דיון משאל עם - מהו הספר האהוב עליכם..... ומדוע ? נימוקים ארוכים ומתישים יתקבלו בברכה

[Sparrow Bird]

בטח היו כאלה בעבר...
ועדיין.

 

[נ. גל]

"ואני המתחיל"

ובכן, אחלק את הודעתי לשני ספרים. אחד שהיה האהוב עלי בעבר, ואחד - בהווה.
בעבר הספר הנפלא ביותר עבורי היה (טוב, אני לא מקורית בכלל) - מהללאל של מ. קינן.
קודם כל כיוון שבניית הדמויות שם הינה מדוייקת, אם מתעלמים מהדמויות בחלקיה האחרים של הסדרה.
העלילה שם בנויה בצורה מאוד ברורה, והכתיבה משתמשת בטכניקות מגוונות.
אישית, הספר הזה היה אחד הקורסים המרכזיים שלקחתי בכתיבה. קראתי אותו עשרות פעמים וניתחתי אותו הלוך ושוב, עד שהבנתי איך משתמשים בטכניקות כתיבה ואיך פונים אל הקורא כהוגן. (למשל, העובדה שהשורה הראשונה בקטע לא חייבת להיות קשורה אליו עלילתית, אבל חובה להעביר בה תחושה משמעותית ולהעניק פרט מידע ראשוני על הסצנה.)

כיום המצב השתנה, כיוון שספר אחר תפס את הבכורה. "לא חיפשתם אותי" של תמר מור. הספר מתאר מהלך נפשי מאוד מורכב, בו אדם עורג לסביבה קרובה, אך חרד מכך בו זמנית.
למה הוא נפלא כל כך בעיניי?
קודם כל, כיוון שהוא מתאר את המהלך בצורה מאוד מדוייקת, על כל הרבדים ונקודות השבירה.
בנוסף לכך, כיוון שהוא מתאר מגוון רחב מאוד של דמויות, ועם זאת מאפשר לקורא להכיר כל אחת מהן לעומק.
מעבר לכל זאת - "לא חיפשתם אותי" הוא ספר שעיקרו דרמה רגשית, אך הוא איננו סוחט דמעות בכח אלא משקף את המציאות הפנימית כמו שהיא. כן, יש שם דמות שחולה במחלה חשוכת מרפא, אך היא עליזה רוב ימיה, ורק פעמים ספורות נופלת לרחמים עצמיים. כן, יש לגיבורים קשיים לא פשוטים, אך זה לא מונע מהם להיות מאושרים במה שיש להם.

עד כאן התקפה א'.

 

[יהודית מדר]

אני מאוד אהבתי והתחברתי לספר שבעיני רבים אולי יראה ספר פשוט למידי... ’עוד תגיעי רחוק’ של שרה פכטר. זה ספר שמספר על אישה פשוטה שפתאום עם חמישה ילדים ניסתה והצליחה להיות עיתונאית. זה ספר ההשראה שלי....
וכמובן’ממלכה במבחן’ אלו ספרים נדירים באיכותם. אם כי אני אוהבת ספרים פשוטים, עממיים..

 

[Nomi10]

גם אני, כמה לא מקורי, הכי אהבתי את הספר "מההללאל".
למה? הרבה תשובות, אבל העיקרית שבהן היא השילוב המדהים בין עלילה לרגש.
אין ספק שמדובר באחד הספרים היותר מרתקים בציבור שלנו, ובכל זאת שלא בסתירה
זה ספר שיצר חיבור עמוק בין הקוראים לגיבורי הספר (בעיקר הדמות הראשית).
בעיני, היכולת ליצור ספר שגם העלילה החיצונית שלו וגם הפנימית הן מרתקות ואיכותיות בכזאת רמה - זאת אומנות במיטבה.

 

[נפש]

ואני הכי נהניתי מ'ילדה נוף' של קפלר, בעיקר ודווקא משום שהסיפור לא מביא איתו עלילה סוערת.
אלא הוא עוסק באתגר יומיומי, אתגר עם נפילות, הצלחות ודמעות.

