הנושאים החמים
הנושאים החמים
אם תוכל לתת לי קצת ביקורת, אודה לך. זה חומר שאמור להיכנס לספר.
שני בישליק
עיכוב של יומיים והצלה מחילול שבת - מפעולותיו של הצדיק הרה"ק רבי מרדכי חיים מסלונים זצ"ל
בעודו אברך צעיר לימים הפליג רבי מרדכי חיים באניה מארץ ישראל לאירופה, היה זה בדרכו למדינת ליטא, שם התגורר מורו ורבו האדמו"ר בעל ה'דברי שמואל' מסלונים.
בהיותו על הספינה הוא עשה חשבון שלפי תכנית הנסיעה הם יצטרכו לרדת מהספינה בעיצומו של יום השבת, וכשיורדים מהאניה בשבת זה כרוך בטלטול מוקצה וטלטול ללא עירוב ושאר איסורי שבת, עקב כך נדר סכום של שני בישליק (מטבע מהימים ההם) לקופת רבי מאיר בעל הנס שלא יצטרכו לרדת מהספינה בשבת.
הקב"ה היה בעזרו ונגרם עיכוב בהפלגת האנייה. זמן קצר אחרי שתרם את תרומתו, הכריזו באנייה שהתגלה אצל אחד הנוסעים שלקה במחלת טיפוס מדבקת מאוד. ולכן מעכבים את כל הנוסעים למשך ארבעים יום בלב ים, אחרי ארבעים יום יבדקו מי מהנוסעים נדבק במחלה, ואותם שנדבקו לא יוכלו לרדת מהספינה ולהיכנס לעיר.
כששמעו הנוסעים דבר המחלה הזדעזעו, שכן היו שם סוחרי אתרוגים שהיו אמורים להגיע עם סחורתם לפני ראש השנה למחוז חפצם, ועכשיו יעכבו אותם עם אתרוגיהם בלב ים למשך ארבעים יום! אחד הנוסעים ראה שמרן הרמ"ח יושב שליו ואינו טרוד כלל מהבשורה המרה, ניגש אליו ושאלו וכי אין הדבר מטרידו שיצטרך להיות באניה משך ארבעים יום, ועוד ביו"ט. וענה לו שהוא אשם בכך ובעזר ה' תוך כמה ימים הכל על מכונו יבוא בשלום.
תוך יום נמלחו המלחים בדעתם שעליהם להיכנס לעיר 'ברנדזי' שהיו קרובים אליה, כדי לבדוק את החולה אם אכן לקה במחלה זו ולתת לו תרופה מסויימת. כשבאו לעיר הורידו את החולה והמתינו עמו לראות איך יפול דבר. לאחר כיומיים חזרו עם החולה ואמרו שטעות הייתה בידם וכי לא לקה במחלה המדבקת, ואפשר להמשיך במסע ועוד יספיקו לבוא למחוז חפצם כמתוכנן מראש. ועקב שהותם יומיים בחופי העיר ברנדזי ירדו מהספינה ביום שני בשבוע.
מלחמה מול הסטרא אחרא
על גודל כוחו לעמוד לישע עם ישראל ולביטול גזירות, ניתן ללמוד מכך שהאדמו"ר בעל ה'בית אברהם' מסלונים זצ"ל ביקש ממנו להצטרף אליו למלחמה נגד הסטרא אחרא.
הדבר היה בעת ביקורו השני של בעל ה'בית אברהם' בארץ ישראל בשנת תרצ"ג, הבית אברהם ראה כבר אז ברוח קדשו את האסון שהיטלר ימ"ש יכול להמיט על העם היהודי, והכריז מולו וביקש מרבי מוטל שיצטרף אליו. רבי מוטל אמר לו: "זה הס"מ בעצמו ועם הס"מ בעצמו אני מפחד להילחם", והבית אברהם כנראה כן יצא למלחמה ותוך תקופה קצרה הסתלק מן העולם. כשהודיעו לרבי מוטל שהסתלק אמר: הוא לקח על עצמו להילחם עם הס"מ עצמו, (ער האט זיך פאר נומען א מלחמה מיט'ן ס"מ אליין).
