שיתוף - לביקורת מתנה מתאימה בדיוק

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

העונה לעמו ישראל
שבוע שעבר נתקלתי בפירוש יפה על קטע מתפילת "עזרת אבותינו", והכנסתי אותו לפרק 11 בסיפור "נפוליאון השני". ותודתי לעיתון "הדרך" על הבמה החשובה לסיפור...
כיסופים
האלגוריה נכתבה בעזרת הרבה סיעתא דשמיא, בהשראת שירו של עדי רן 'נקודות של כיסופים', וכמובן - מבוססת על הקשר בין כל מעשה של יהודי לבין געגועי נשמתו
הצעה לסדר - פרק 10
פרק 10 "ניצן? אמא מדברת", ניצן באמצע לקרוא ספרון בלשים, חש דריכות בלתי מוסברת. "קרה משהו?" "כן", האנחה שלה מעצימה את החשש הפוקד אותו, "אבא...
מלכויות
משל להבנת עניין המלכויות בר"ה

Yiskah Goteherer

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
אבגיל הביטה בבואתה הנשקפת במראה. היא יכלה להגדיר את מה שהיא רואה בתור אכזבה בלבד. היא השמינה. שוב פעם. היא לא הייתה צריכה לאכול את הסלט הזה, הוא היה סתם מיותר. העיקר אומרים שסלט לא משמין, שיבדקו תוצאות חמש דקות אחר כך במראה ויגידו לה אם סלט באמת לא משמין.

טוב, היא לא השלתה את עצמה שמה שאומרים הוא נכון, שמה שמשפחתה אומרת היא אמת. הם אוהבים אותה, הם ישקרו לה רק בגלל זה.

אולי היא תקיא את זה, כן, כאילו מעולם לא אכלה את זה, מעולם לא השמינה, ולעולם היא לא תשמין.

היא ידעה שזה לא יהיה רעיון טוב. אבל במשך כמה חודשים כשהביטה במראה וידעה שהיא צריכה לעשות שינוי, במשך כמה חודשים שהמשיכה להתנהג כרגיל ולא לשנות דבר –היא המשיכה להצטער על המראה שלה.

עד הנקודה שבה נמאס לה. זאת הנקודה שהניעה אותה להביט בממתקים בעיניים מצומצמות ואז לחייך כאילו מעולם לא ראתה אותם, ולהתעלם.

הנקודה הזאת שגרמה לה לדעת שהיא לא תאכל דבר אפילו שהאוכל האהוב עליה מוגש כרגע על השולחן.

הנקודה שגרמה לה להתעלם מעצמה רק בכדי להגשים את הרצון שלה.

הנקודה שלבסוף הרסה אותה.

היא נזכרה לרגע במיכל. דודתה, היא קטנה ממנה בשנה. והיא אהבה להתראות איתה, אך המרחק בין אזורי המגורים שלהן גרם להן להתראות לעיתים רחוקות מידי, לדעתה. היא אהבה את מיכל, היא הייתה שונה. ומיוחדת.

כשאת שומעת את אותו הדבר כל היום, את לא מתחילה להאמין למה שמספרים לך, את מתחילה לחפש אנשים שיאמרו לך דברים אחרים.

ומיכל תמיד הייתה שונה. היא אמרה לה שהיא לא מצודדת במעשיה אבל היא גם לא תשכנע אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה.

היו כאלה במשפחה שראו את זה בתור חוסר אכפתיות אבל כולם יודעים שהרוטינה החוזרת של: "אכלי" הוא למעשה נועד רק בכדי למנוע נקיפות מצפון, כי הרי אין שום הגיון שאם יאמרו לה עוד פעם לאכול, היא תעוט בשמחה על חבילת עוגיות וקפה קר.

ומיכל ידעה את זה. אז היא נמנעה.

היא התנערה מהמחשבות, קשרה את שיערה עם גומייה ברישול.

והקיאה.

רפלקס ההקאה נהיה מוכר, והיא לא הייתה צריכה להתאמץ מדי בכדי להקיא.

רעשים שנשמעו מאחוריה גרמו לה להזדקף מהתנוחה שהייתה בה, היא הסתובבה במהירות, לרגע היא הרגישה מסוחררת, אך מה שראתה גרם למבטה להתמקד במהירות.

