעם בחודשיים מיד אחרי שליחת פוסט , אני מקבלת הודעה נזעמת וממש פוגעת: "נא להסיר אותי מרשימת התפוצה מיד!"
אני מרגישה פושעת שמנסה לאלץ אנשים להכנס בכוח לאתר שלי ולהרויח עליהם מיליון שקל על כל אחד מהם.
אני מנסה להתעלות מהרגשה הזו כי בטוח שאין אדם רע- אלא יש אדם שרע לו.
בנאדם (ולפעמים אלו ניקיות מפה שאנחנו קצת מכירות) שמוכן לפגוע בשני כ"כ בבוטות כזו רק משום שהתיבה שלו מקבלת פוסט חמוד מיותר לכאורה, הוא אדם שכנראה רע לו עם זה.
אחרת לא יתכן שע"כ כך מפריע לו . מקסימום ימחק את שורת המייל. או מקסימום "יסבול" עוד שורה.
תודה למי שקראה.
אשמח שתצלצלנה המזדהות איתי.
והנה בדיוק הגיע למייל שלי המכתב הזה :
איך זה מרגיש כשאתה עושה משהו
ולא מקבל משוב?
(מאמר ליוצרים ולנהנים מהיצירות)
שלום יקיריי.
אחרי שדיברנו במאמר האחרון
על ההודיה שלנו לה',
נדבר השבוע
על הודיה ומשוב מסוג אחר.
עומד לו ראש ישיבה נערץ
ומוסר שיעור כללי.
יושב לו אדמו"ר גדול בראש השולחן
ועורך את שולחנו.
להבדיל, ניצב זמר גדול על הבמה ושר.
הולך מלחין וותיק ומפיק עוד יצירה מוזיקלית.
יושב סופר מפורסם וכותב יצירה נוספת מפרי עטו.
כעומדים מהצד,
כשאנחנו חושבים על כל אחד מהם,
ברור לנו שהם לא זקוקים ל'חיזוק' שלנו.
הם הרי גדולים ומפורסמים.
והרי ברור להם מה שברור לנו,
שהם טובים מאוד במה שהם עושים.
הם כבר כנראה שמעו והבינו זאת
מאות או אלפי פעמים,
וגם אם נפגוש אותם מקרוב,
סבירות גבוהה שלא נחמיא להם,
כי מי אנחנו בכלל שנחווה להם דעה,
ומה הם צריכים בכלל את המשוב שלנו..
והאמת הפשוטה?
הפוכה בתכלית.
כי זה נכון שכל יצור אנושי
זקוק למשוב חיובי
ולאישור על מה שהוא עושה,
גם אם הוא עושה את אותו הדבר כל הזמן.
גם אם הוא עובד מפעל שתפקידו
להכניס בקבוקים לארגזים,
והוא עושה זאת באותה דרך, יום אחרי יום -
עדיין הוא צמא להכרה בעבודה הטובה שלו.
אך הרבה מעבר לכך,
אנשים שיוצרים דברים חדשים,
צריכים את זה הרבה יותר.
בואו נבין משהו.
קחו כל יוצר שאתם מכירים.
תחשבו על כך שפעם הוא ייצר משהו חדש.
אמר דרשה, כתב סיפור, הלחין שיר,
צייר ציור, אפה עוגה, בישל מנה,
או יצר כל יצירה אחרת.
הוא בטח קיבל אז משוב אדיר,
והתמלא ביטחון במה שהוא עושה.
עבר תקופה,
והוא שוב יצר משהו חדש,
ושוב הוא קיבל משוב חזק
והתמלא עוד יותר בטחון ביכולות שלו.
ואז הוא המשיך ליצור, ולחדש,
והעז אפילו לפתח כיוונים חדשים ויצירתיים יותר,
אבל פתאום, משהו חדש קורה.
פתאום הוא מפסיק לקבל משוב מהסובבים,
כי הוא כבר ותיק, מומחה, גדול ואולי גם מפורסם.
ומה באמת קורה לו?
הוא הביא עכשיו משהו חדש לעולם,
משהו שהוא לא הביא עד היום,
משהו שלא קשור בכלל לכל היצירות הקודמות שלו,
ולרגע אין לו באמת מושג עד כמה הדבר החדש הזה טוב -
אך הוא לא מקבל משוב על היצירה..