 

[הזדמנות]

אני מאוד אהבתי והתחברתי לספר שבעיני רבים אולי יראה ספר פשוט למידי... ’עוד תגיעי רחוק’ של שרה פכטר. זה ספר שמספר על אישה פשוטה שפתאום עם חמישה ילדים ניסתה והצליחה להיות עיתונאית. זה ספר ההשראה שלי....
וכמובן’ממלכה במבחן’ אלו ספרים נדירים באיכותם. אם כי אני אוהבת ספרים פשוטים, עממיים..

התשובה שלך הופכת את האשכול לקצת פחות צפוי, חיכיתי שיכתבו- מיה קינן-רותי קפלר- מיה קינן-רותי קפלר

 

[Reizy Esh]

פחות מתחברת לז'אנר "האהוב ביותר".

ספרים שקראתי יותר מפעם אחת ואשמח לקרוא שוב:

הנערים מביתן 3
החלום על המגבעת
גשר צר
אוטוביוגרפיה, יש הרבה. למשל עריסת הבמבוק.

ועוד.

 

[Nomi10]

חבל שאי אפשר לכתוב יותר מספר אחד.
התשובות פה מעלות בי נוסטלגיה טובה, אחת יותר מהשנייה...

 

[חדוי לינד]

הנערים מביתן 3

כנ"ל,
אוהבת מאד את צומת הדרורים.
ואת מחנה הקיץ של אדון הוא.
אנוכי מבקש,
הנורמלי האחרון.
מוקאדם.
אדמה פראית


מה משותף בין כל הספרים האלה?
הם תרמו לי ערך מוסף מעבר לקריאה עצמה.
דיברו אלי לנקודה פנימית בתוכי.
חיברו אותי יותר.
דייקו את עצמי לעצמי יותר.

 

[AtArA R]

אויש, שאלה מעצבנת
גם אם אחשוב יומיים ושבועיים וחודשיים- לא חושבת שאצליח לזקק את כל בליל התשובות שעלו בי לספר אחד פייבוריט.
אם המטרה שלך היא לדעת מה הופך ספר לאהוב- ולא מדברת על להיט, על רב מכר, על סופר מקצועי ונורא עלילות- אז כן, יש לי:
ספר אהוב, להרגשתי, הוא ספר שיש בו אמת.
מיה קינן היא כותבת-על, אבל לולא הספרים שלה היו ספוגי אנושיות, בפנים, בתוך ומתחת לכל הדרמות- זה לא היה עובד.
כנ"ל רותי קפלר ודבורי רנד ויעל רועי וגם תמר מור וחיה הרצברג וכל הסופרות הכל כך טובות האלה.
אמת אמיתית, מזוקקת, מחברת. סיפורים על אנשים שלפני הכל הם בני אדם, ואז כל השאר.

קורה שאני נהנית מספר בסגנון אחר, שיש בו כתיבה ותחכום ועלילה ליגה, אבל בלי האמת הזאת- אני לא אתחבר לספר כספר. אני אסיים את הקריאה ואנתח מה היה פה וכמה ולמה ומה יש לי ללמוד. לאהוב, פשוט לאהוב את הספר עצמו? פחות.

 

[Natan Galant]

כל אחד ואחד מספרי מאיר ברעם/וולאך.
בגלל ההגשה הקצרצרה, התחקיר העמוק במקורות היהודיים, האהבה הגדולה של הכותב לדמויות שלו, הכתיבה האגדית, הבניה המושלמת של העלילה, וכמויות האידישקייט שמרכיבות כל משפט ומשפט.

 

[Nomi10]

כל אחד ואחד מספרי מאיר ברעם/וולאך.
בגלל ההגשה הקצרצרה, התחקיר העמוק במקורות היהודיים, האהבה הגדולה של הכותב לדמויות שלו, הכתיבה האגדית, הבניה המושלמת של העלילה, וכמויות האידישקייט שמרכיבות כל משפט ומשפט.

וואו, כמה נכון!
מכל הספרים שקראתי כילדה נראה לי שאלו הספרים שאני מכירה הכי טוב בעל פה.
חוץ מהאהבה וההנאה מהספרים עצמם, כמה ידע והשקפה נכונה קיבלתי מהם!

 

[ביזנסטורי - אילה]

@שמחוני תפסה לי.