דודתה מיכל עמדה מולה, היא הביטה בה במבט כמעט מבוהל.

לאחר רגע היא התעשתה. "אני... הבאתי לך מתנה." ראו על פניה ברור שהיא מנסה לחייך חיוך, אחד לא מוצלח כזה.

הן התיישבו על הספה ומיכל צפתה באבגיל קורעת את העטיפה. היא עשתה את זה באיטיות כמעט מעצבנת.

אבגיל שנאה עטיפות, היא מעולם לא הבינה את הקונספט של הנייר הזה. מה, הפתעה? שניה של חוסר סבלנות עושה את ההבדל?

לבסוף היא החזירה את מבטה למתנה שנחשפה כמעט בשלמותה, היא הניחה את הנייר לצידה.

"מה זה?" היא מצמצה כשראתה את המתנה.

"ספר"

"לגיל הרך"

מיכל חייכה בסיפוק. "קראי אותו."

היא פתחה את הספר באיטיות. עיניה רפרפו על המילים הבודדות בכל עמוד. היא לא טרחה להביט בתמונות, לאחר כמה דקות היא סגרה את הספר. שעל הכריכה התנוססה הכותרת: "מתנה מתאימה בדיוק"

"סיפור נחמד, באמת." היא אמרה, בעיניה עדיין ריצדה אי הבנה. "אבל למה זה?"

מיכל שילבה את ידיה, אבגיל הרגישה לפתע במעמד תלמידה. כשדודתה הקטנה ממנה מכהנת בתפקיד המורה. "זה סיפור על מישהי שקיבלה מתנה ולא הייתה מרוצה, מי שנתן לה את המתנה נפגע מהיחס. לבסוף היא גילתה שהמתנה דווקא די שימושית." מיכל עצרה לרגע את דבריה ואז שאלה: "את חושבת שהיא הייתה צריכה פשוט להודות על מה שקיבלה?"

"בלי צל של ספק."

"אבל נדמה שגם את בזמן האחרון מחפשת פתרונות למתנה שניתנה לך"

היא אמרה, הטון שלה היה שקט. כאילו היא מפלסת את דרכה בין השורות, מחביאה כוונה נסתרת בין המילים. בוררת אותן היטב לפני שהיא נותנת להן לחלחל בתודעתה של אחייניתה.

"לפעמים פשוט צריך ללמוד לקבל, כשאנחנו מקבלים מתנות אנחנו לא מתלוננים, אנחנו שמחים שקיבלנו,

המתנות שאנחנו מושיטים את הידיים בכדי לקבל; עטופות בעטיפה של ורוד, אדום, נוצצות, ללא רבב עליהן. לכן אנחנו שמחים כל כך לקבל אותן. אבל בדיוק באותה הדרך אנחנו צריכים לקבל גם דברים שלא נראים לנו כל כך טוב. מתנות שהמראה החזותי שלהן הוא על הפנים, מה שנקרא.

ואת קיבלת מתנה, אבגיל, נסי לקבל את מה שנתנו לך כבר מזמן, את מה שאת דוחה מידי יום ביומו בניסיון נואש לתקן, נסי לקבל את עצמך כפי שאת, אני לא יכולה לגרום לך לראות את עצמך כפי שאת באמת, כי אני מניחה שהדיאטה הזו מחפה על משהו שאת חושבת שקיים, אבל אני כן יכולה לבקש ממך לקבל את מה שיש לך, וגם אם לדעתך לא מדובר בעטיפה של ורוד אדום, היופי האמיתי הוא בלקבל את המתנה כפי שהיא ולא לנסות לשפר אותה... " היא עצרה מדיבורה, היא רצתה להבין מה אבגיל חושבת, אך מבטה היה מושפל.

"את צודקת," קולה של אבגיל קרע את הדממה. היא הרימה את ראשה, עיניה היו מלאות בדמעות, מאחוריהן השתקף כאב של חודשים, והקלה כבדה של רגע אחד. הדמעות נזלו על פניה בחופשיות,

ההבנה חלחלה אל מוחה, מטהרת את ליבה הכאוב. "עשיתי טעות.".