ולפעמים הוא באמת מתלבט
ולא יודע להחליט
האם היצירה יצאה טוב או לא..
ממש ככה.
נכון שיש לו כבר ניסיון,
והוא כבר יודע במקרים רבים לשער
האם הוא יצר משהו טוב,
ובחלק גדול מהמקרים הוא אפילו צודק,
אבל עדיין יכול לקרות
שיצירה שהוא היה בטוח שתצליח, תיכשל קשות,
בעוד יצירה שהוא לא התייחס אליה ברצינות,
הצליחה הרבה מעבר למה ששיער.
ומה שקורה בפועל,
שדווקא ככל שהוא יוצר וותיק יותר,
המשוב שהוא מקבל הופך לאפסי,
בעוד שלפעמים דווקא אז,
כשהוא מעז לייצר יצירות פורצות דרך,
הוא לא מקבל את המשוב החיוני
שיתן לו את ההכרה בטיב יצירתו
ויעניק לו את הכוח אליו הוא זקוק כדי להמשיך וליצור.
אני יכול לספר לכם על עצמי,
שכאשר התחלתי לכתוב,
אי שם לפני כמה וכמה שנים,
קיבלתי משוב תומך מאוד מכל הסביבה שלי.
ככל שנקפו הימים וכתבתי יותר,
ירדו המשובים, מטבע הדברים,
על אף שברור לי שהכתיבה שלי רק הלכה והשתפרה,
עד שהגעתי למצב שהמשוב הפך לדי-אפסי.
בהיגיון, ברור לי שכך אמור להיות באופן טבעי.
בהיגיון, אני גם יודע שהכתיבה שלי טובה
ושהמאמרים שלי בדרך כלל טובים,
ועדיין,
אם נדבר, כמשל, על המאמר השבועי הזה,
לפעמים אני כותב מאמר על נושא מסוים,
ואין לי מושג אם הוא באמת טוב.
לרגעים אני תוהה
האם בכלל לשלוח את מה שכתבתי
או שאולי סתם חזרתי על עצמי,
או אולי כתבתי משהו שלא יביא תועלת לקוראיי..
ואז אני שולח את זה לאוויר,
ומחכה לראות האם קלעתי הפעם,
או שמא הפעם סתם שרפתי את זמני
ואת הזמן של הקוראים שלי..
ומהצד השני יכול לשבת הקורא
ולקבל את המאמר.
הוא קורא, מתרגש, נהנה מאוד,
אולי אפילו חושב איך הוא יכול ליישם משהו
ולשפר את החיים שלו עוד יותר,
אבל ברור לו שהכותב (אני..)
מבין (לפחות כמוהו) שהמאמר פשוט טוב -
ואין לו אפילו צל של מחשבה
שאולי הכותב יושב עדיין ברגע זה ומתלבט
האם עשה נכון כששלח את המאמר השבוע..
כשכתבתי לפני כמה חודשים
את המאמר השבועי
שעסק בנושא היחס שלנו להורים,
('מה ההורים שלנו עשו לנו, אה?..')
לקראת סוף המאמר נהיה לי פתאום לא טוב.
ככל שהתקרבתי לסיומו של המאמר
התמלאתי בתחושת ספק גדולה
האם המאמר לענין,
האם נכון עצם העיסוק בנושא הרגיש הזה,
האם טיפלתי בנושא בצורה טובה מספיק,
ופתאום גם התלבטתי מאוד
לגבי צירוף הסרטון לאותו מאמר.
היה אפילו רגע שממש התקשיתי
לקבל את ההחלטה האם בכלל לשלוח את המאמר.
אני זוכר את עצמי יושב ומתחיל ממש להזיע
ולא מצליח להחליט: כן לשלוח או לא?
זה מאמר אדיר שיביא תועלת ענקית לקוראים,
או מאמר מיותר שממש לא נכון לשלוח אותו?
עד שהגיעה התליט"א ואמרה לי:
די. שלח כבר, וזהו..
הייתי ממש חייב לנתק לרגע
בין ההיגיון לבין התחושה שלי,
ורק אז הייתי יכול ללחוץ על מקש השליחה..