אני הכי אוהבת את "צומת הדרורים" של חיה הרצברג.
מסוגלת לקרוא אותו פעמיים בשנה.
עלילה נחמדה, תוססת, דינאמית, קצת מעולמות אחרים, הרבה מהחיים בעצמם.
המון הומור שזור בין השורות
והכי מהכל-
ערכים ותובנות להתנהלות רגשית נכונה בחיים,
(מתוך הזדהות עמוקה עם המקומות בהם דמותי משיקה לדמותו של יוחאי,
או מהמקומות בהם התמודדותי היומיומית נפגשת עם אלו של שושי או נועה...)
החיים הרגשיים שלי מתחלקים לשניים:
חלק א' סוער ומבולבל- לפני ההיכרות עם הספר.
חלק ב' יציב, רגוע, מטרתי- אחרי קריאה שלישית.

וגם אני מצטרפת להערצה המוחלטת של ממלכה במבחן. (יותר איסתרק מאשר מהללאל)

 

[שלמה וייס]

עת לקרוע ועת לתפור.

סקירה מקיפה תעלה בהמשך (אם בכלל... בכל אופן החיים עמוסים).

 

[Talya kadosh]

שומרת השערים, של דבורי רנד.
חד משמעית.
אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה המדויקת. רק יכולה לומר שכל מילה בו שווה זהב. כל משפט סיפור בפני עצמו. וכל פרק התגלמות של יופי מזוקק.
נותן הרבה במה לחשיבה על גוון האפור. הוא לא מחלק את העולם לשחור לבן, גם לא מחליט מה מבין גווני האפור נכון יותר או פחות.
מניח את המציאות, כמו שהיא.
מלי שבתה אותי בקסם שלה, בבחירות. בזגזוג בין אבא אוהב לתורה אחת.
ולמרות הכל התחברתי לדמות של האבא. יש בה משהו אמיתי, לא מתייפף.
נהוג לצייר את ההורים בסיפורים כדמויות מושלמות. בספר הזה, לא.
מדהים.

ועוד ספר, להי נאאר של אביגיל מגדלור. (כתבתי נכון?)
אחרי שעלתה לכאן ביקורת על הספר וקראתי פרק ראשון, הייתי חייבת את ההמשך.
אז קניתי את הספר...
אם אני אתחיל לתאר זה לא יגמר, אני מזהירה מראש. זה מסוג הספרים שביקורת, גם טובה, לא תעזור.
צריך לקרוא אותם, להבין לבד.

ועוד שתיים שאהבתי:
כל הנחלים הולכים (שכחתי את שם הסופרת)
הלוואי שתהיי של דבורי רנד.
איסתרק של מיה קינן.

עד כאן חפירותיי.

 

[נודד]

משורר בין ההרים - דוד זריצקי.
בנוסף גם אני מצטרף ל @Natan Galant עם כל ספריו הנוסטלגיים של מ. ברעם.

 

[Sparrow Bird]

מגוון מעניין עד כה.

אצלי זה די תקופתי, אבל כמו שדייקו כאן לעיל, זה לא אהבה לספר, אלא יותר חיבור לספר.
כלומר נקודת השיפוט אצלי היא האם הספר עורר בי משהו.
האם הוא גרם לי לחשוב עליו עוד אח"כ או שהיה אפשר לדפדף עליו הלאה תרתי משמע

מהשנים האחרונות:
תחנות - של דבורי רנד
דבורי המדהימה רק משתבחת בכתיבתה כל שנה ודווקא תחנות הוא מהספרים היותר מוקדמים שלה, אז הכתיבה בו יפהפיה אבל פחות מהספרים המאוחרים יותר.
אבל הוא לוכד כמה אמיתות מאוד אמיתיות וגם מאוד מכאיבות, הספר הזה. זה לא ספר לחזור אליו ולקרוא שוב שוב שוב (ואצלי זו תופעה נורמטיבית לקרוא כך. יש ספרים שקראתי עשרות פעמים כנראה, בלי הגזמה).
זה ספר לפגוש בו כזה פעם בשנתיים ולגלות עוד איזה ממתק. אבל שוקולד מריר...

