הנושאים החמים
הנושאים החמים
כך כל שיחה שלהם הסתיימה,
כשקיבלו תשובה שלילית מטיפול מייגע, כשערגו לילד טהור עיניים, כשחשבו על סלון מבולגן ממשחקים, כשרצו, כמה רצו, ילד. או ילדה. מישהו שיהפוך אותם לאבא ואמא.
כשחזרו מאוכזבים מעוד פגישה כושלת, כשהשדכן התקשר שוב להציע הצעה ממוחזרת מלפני שלוש שנים, כשבכו את חייהם לסידור צהוב מדמעות, כשכמהו כל כך לבית. למישהו שיהיה שם לצידם.
כשהתפרקו על מצבות מכוסות פרוכת קטיפתית בבית לחם, בחברון, בבית הקברות העתיק בצפת, במירון, בנתיבות, בעמוקה. כשהדליקו נר לעוד צדיק, כשסיימו את יום הארבעים בשיר השירים, כשהביטו על אבני הכותל במבט מטושטש מדמעות, כשציפו לישועה.
כשלמדו שוב את שער הביטחון, אמרו את פרשת המן, הקפידו על ברכת המזון מהכתב. כשהביטו בביתם הרעב ללחם, בבגדים הישנים של ילדיהם, כשהרגישו גשמיים כל כך שמחשבותיהם סבבו סביב השקל הישראלי החדש.
כשראו סביבם טירוף משתולל, כשפחדו פחד משתק מהתוהו הסובב אותם, מהחושך המכסה ארץ, כשלא ידעו איך אפשר לשרוד עולם כזה, לאן הכל הולך, ולמה הכל קורה כל כך מהר ומה זה הבלבול הזה.
תמיד הסתיימה כך השיחה,
באנחה גדולה המשברת את הנפש ואמירה אלמותית:
צריך משיח. דחוף.
ואז, בוקר אחד של מוצאי שביעית, הוא בא.
למצפים, למחכים, לחולמים, למקווים. דפק על הדלת ונכנס. אמר בהתרגשות שלא הצליח להסתיר "הגיע זמן גאולתכם!"
והם, הסיטו לרגע מבט ממסך, חננו אותו במבט חטוף. מלמלו "או.קי." וחזרו לעבוד.
כשקיבלו תשובה שלילית מטיפול מייגע, כשערגו לילד טהור עיניים, כשחשבו על סלון מבולגן ממשחקים, כשרצו, כמה רצו, ילד. או ילדה. מישהו שיהפוך אותם לאבא ואמא.
כשחזרו מאוכזבים מעוד פגישה כושלת, כשהשדכן התקשר שוב להציע הצעה ממוחזרת מלפני שלוש שנים, כשבכו את חייהם לסידור צהוב מדמעות, כשכמהו כל כך לבית. למישהו שיהיה שם לצידם.
כשהתפרקו על מצבות מכוסות פרוכת קטיפתית בבית לחם, בחברון, בבית הקברות העתיק בצפת, במירון, בנתיבות, בעמוקה. כשהדליקו נר לעוד צדיק, כשסיימו את יום הארבעים בשיר השירים, כשהביטו על אבני הכותל במבט מטושטש מדמעות, כשציפו לישועה.
כשלמדו שוב את שער הביטחון, אמרו את פרשת המן, הקפידו על ברכת המזון מהכתב. כשהביטו בביתם הרעב ללחם, בבגדים הישנים של ילדיהם, כשהרגישו גשמיים כל כך שמחשבותיהם סבבו סביב השקל הישראלי החדש.
כשראו סביבם טירוף משתולל, כשפחדו פחד משתק מהתוהו הסובב אותם, מהחושך המכסה ארץ, כשלא ידעו איך אפשר לשרוד עולם כזה, לאן הכל הולך, ולמה הכל קורה כל כך מהר ומה זה הבלבול הזה.
תמיד הסתיימה כך השיחה,
באנחה גדולה המשברת את הנפש ואמירה אלמותית:
צריך משיח. דחוף.
ואז, בוקר אחד של מוצאי שביעית, הוא בא.
למצפים, למחכים, לחולמים, למקווים. דפק על הדלת ונכנס. אמר בהתרגשות שלא הצליח להסתיר "הגיע זמן גאולתכם!"
והם, הסיטו לרגע מבט ממסך, חננו אותו במבט חטוף. מלמלו "או.קי." וחזרו לעבוד.
נערך לאחרונה ב:
