נכנסתי ללינק שהובא כאן והתחלתי לצחוק....
כי זה דברים שכתבתי לפני שנה, ומצחיק כמה עדינה הייתי אז.
בשנה האחרונה נהייתי מעריצה שרופה של דף ועט. השולחן שלי כאן זרוע בדפים ועטים ופנקסים, ושני פלאפונים שכן, אני שולפת באמצע הלילה מתוך החשיכה ומשרבטת בהם חצאי רעיונות לכתיבה של מחר...
גם אני מתכנתת, אגב. לא בכובע ראשון, גם לא בכובע שני, אבל כן מתכנתת. וכן, אני כותבת קודים על דף ועט.
אולי עוד מעט אחפש כמה סקיצות ואעלה, להשראה.
דף ועט זה שטח פתוח. זה שטח עצמאי שלך.
זה לא מוגדר בכללים ובסיבה-תוצאה, זה נותן לך לעשות ככל העולה על דעתך.
זה משחרר. זה פותח. זה זורם.
את המחשב אני שומרת לטכניות. הוא אומנם ידיד טוב, אנחנו מדברים אותה שפה, הוא מכיר אותי היטב ואני מכירה אותו ואוהבת את מה שיש לו להציע. ובכל זאת - הוא יודע שהוא איתי בשביל העבודה. בשביל לתקתק עניינים. בשביל להריץ ולרוץ ולהספיק.
אבל מחשב הוא רובוט. הוא מעולה בשביל סדר, ובכל זאת, אי אפשר לחשוב איתו! הוא יחשוב בשבילך. נכון. אבל מתי תחשוב לבד?
כשאני צריכה לחשוב - לא יעזרו לי מאות מחשבים. רק דף ועט אחד.
זה מרחב פתוח, זה שטח מחייה, זה גם צופן סתרים כי אף אחד לא מבין את הכתב שלי ושום גנב לא יפרוץ למגירות כאן...
ממליצה בחום לכל יוצר שמתאימה לו השיטה הזאת - אל תאכפו את עצמכם למחשב. מחשב הוא מוגבל, מחשב הוא שטח מגודר. הוא טוב בשביל עבודה, הוא מוגבל בשביל מחשבה.
אגב, באחד מקורסי הגרפיקה שלקחתי בעבר קיבלתי את אחד המסרים הכי חשובים בחיי המקצוע.
אומנם מתאים לגרפיקאים, אני אישית מקישה ממנו לכל מקצוע שדורש חשיבה.
הייתה לנו משימה לעצב מיתוג כלשהו, לא זוכרת איזה, ואני, סוג של נקמה בחסכי ילדות, לא ביצעתי את מטלת הבית שהייתי אמורה לעשות. באתי לשיעור בלי שום סקיצות מוכנות, שום כלום. ישבתי במקומי מצונפת ועלובה וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב.
בשעה שכל השרטוטים היו תלויים על הקיר והתחלנו בניתוח, קמתי ממקומי בשקט, שלפתי דף אחד מחבילה שהייתה בסוף הכיתה, שרטטתי במשך שלושים שניות (!) שלוש סקיצות ראשוניות ללוגו ותליתי ליד הסקיצות התלויות.
התגנבתי מהר למקומי משל לא אירע מאומה, קיוויתי שלא תיווצר מהומה, התיישבתי והתפללתי שאף אחד לא ישים לב לגניבה שלי.
הופה, התברר שהתבדיתי בגדול. המורה, אדם עם עקרונות פלדה, ניגשה לסקיצה שלי, הסירה אותה מהקיר, הרימה אותה לגובה ואמרה - מתי עשית את זה?!
הסמקתי תוך כדי גיחוך נבוך ואמרתי - עכשיו.
היא נופפה בדף, כאילו היה כפרות לשחיטה, והודיעה: שלושים שניות לקח לך, נכון?!
הנהנתי בבושה נוראית.
"וכמה זמן היה לוקח לך לבצע את הדבר הזה במחשב?"
שתקתי.
כשחזרתי הביתה פתחתי את המדפסת ושלפתי ממנה כמה דפים. שמתי במגירה העליונה שלי, שיהיה.