עליה לגג
פעם אחרי מסיבת שבת – אחים בליל שבת שהתקיימה בביתו, בתקופת המאורעות של הערבים. מרן ה'ברכת אברהם' וה'נתיבות שלום' הלכו מביתו ומיד כשנכנסו לביתם הסמוך, נשמע רעם פצצה שהשליכו הערבים אל ביתו והתפוצצה תחת חלונו. ערבי אחד מתושבי השכונה צעק שזה התפוצץ בבית של ה'דיין', למשמע הדברים תקף אותם חלחלה.
אך מייד שמעו את קולו של מרן הרמ"ח שקרא להם מגג ביתו, לבשר להם שב"ה הוא שלם בגופו. וסיפר הרמ"ח שלפתע עלתה מחשבה במוחו לעלות על הגג, ואפילו שלפני זה לא תכנן לעשות זאת, כיון שעלתה ברעיונו מחשבה כזאת הוא קם ועלה לגג, ומיד לאחר שעלה על הגג נפלה הפצצה בתוך חדרו סמוך למקום שהיה יושן, וניצל ממש בנס.
הטאטוא
האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' סיפר סיפור נוסף מתקופה זו:
בשבתות היו ערבים באים לשבת ליד ביתו כדי להפריע, והשכנים היו סובלים מהם. פעם בערב שבת – קדש ה'ברכת אברהם' ראה את מרן הרמ"ח עומד ליד ביתו כשמטאטא בידו ומטאטא את סביבות הבית.
כשהברכת אברהם ראה זאת, הוא סיפר למשפחתו סיפור ששמע מרבי מוטל בעצמו, שהרה"ק רבי צבי אריה מאליק זי"ע, התאכסן במקום שסבלו מגויים שהיו מתאספים בכל לילה והיו מרעישים ומפריעים, ולקח הצדיק מטאטא וטאטא סביבות הבית, בליל ש"ק הגיעו הגויים כדרכם וכשהתקרבו לבית אמר אחד מהם: "מה לנו להיכנס לפה ? מוטב לנו לילך למקום אחר", ומיד הלכו כולם. וההסבר הוא, שבמקום שהוא טאטא כבר לא הייתה שליטה לסטרא – אחרא.
ואמר הברכת אברהם למשפחתו, בוודאי רבי מוטל מטאטא באותה כוונה, תראו שבשבת זו כבר יהיה לנו שקט מהערבים. וכך היה בותה שבת כשבאו הערבים הם אמרו: נעזוב את הזקן הזה, והלכו הלאה לדרכם. ויהי לפלא.
כוס התה
חוש הריח שלו בענייני קדושה היה באופן פלאי. פעם כשבא לישיבת אור תורה בטבריא והיה עייף ויגע מטורח הדרך, והחום העיק מאוד, כידוע איך היה החום של טבריא בימות הקיץ ללא מאוורר וללא מזגן, מזגו לו כוס תה, וכשהגישו לפניו את התה הוא לא שתה, אח"כ התברר שהכוס אינה טבולה והגישו לו כוס תה אחר. לאחר ששתה שאלו אותו מדוע לא שתה בכוס הראשונה, והשיב, שהיא לא נשאה חן בעיניו. כמו"כ אמר פעם שמכיר בשפמו של מי שלא טבל במקוה.
מתולדות חייו
רבי מרדכי חיים נולד בר"ח תמוז שנת תרכ"ח בכפר קטן בסביבת העיירה קרינקי בפלך גרודנא. אביו היה איש חסיד ועובד ה' מופלא הגה"צ רבי יהודה לייב קסטלניץ זצ"ל, גאון בנגלה ובנסתר, אשר בו בחר האדמו"ר מסלונים בעל ה'יסוד העבודה' לכתוב את חידושיו בסתרי תורה. אביו של רבי יהודה לייב היה רבי יוסף ישראל ז"ל, וזקנו רבי דוב בער ז"ל שימש דיין ומו"צ בעיר מגוריו סלונים.