הן ישבו שם שתיהן על הספה, ולא דיברו. שקט שרר ביניהן, הן לא ידעו מה לאמר, אך השתיקה הביעה יותר מכל מילה שהייתה יכולה להיאמר.

"הבאתי לך עוד מתנה, טוב, לא מתנה, אבל עכשיו לפחות זה שימושי." מיכל חייכה חיוך קטן. היא נברה בתיקה לרגע ולאחר מכן הוציאה ממנו מלבן בצבע אדום וורוד. "הנה לך"

בידה נח לו חטיף שוקולד. האחד האהוב על אבגיל. זה שהייתה כל יום חוטפת במרוצה בדרך לבית ספר,

זה שמנעה מעצמה כבר חודשים.

אבגיל חייכה חיוך קטן. הדמעות סימאו את עיניה, היא הייתה נחושה לא לבכות שוב, להתפרק על הכתף של הילדה שקטנה ממנה רק בשנה.

היא לקחה את חטיף השוקולד. בירכה ונגסה בו.

פעם שאלו אותה איך היא יכולה לאכול את אותו החטיף כל יום, איך לא נמאס לה. היא אמרה שהטעם הזה הוא הטעם הכי טוב בעולם.

עכשיו הטעם של החטיף היה שונה, הוא היה טוב יותר. היה לו טעם של געגוע, טעם של חוסר דאגה,

טעם של קבלה עצמית.
 

+shira

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קודם כל וואו. איזה יופי שהנושא הזה סופסוף צועד לקדמת הבא.
את מעבירה את הקול שלה יפה כל כך. הרגשתי איתה שם מול המראה, כמעט יכולה לשמוע בעצמי את הקול הזה, את הביקורת והשיפטיות והכעס העצמי. קול שבואו נודה - רובינו מקשיבות לו, ויש כמה מאיתנו שמקשיבות לו קצת יותר. ולשם הוא לוקח אותן.

דווקא בגלל זה, קצת התאכזבתי לקראת הסוף. זאת אומרת, הניסוח של זה
עכשיו הטעם של החטיף היה שונה, הוא היה טוב יותר. היה לו טעם של געגוע, טעם של חוסר דאגה,
יפהפה.
אבל הפיתרון הרגיש לי מהיר וחיצוני מדי. היא שמעה רעיון יפה, חלחלה בה הבנה מופלאה, והכל הסתדר?
הרי הפרעת אכילה היא משהו עמוק הרבה יותר, ממכר אפילו. וכמו כל התמכרות - תובנה יכולה אולי לעורר, אבל לא לפתור את הכל. לא סביר שהיא תאמר לעצמה :"אוקיי, טעיתי" מהר כל כך. אולי בכלל לא.


בכל מקרה, הכתיבה של הסיפור מיוחדת. אהבתי במיוחד את זה
כשאת שומעת את אותו הדבר כל היום, את לא מתחילה להאמין למה שמספרים לך, את מתחילה לחפש אנשים שיאמרו לך דברים אחרים.
 
נערך לאחרונה ב:

Yiskah Goteherer

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
אבל הפיתרון הרגיש לי מהיר וחיצוני מדי. היא שמעה רעיון יפה, חלחלה בה הבנה מופלאה, והכל הסתדר?
הרי הפרעת אכילה היא משהו עמוק הרבה יותר, ממכר אפילו. וכמו כל התמכרות - תובנה יכולה אולי לעורר, אבל לא לפתור את הכל. לא סביר שהיא תאמר לעצמה :"אוקיי, טעיתי" מהר כל כך. אולי בכלל לא.
צודקת, פתרתי בעיה מורכבת במהירות, אך בסיפור קצר של אלף מילים אין הרבה אופציות...
 

shevi123

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אהבתי את הנושא שבחרת בו. כאמור, די נחבא אל הכלים.
ואת הכתיבה המשובחת, המחברת כל כך. הצלחתי ממש להזדהות ולהתכווץ עם אביגיל בכאב
 

לוח אירועים

לוח נדל"ן | למכירה והשכרה

לוח מודעות | קניה מכירה

למעלה