כותב אני מבין ריסי השפכטל והצבע
כמנהג נשות ישראל מדן ועד באר שבע
להלבין פני בעליהן בנטפי צבע קירות
ולא מסתפקות בניקיון פירורי החמץ מהארונות והמגירות
מהדרות צירה וסגול בזכר לשעבוד ולעבודת הפרך
ועל בעליהן לכרוע ברך מתוך אהב וערך
ודמעה שכמעט על לחי
עובר ללחץ ולבכי
ומצפון
שעוד ספון
*
אך מה לי מתקשקש עלי מקלדת
הן זה מנהג מולדת
ומה לי ענוג כרכה הנולדת
לומר הן ידי מעבודה סולדת
אקח הרולר המברשת והסיד
על סולם אטפס כעל פראנצ'עס חסיד
ואחר עם סנט מוריץ מסיר שומנים ואף סתום
אקרצף ואמרק כפועל סודני בעל שכל אטום
סמרטוט דלי וספוג הפלא
כעבד כושי בבית הכלא
*
פתע שמעתי מתוך הדממה
את לבי זועק כיונה הומה:
איש מסכן בזו ההשקפה
הסר לרגע מידך הכפפה
רגשותיך הומים
כמפל גועש, ממעט מים זורמים
במלאכתך הכנס חיות רוח ונשמה
בחומר וגשם הפרח השממה
"נושא בעול" חייב גם בעל שיעור קומה
בכגון זה נאמר ביטולה זה קיומה