דבורי גם אחראית לדמות הספרותית האהובה עלי למרות שהיא לא באחד הספרים המדוברים כאן.
זו דבורי לא רק כותבת ספרים אלא בוראת דמויות שאפשר לדמיין אותן, שחולמים לפגוש אותן לכוס קפה לפטפוט.

א"א בלי לכתוב על זריצקי אבל קשה לי לאהוב את ספריו. את שימקה התחלתי. נטשתי כי לא היה פשוט אפשרי להמשיך, וחזרתי אחרי חודש חודשיים.... אבל חייב לכתוב אותו.
למה ? בדיוק מהסיבה שציינתי לעייל כי הוא מעורר ומנער. יש אותך לפניו ויש אחריו.

אה וגם, הארי פוטר ומסדר עוף החול (אבל הבריטי המקורי, לא התרגום העברי)
למה ? יש מצב שפחות מתאים לכאן, לא ?

 

[נועה לבין (Tamar)]

אצלי זה "התנקשות" (יונה ספיר). חד משמעית.
האמת שאין לי מושג למה. קראתי את הספר הזה ראשון בסדרת 'מרגל להשכרה', ופשוט נהיינו חברים, אני והספר.
קודם כל - העלילה מדהימה. היא נמשכת בעצם כבר סדרה שלמה, אבל כבר בספר הזה קיבלתי קשירת קצוות שגרמה לי ללכת יומיים בבית כסהרורית ובטיקים לצעוק, "יאוו!" וכמובן, "אני חולה על אייל!" כי הבנתי עוד יותר את העלילה. בקיצור - אין לי מושג איך בונים כזאת עלילה, אבל בא לי ללמוד.
וגם, הכתיבה עצמה. הצחוקים בין לבין גם הכריחו אותי להתחבר. אפיון מדהים, (לאורך כל הסדרה, אגב), התרחשות מהירה, ספר אקשן נכון. וגם, שילוב רגש במידה והזדהות שלי עם הגיבור.

 

[Sparrow Bird]

אצלי זה "התנקשות" (יונה ספיר). חד משמעית.

וגם, הכתיבה עצמה. הצחוקים בין לבין גם הכריחו אותי להתחבר. אפיון מדהים, (לאורך כל הסדרה, אגב), התרחשות מהירה, ספר אקשן נכון. וגם, שילוב רגש במידה והזדהות שלי עם הגיבור.

אני וספרי מתח לא הולך טוב ביחד
אבל כן. יונה ספיר זה מתח אחר. מה שכן בעיניי רמת הכתיבה ואפיון הדמויות לא תואמת את הרמה של העלילה, את העומק של התחקיר שמאחוריה, את הקצב שלא נותן להניח את הספר מהיד. וזה קצת חבל.
וזה לא שאני מהמחנה של אלו שצווחים "הגיבור הוא לא אנושי". לעניות דעתי בדמות הסוכן הוא אנושי. לא חסרים גיבורי ישראל שביצעו משימות ומזימות מסמרי שיער לא פחות ממנו. בעיניי הצד ה"משפחתי" שלו הוא הלא אנושי.

אם היה יוצא ספר אחת לשנתיים ולא אחת לשנה, אולי בדיוק הנקודות האלו, שעורך טוב היה יכול לטפל בהן, היו מקבלות ההזדמנות להשתפר לעין ערוך.
ועדיין זה ספר שקשה להניח מהיד, גם אם הוא מז'אנר שנוא על הקורא. וכן. לא היו בספרות החרדית, הרבה מותחנים ברמה שלו....

 

[נ. גל]

אצלי @יונה ספיר ומרגל להשכרה עומדים בקטגוריה אחרת. הם מבחינתי יצירה אחת שרק הכריכה מבדלת את חלקיה, והיא היצירה הגאונית ביותר שקראתי בחיי (לא כולל שירה).
ההנאה שלי מהם לא נבעה מעצם היותם "ספרים טובים", אלא מהאפשרות לשבת לאחר מכן שעות ולנתח כל משפט.
יצאו מכך 2 תוצאות מרכזיות:
1. הכתיבה שלי מתבססת בעיקרה על טכניקות וסגנון ששאבתי מהסדרה.
2. העברתי את הסדרה הזו לקטגוריה אחרת במוח. הם ספרי לימוד אצלי, לא קריאה.