ישבתי כמה דקות כדי לראות האם נהגתי נכון,
ולמזלי, בדיוק באותו שבוע צירפתי
עוד כמה מאות אנשים חדשים לרשימת התפוצה
(אנשי קשר שונים שמצאתי במייל שלי),
והדבר הראשון שקיבלתי בתגובה למייל,
היה הודעות של אנשים שמבקשים
שאסיר אותם מרשימת התפוצה..
רק כעבור דקות ארוכות
התחלתי לקבל משובים מהקוראים,
והבנתי כי המאמר היה נכון מאוד.
בימים שאחריו התברר לי
כי דווקא אותו מאמר פעל המון.
הוא עבר הלאה והגיע לאלפי אנשים.
הוא גרם להרבה מאוד אנשים
לראות פתאום את ההורים שלהם באור אחר.
הוא גרם לאנשים רבים לעצור
ולעשות את חשבון נפשם
איך הם נוהגים עם ההורים שלהם
ואף הביא בפועל לא-מעט אנשים
לחולל שינויים מעשיים של ממש
בקשר שלהם עם הוריהם.
הייתי מאושר כשהתוודעתי
לכל מה שהמאמר הזה חולל.
אבל באותם רגעים שלפני השליחה,
לא באמת היה לי מושג אם המאמר הזה טוב,
כי בשבילי הוא היה יצירה חדשה,
לא קשורה לכל המאמרים הקודמים,
ולולא המשוב של הקוראים,
לא הייתי יודע לעולם
האם המאמר היה טוב או לא..
אז מה אני בא לומר לכם?
שני דברים.
מילה ליוצרים
(שזה בעצם כולנו.
כל אחד מאיתנו, שיוצר בחייו דברים שונים),
ומילה לנהנים מהיצירות
(שזה כמובן גם כולנו,
שנהנים מעשרות יצירות של אנשים מדי יום).
ליוצרים אני רוצה לצטט
את מה שסיפר לי בעבר
הסופר הנודע הרב יעקב ב. פרידמן,
שכאשר התחיל לכתוב בעבר באחד העיתונים,
אמר לו העורך (בערך) כך:
"שתדע, שאחד שרק אחד מאלף איש
בא להחמיא לך על הכתיבה שלך.
אבל אם למישהו יש בעיה עם מה שכתבת,
הוא בטוח יבוא ויאמר לך את זה..
אז שתזכור,
שכל מחמאה, מייצגת אלף מחמאות
של אלף איש שפשוט שותקים,
וכל ביקורת מייצגת רק את זה שאומר אותה.."
אז אולי המספרים לא מדויקים לגמרי..
כנראה יותר מאחד-מאלף אומרים מילה טובה,
וגם לא כל אחד שיש לו ביקורת בא לומר אותה,
אבל הרעיון בוודאי נכון ומדויק מאוד.
אז יוצרים יקרים,
ראשי ישיבות, מרביצי תורה, משפיעים,
מרצים, כותבים, ציירים, מלחינים,
נגרים, בשלנים, וכו' וכו',
תזכרו את זה היטב.
כל משוב חיובי מייצג אלף משובים,
וכל ביקורת מייצגת בקושי את עצמה..
ואתה (ואני, וכל אחד מאיתנו)
שנהנה כל יום מיצירות של אנשים אחרים,
כדאי שתזכור שיוצר,
קטן או גדול ככל שיהיה,
זקוק למשוב שלך,
גם אם זה לא נראה לך כל כך.
לפעמים אנשים פוגשים אותי
ומודים על המאמרים,
ומתנצלים שהם היו רוצים לתת משוב,
אבל אין להם איזה משהו חכם במיוחד לומר..
אז הנה הענין.
משוב לא חייב להיות
תגובה מושקעת ויצירתית או מחוכמת להפליא.
הוא יכול להיות פשוט משוב,
שאהבת, שנהנית, או שהפקת תועלת.
זה מספיק לי,
כמו שזה מספיק לכל היוצרים האחרים..
ויוצר לא חייב להיות
'יוצר' במובן המקובל של המילה.
יוצר זה גם
האישה שבישלה מרק לארוחת צהריים.
הבעל שסיפר סיפור בשולחן שבת.
המגיד-שיעור שמסר שיעור בדף היומי.
הנערה ששטפה את כל הבית.
הילד שהכין דבר תורה.
הילדה שסידרה את החדר.
הקטן שחזר עם ציור מהגן.
החבר שדיבר דרשה בשבע ברכות.
כל פעם זו יצירה חדשה.