בילדותו עלה עם אביו לארץ ישראל והתיישבו בעיר טבריה. אחרי נישואיו התגורר בעיר צפת והקים בה ישיבה, בין תלמידיו היה הגאון רבי משה קליערס רבה של טבריה. אחרי שנים חזר להתגורר בטבריה שם כיהן כדיין ומו"צ. בערוב ימיו עלה להתגורר בירושלים עיה"ק.
אחרי שואת יהדות אירופה, התלכדו סביב רבי מרדכי חיים שרידי עדת חסידי סלונים, שרוב מנינה ובנינה במדינות פולין וליטא עלה בלהבות, ובראשם האדמו"ר הקדוש רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד. תלמידי הישיבה הקדושה חיפשו את קרבתו והשתוקקו שיאציל עליהם מאודו, יחד עמם אברכים צעירים וזקנים מבני החבורה התאבקו בעפר רגליו.
רבי מרדכי חיים כבר הזקין, התקרב ובא לגבורות, אבל כולו אומר תסיסה רוחנית ורענן ברוחו. הלילות כימים קודש לתורה ולעבודה. משמרות תלמידים מתחלפים אצלו במחזורים של שיעורי תורה מאשמורת הבוקר עד קרוב לחצות הלילה. בצדקותו לא יניח למישהו לעשות עבורו את השימוש הקל ביותר.
בשנת תש"י חזקו עלו הפצרות החסידים שייעתר לקבל עליו את הנשיאות ולהיות מורם ורבם.
רבי מרדכי חיים הסתלק מן העולם בגיל שמונים ושש, פטירתו הייתה כאדם העובר מחדר אחד לחדר שני, בלי שום מחלה ויסורים ח"ו, איש לא העלה בדעתו שהוא עומד כבר להסתלק מן העולם. ביום שישי לסדר ויחי קרוב לחצות היום י"ב טבת תשי"ד נתבקש רבי מרדכי חיים למתיבתא דרקיעא.
האבל והיגון שעטף את העדה הקדושה חסידי סלונים לא היה מנת חלקם בלבד. אלפים מיהודי ירושלים ונקיי הדעת שבה הורידו כנחל דמעה על הילקחו של עמוד התורה והעבודה. שעות מעטות לפני כניסת השבת נגנז ארון הקודש במרומי הר המנוחות בואך ירושלים.
לב חדש
מעשה פלא ממרן ה'חפץ חיים' וזכות קבלת שבת בשעה מוקדמת
מעשה פלא סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל רבה של צפת זמן קצר לפני פטירתו, סיפור ששמע בשנות למודיו בישיבה כשהיה בחור בישיבת מיר והתאכסן אצל משפחה בזמן לימודיו בישיבה:
התאכסנתי אצל משפחה ולה בן יחיד בשם בערלה, באחד מימי השישי כאשר קמתי ממיטתי ללכת לישיבה ראיתי את בעה"ב מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר, ובעלת הבית אומרת לו כמה פעמים, 'היום ערב שבת ותחזור מוקדם'!
כשחזרתי לאכסנייתי בצהרים, מוצא אני את בעלת הבית עומדת בעד החלון ומשקיפה החוצה במתח ודאגה, הנני שומע שפולטת מפיה ואומרת: "עוד מעט שבת, עוד מעט שבת..." הבעתי את פליאתי בפניה, הרי עוד היום גדול וכמה שעות נשארו עד לכניסת השבת, מדוע הנך דואגת כבר מעכשיו?
בעלת הבית השיבה לי, אספר לך מתולדות חיינו ותבין פשר הדבר:
שנים רבות לא זכינו להיפקד בבנים ובעזרת השי"ת לאחר שנות סבל זכינו לבן זכר. אך לדאבוננו לא התפתח כבני גילו, ורבות סבלנו בגידולו. ביקרנו עמו אצל רופא העיירה ואבחנתו הדאיגה אותנו באומרו שכנראה זו בעיית מום בלב, לו אין אפשרות להועיל כלום, אך הפנה אותנו לוילנא שם יש רופא גדול הוא יוכל לעזור לנו.
נסענו לוילנא לרופא הגדול, הוא בדק את הילד, ואמר לנו בצורה פסקנית: לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים, חבל לכם להשליך ממון לחינם, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות!...
שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא, לא ידענו נפשנו מרוב צער ויגון לאחר ששמענו דברי יאוש אלו, כך הגענו דווים לאכסניה שבוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי להנחם. תושבי האכסניה כששמעו על צרתנו הציעו לנו שבדרכנו חזרה למיר נעבור בראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש החפץ חיים שרבים נושעו מברכותיו, ונפנה אליו ובודאי נוושע. זיק של תקוה ניצת בעיננו, וללא ואמר ודברים ארזנו חפצנו ושמנו פעמינו לדרך לעיירה ראדין.
כשהגענו הזדרזנו ללכת לביתו של החפץ חיים, אך מה גדל צערינו ורבה אכזבתינו, כשהודיעו לנו שלא נוכל להיכנס לחדרו של החפץ חיים, כי מצבו חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. נשארנו קפואים ודוממים במקומנו, ובעוד אנו עומדים תוהים, לפתע בסייעתא דשמיא רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שזה מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, חזינו בהתגשמותו של הכתוב 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו', שאותו אברך הכיר לנו טובה ומיד הכניס אותנו לחדר סבו.
החפץ חיים ישב על כסאו כשספר עזרא בידו, ישבנו וסיפרנו לו את כל השתלשלות חיינו וצרת בננו העומדת כעת על הפרק. הרים החפץ חיים את עיניו הקדושות ואמר לנו: מה ביכולתי לעזור? כסף אין לי, מה אוכל לעזור לכם? ושתק! שוב פרצתי בבכי תמרורים ודמעות שליש זלגו מעיני. נכדו שישב אתנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד שלהם!!!
קרא לי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר: בתי, קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא! הרהבתי עוז ושאלתי: מה הכוונה להקדים לקבל את השבת? ענה לי: ביום שישי בחצות תהיה כבר מפת שלחן של שבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים על השלחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה ויהי מה! מיד קבלתי בליבי בקבלה נחושה שלא לשנות כלום מדבריו הקדושים.
יצאנו לדרך חזרה למיר, מיד בהגיענו לביתנו, כבר חל שיפור ניכר בילדנו וקימעא קימעא החל לאכול יותר ויותר, וכעבור ימים אחדים גם חזר לגדול ולהתפתח בצורה רגילה כשאר ילדי גילו. כמובן שביקרנו אצל רופא העיירה שלנו ששלח אותנו בשעתו לוילנא והוא השתומם למראה עיניו. ומרוב התפעלותו הוציא מכיסו סכום כסף נכבד, שניסע לרופא הגדול בוילנא שיראה את הפלא הזה. כשהגענו לוילנא לרופא הגדול אמר לנו הרופא: הרי זה ילד אחר! ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה, קבע בפסקנות!
שאל הרופא האם הייתם בווינא, שם היה אז מרכז רפואי עולמי? אמרנו לו, לא! וחזר ושאל א"כ לאיזה רופא הלכתם? אמרנו לו שהלכנו ל'רבינער' החפץ חיים בראדין והוא יעץ לנו את עצתו.
אמר הרופא: אנחנו הרופאים יש בידינו לתקן את הקיים, וכשהלב פגום מנסים אנו לתקנו! ה'רבינער' החפץ חיים יכול לברוא יש מאין! ממש לב חדש! ועכשיו יכול אני לספר לכם אמר הרופא הלב של בנכם היה אכול לגמרי ולכן לא נתתי לכם סיכוי, החפץ חיים ברא לו לב חדש לגמרי!
עכשיו הנך מבין מדוע אני כל כך נזהרת, אמרה בעלת הבית להרב קפלן, ממתינה אני בדריכות שבעלי כבר יגיע, כי שעת חצות כבר הגיעה ושבת המלכה הולכת ופורשת כנפיה.