כל פעם הם מתאמצים לגוון ולחדש פה ושם
כדי שהיצירה תצא טובה ומשובחת.
ובמקרים רבים מדי
אנחנו לא מעניקים להם את המשוב המגיע להם..
דמיין שניה את עצמך
יוצר משהו,
ולא משנה באיזה תחום.
עולה בדעתך איזה חידוש מעניין.
חשבת פתאום על איזה רעיון חדש.
סיפרת משהו לקבוצת חברים.
כתבת משהו מעניין.
בישלת או אפית משהו.
מה הדבר שאתה הכי מצפה לו באותו רגע?
אם אתה בן אנוש,
סביר שאתה מצפה לקבל משוב.
הכרה ביצירה שייצרת ברגע זה,
ואולי גם לקבל תודה על מה שעשית.
אז תבין
שמה שעובר עליך,
זה בדיוק מה שעובר גם
על כל אחד מהסובבים שלך כשהוא יוצר משהו.
מישהו לידך יצר משהו?
תן לו את המשוב שאליו הוא מצפה.
יכול בהחלט להיות
שיהיה לך חלק גדול בכך
שההוא ימשיך ליצור דברים טובים
ולעשות טוב לעולם.
וגם אם אתם פוגשים
אדמו"ר גדול, ראש ישיבה נערץ,
סופר מצליח, מלחין דגול או זמר מפורסם,
גשו וספרו להם עד כמה אתם מתרגשים מהיצירות שלהם,
ותידהמו להיווכח עד כמה המשוב שלכם היה במקום..
כמובן שאת רובם אני לא פותחת (וטוב שבראשי בד"כ אין פרסומות) חלק מהן חברות אנונימיות אני מבקשת להסיר אותי מרשימתן
אבל הרוב אני משאירה ככה ,מעין "שב ואל תעשה " ולמה?
א) אין לי זמן להתעסק עם בקשות הסרה ומימלא יבואו עוד ומה אכפת לי מה יש במייל שלי ? (על חשבון האוויר שלי??)
ב)יש אנשים שעומדים מאחורי הפרסומת\העסק שלהם ואם פעם היתי לקוחה\קוראת נאמנה של הבלוג שלהם - אין לי לב לומר להם להסיר אותי.יש כאן בנאדם שהשקיע ושלח משהו בשבילי ואני אטרוק לו בפרצוף??
וכאן אני מגיעה לנקודה:
יש לי אתר שאני מפרסמת בו הדרכות ומתכונים ממש חינם. אין לי שום טובת הנאה מכך שאנשים מצטרפים לתפוצה שלי.
יש לי הרבה רשומים. והרבה מפרגנים ומחמיאים באתר ובמיוחד שולחים מייל .
אבל מידי פעם זה לא קורה הרבה אבל קורה פעם בחודשיים מיד אחרי שליחת פוסט , אני מקבלת הודעה נזעמת וממש פוגעת: "נא להסיר אותי מרשימת התפוצה מיד!"
אני מרגישה פושעת שמנסה לאלץ אנשים להכנס בכוח לאתר שלי ולהרויח עליהם מיליון שקל על כל אחד מהם.
אני מנסה להתעלות מהרגשה הזו כי בטוח שאין אדם רע- אלא יש אדם שרע לו.
בנאדם (ולפעמים אלו ניקיות מפה שאנחנו קצת מכירות) שמוכן לפגוע בשני כ"כ בבוטות כזו רק משום שהתיבה שלו מקבלת פוסט חמוד מיותר לכאורה, הוא אדם שכנראה רע לו עם זה.
אחרת לא יתכן שע"כ כך מפריע לו . מקסימום ימחק את שורת המייל. או מקסימום "יסבול" עוד שורה.
תודה למי שקראה.
אשמח שתצלצלנה המזדהות איתי.
והנה בדיוק הגיע למייל שלי המכתב הזה :
איך זה מרגיש כשאתה עושה משהו
ולא מקבל משוב?
(מאמר ליוצרים ולנהנים מהיצירות)
שלום יקיריי.
אחרי שדיברנו במאמר האחרון
על ההודיה שלנו לה',
נדבר השבוע
על הודיה ומשוב מסוג אחר.
עומד לו ראש ישיבה נערץ
ומוסר שיעור כללי.
יושב לו אדמו"ר גדול בראש השולחן
ועורך את שולחנו.
להבדיל, ניצב זמר גדול על הבמה ושר.
הולך מלחין וותיק ומפיק עוד יצירה מוזיקלית.
יושב סופר מפורסם וכותב יצירה נוספת מפרי עטו.
כעומדים מהצד,
כשאנחנו חושבים על כל אחד מהם,
ברור לנו שהם לא זקוקים ל'חיזוק' שלנו.
הם הרי גדולים ומפורסמים.
והרי ברור להם מה שברור לנו,
שהם טובים מאוד במה שהם עושים.
הם כבר כנראה שמעו והבינו זאת
מאות או אלפי פעמים,
וגם אם נפגוש אותם מקרוב,
סבירות גבוהה שלא נחמיא להם,
כי מי אנחנו בכלל שנחווה להם דעה,
ומה הם צריכים בכלל את המשוב שלנו..
והאמת הפשוטה?
הפוכה בתכלית.
כי זה נכון שכל יצור אנושי
זקוק למשוב חיובי
ולאישור על מה שהוא עושה,
גם אם הוא עושה את אותו הדבר כל הזמן.
גם אם הוא עובד מפעל שתפקידו
להכניס בקבוקים לארגזים,
והוא עושה זאת באותה דרך, יום אחרי יום -
עדיין הוא צמא להכרה בעבודה הטובה שלו.
אך הרבה מעבר לכך,
אנשים שיוצרים דברים חדשים,
צריכים את זה הרבה יותר.
בואו נבין משהו.
קחו כל יוצר שאתם מכירים.
תחשבו על כך שפעם הוא ייצר משהו חדש.
אמר דרשה, כתב סיפור, הלחין שיר,
צייר ציור, אפה עוגה, בישל מנה,
או יצר כל יצירה אחרת.
הוא בטח קיבל אז משוב אדיר,
והתמלא ביטחון במה שהוא עושה.
עבר תקופה,
והוא שוב יצר משהו חדש,
ושוב הוא קיבל משוב חזק
והתמלא עוד יותר בטחון ביכולות שלו.
ואז הוא המשיך ליצור, ולחדש,
והעז אפילו לפתח כיוונים חדשים ויצירתיים יותר,
אבל פתאום, משהו חדש קורה.
פתאום הוא מפסיק לקבל משוב מהסובבים,
כי הוא כבר ותיק, מומחה, גדול ואולי גם מפורסם.
ומה באמת קורה לו?
הוא הביא עכשיו משהו חדש לעולם,
משהו שהוא לא הביא עד היום,
משהו שלא קשור בכלל לכל היצירות הקודמות שלו,
ולרגע אין לו באמת מושג עד כמה הדבר החדש הזה טוב -
אך הוא לא מקבל משוב על היצירה..
ולפעמים הוא באמת מתלבט
ולא יודע להחליט
האם היצירה יצאה טוב או לא..
ממש ככה.
נכון שיש לו כבר ניסיון,
והוא כבר יודע במקרים רבים לשער
האם הוא יצר משהו טוב,
ובחלק גדול מהמקרים הוא אפילו צודק,
אבל עדיין יכול לקרות
שיצירה שהוא היה בטוח שתצליח, תיכשל קשות,
בעוד יצירה שהוא לא התייחס אליה ברצינות,
הצליחה הרבה מעבר למה ששיער.
ומה שקורה בפועל,
שדווקא ככל שהוא יוצר וותיק יותר,
המשוב שהוא מקבל הופך לאפסי,
בעוד שלפעמים דווקא אז,
כשהוא מעז לייצר יצירות פורצות דרך,
הוא לא מקבל את המשוב החיוני
שיתן לו את ההכרה בטיב יצירתו
ויעניק לו את הכוח אליו הוא זקוק כדי להמשיך וליצור.
אני יכול לספר לכם על עצמי,
שכאשר התחלתי לכתוב,
אי שם לפני כמה וכמה שנים,
קיבלתי משוב תומך מאוד מכל הסביבה שלי.
ככל שנקפו הימים וכתבתי יותר,
ירדו המשובים, מטבע הדברים,
על אף שברור לי שהכתיבה שלי רק הלכה והשתפרה,
עד שהגעתי למצב שהמשוב הפך לדי-אפסי.
בהיגיון, ברור לי שכך אמור להיות באופן טבעי.
בהיגיון, אני גם יודע שהכתיבה שלי טובה
ושהמאמרים שלי בדרך כלל טובים,
ועדיין,
אם נדבר, כמשל, על המאמר השבועי הזה,
לפעמים אני כותב מאמר על נושא מסוים,
ואין לי מושג אם הוא באמת טוב.
לרגעים אני תוהה
האם בכלל לשלוח את מה שכתבתי
או שאולי סתם חזרתי על עצמי,
או אולי כתבתי משהו שלא יביא תועלת לקוראיי..
ואז אני שולח את זה לאוויר,
ומחכה לראות האם קלעתי הפעם,
או שמא הפעם סתם שרפתי את זמני
ואת הזמן של הקוראים שלי..
ומהצד השני יכול לשבת הקורא
ולקבל את המאמר.
הוא קורא, מתרגש, נהנה מאוד,
אולי אפילו חושב איך הוא יכול ליישם משהו
ולשפר את החיים שלו עוד יותר,
אבל ברור לו שהכותב (אני..)
מבין (לפחות כמוהו) שהמאמר פשוט טוב -
ואין לו אפילו צל של מחשבה
שאולי הכותב יושב עדיין ברגע זה ומתלבט
האם עשה נכון כששלח את המאמר השבוע..
כשכתבתי לפני כמה חודשים
את המאמר השבועי
שעסק בנושא היחס שלנו להורים,
('מה ההורים שלנו עשו לנו, אה?..')
לקראת סוף המאמר נהיה לי פתאום לא טוב.
ככל שהתקרבתי לסיומו של המאמר
התמלאתי בתחושת ספק גדולה
האם המאמר לענין,
האם נכון עצם העיסוק בנושא הרגיש הזה,
האם טיפלתי בנושא בצורה טובה מספיק,
ופתאום גם התלבטתי מאוד
לגבי צירוף הסרטון לאותו מאמר.
היה אפילו רגע שממש התקשיתי
לקבל את ההחלטה האם בכלל לשלוח את המאמר.
אני זוכר את עצמי יושב ומתחיל ממש להזיע
ולא מצליח להחליט: כן לשלוח או לא?
זה מאמר אדיר שיביא תועלת ענקית לקוראים,
או מאמר מיותר שממש לא נכון לשלוח אותו?
עד שהגיעה התליט"א ואמרה לי:
די. שלח כבר, וזהו..
הייתי ממש חייב לנתק לרגע
בין ההיגיון לבין התחושה שלי,
ורק אז הייתי יכול ללחוץ על מקש השליחה..
ישבתי כמה דקות כדי לראות האם נהגתי נכון,
ולמזלי, בדיוק באותו שבוע צירפתי
עוד כמה מאות אנשים חדשים לרשימת התפוצה
(אנשי קשר שונים שמצאתי במייל שלי),
והדבר הראשון שקיבלתי בתגובה למייל,
היה הודעות של אנשים שמבקשים
שאסיר אותם מרשימת התפוצה..
רק כעבור דקות ארוכות
התחלתי לקבל משובים מהקוראים,
והבנתי כי המאמר היה נכון מאוד.
בימים שאחריו התברר לי
כי דווקא אותו מאמר פעל המון.
הוא עבר הלאה והגיע לאלפי אנשים.
הוא גרם להרבה מאוד אנשים
לראות פתאום את ההורים שלהם באור אחר.
הוא גרם לאנשים רבים לעצור
ולעשות את חשבון נפשם
איך הם נוהגים עם ההורים שלהם
ואף הביא בפועל לא-מעט אנשים
לחולל שינויים מעשיים של ממש
בקשר שלהם עם הוריהם.
הייתי מאושר כשהתוודעתי
לכל מה שהמאמר הזה חולל.
אבל באותם רגעים שלפני השליחה,
לא באמת היה לי מושג אם המאמר הזה טוב,
כי בשבילי הוא היה יצירה חדשה,
לא קשורה לכל המאמרים הקודמים,
ולולא המשוב של הקוראים,
לא הייתי יודע לעולם
האם המאמר היה טוב או לא..
אז מה אני בא לומר לכם?
שני דברים.
מילה ליוצרים
(שזה בעצם כולנו.
כל אחד מאיתנו, שיוצר בחייו דברים שונים),
ומילה לנהנים מהיצירות
(שזה כמובן גם כולנו,
שנהנים מעשרות יצירות של אנשים מדי יום).
ליוצרים אני רוצה לצטט
את מה שסיפר לי בעבר
הסופר הנודע הרב יעקב ב. פרידמן,
שכאשר התחיל לכתוב בעבר באחד העיתונים,
אמר לו העורך (בערך) כך:
"שתדע, שאחד שרק אחד מאלף איש
בא להחמיא לך על הכתיבה שלך.
אבל אם למישהו יש בעיה עם מה שכתבת,
הוא בטוח יבוא ויאמר לך את זה..
אז שתזכור,
שכל מחמאה, מייצגת אלף מחמאות
של אלף איש שפשוט שותקים,
וכל ביקורת מייצגת רק את זה שאומר אותה.."
אז אולי המספרים לא מדויקים לגמרי..
כנראה יותר מאחד-מאלף אומרים מילה טובה,
וגם לא כל אחד שיש לו ביקורת בא לומר אותה,
אבל הרעיון בוודאי נכון ומדויק מאוד.
אז יוצרים יקרים,
ראשי ישיבות, מרביצי תורה, משפיעים,
מרצים, כותבים, ציירים, מלחינים,
נגרים, בשלנים, וכו' וכו',
תזכרו את זה היטב.
כל משוב חיובי מייצג אלף משובים,
וכל ביקורת מייצגת בקושי את עצמה..
ואתה (ואני, וכל אחד מאיתנו)
שנהנה כל יום מיצירות של אנשים אחרים,
כדאי שתזכור שיוצר,
קטן או גדול ככל שיהיה,
זקוק למשוב שלך,
גם אם זה לא נראה לך כל כך.
לפעמים אנשים פוגשים אותי
ומודים על המאמרים,
ומתנצלים שהם היו רוצים לתת משוב,
אבל אין להם איזה משהו חכם במיוחד לומר..
אז הנה הענין.
משוב לא חייב להיות
תגובה מושקעת ויצירתית או מחוכמת להפליא.
הוא יכול להיות פשוט משוב,
שאהבת, שנהנית, או שהפקת תועלת.
זה מספיק לי,
כמו שזה מספיק לכל היוצרים האחרים..
ויוצר לא חייב להיות
'יוצר' במובן המקובל של המילה.
יוצר זה גם
האישה שבישלה מרק לארוחת צהריים.
הבעל שסיפר סיפור בשולחן שבת.
המגיד-שיעור שמסר שיעור בדף היומי.
הנערה ששטפה את כל הבית.
הילד שהכין דבר תורה.
הילדה שסידרה את החדר.
הקטן שחזר עם ציור מהגן.
החבר שדיבר דרשה בשבע ברכות.
כל פעם זו יצירה חדשה.
כל פעם הם מתאמצים לגוון ולחדש פה ושם
כדי שהיצירה תצא טובה ומשובחת.
ובמקרים רבים מדי
אנחנו לא מעניקים להם את המשוב המגיע להם..
דמיין שניה את עצמך
יוצר משהו,
ולא משנה באיזה תחום.
עולה בדעתך איזה חידוש מעניין.
חשבת פתאום על איזה רעיון חדש.
סיפרת משהו לקבוצת חברים.
כתבת משהו מעניין.
בישלת או אפית משהו.
מה הדבר שאתה הכי מצפה לו באותו רגע?
אם אתה בן אנוש,
סביר שאתה מצפה לקבל משוב.
הכרה ביצירה שייצרת ברגע זה,
ואולי גם לקבל תודה על מה שעשית.
אז תבין
שמה שעובר עליך,
זה בדיוק מה שעובר גם
על כל אחד מהסובבים שלך כשהוא יוצר משהו.
מישהו לידך יצר משהו?
תן לו את המשוב שאליו הוא מצפה.
יכול בהחלט להיות
שיהיה לך חלק גדול בכך
שההוא ימשיך ליצור דברים טובים
ולעשות טוב לעולם.
וגם אם אתם פוגשים
אדמו"ר גדול, ראש ישיבה נערץ,
סופר מצליח, מלחין דגול או זמר מפורסם,
גשו וספרו להם עד כמה אתם מתרגשים מהיצירות שלהם,
ותידהמו להיווכח עד כמה המשוב שלכם היה במקום..