***
מעשה הדיבוק –
החפץ חיים ובני חבורתו מתקנים נשמה שמתייסרת בעולם העליון על חטאיה
כידוע הקים מרן החפץ חיים בית מדרש מיוחד לאברכים גדולי תורה. עליהם היה להקדיש חלק חשוב מיומם ללימוד בסדר "קדשים", העוסק בענייני עבודת בית-המקדש. בין הרבנים שלמדו שם היו רבי נפתלי טרופ זצ"ל, רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצ"ל, רבי יוסף כהנמן זצ"ל (ראש ישיבת פונוביז'), רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל (המשגיח בישיבת מיר), רבי אליהו דושינצר זצ"ל, ועוד.
בשנה הרביעית להקמת הכולל, בד' אדר שנת תרס"ט, התרחש בעיירה מאורע כביר. היה זה כאשר ה"חפץ חיים" הטיל על תלמידי חכמים אחדים מהכולל להוציא דיבוק מנערה יהודיה בת ארבע עשרה. אחד מהרבנים שהתעסקו בזה היה רבי אלחנן וסרמן, והיה נוהג לספרו לתלמידי ישיבתו בכל שנה בחג הפורים, במשך כשלוש שעות היה מתאר את כל פרטי המעמד הנורא ההוא.
לפנינו סיפורו של רבי אלחנן:
במרחק שני מיל מאיישישק, יש כפר הנקרא סטרלצי, וסמוך לו כפר פאסלי, שם גר יהודי ושמו נחום. והנה בשנת תרס"ט, יום חמישי ד' אדר, בא נחום עם בתו בת ה-14 לראדין אל ה"חפץ חיים". הוא סיפר כי בתו הייתה חולנית, ואמר שיש בה גלגול. (דהיינו שנכנס לתוכה איזה רוח של אדם שכבר נפטר). וסיפר לי האב כיצד נכנסה הרוח לתוך בתו.
וכך סיפר לי האב:
"אחר חנוכה, בחודש טבת, (דהיינו, בערך לפני כחודשיים), נפל אצלנו סוס ומת ברפת. תיכף בשומענו זאת יצאנו כל אנשי הבית יחד עם ביתי בבהלה. בחזרתה מהרפת הייתה מכוסה בזיעה, ונכנסה אל הבית ושתתה מים קרים ומהעת ההיא חלתה. בתחילה, היה אוחזה לפעמים התכווצות חזקה, ואז הייתה נופלת כאבן דומם בלא שום הרגשות. וכשזה היה קורה לה - לא ידעה כלום מהנעשה עמה, רק שהייתה בלא כוח בגלל הייסורים. אחר כך היה נשמע ממנה קול מנגן, ואחר כך היה מדבר.
"והגיד לי הקול, איך שהייתה (אותה רוח שנכנסה בבתי) נערה בת 12 אצל הורים זקנים, ומצבה הרע הביאה לזה, שתמיר דתה. והיא הייתה אז בעיר קטנה, וילדי ישראל היו רצים אחריה וקוראים לה "משומדת". והלכה עם נוכרים שונאי ישראל, וחנקה שני ילדים מישראל. וחמש שנים אחרי זה, כשהייתה בת 17 שנה - מתה, ודנוה בבית דין של מעלה.
והסבירה לי הרוח, כיצד היא מתגלגלת בעולם מאותה עת.
"והמשיכה הרוח ואמרה לי, שבתחילה (אחר פטירתה) נכנסה הרוח שלה לתוך הצלם (הצלב) של קברה. אחר כך ניתצו את הצלם ונכנסה לאילן. וקצצו את האילן... ולבסוף נכנסה לתוך אבן, שהייתה מונחת ברפת, שהסוס עמד שם. והסוס נגע באבן ותיכף מת... ומהסוס נכנסה לתוך כוס המים...
והוסיפה הרוח ואמרה: "בעת שכולכם נכנסתם במרוצה לרפת ראיתי את כולכם. וגם אותה, היינו בתך, ראיתי, ובכלל לא רציתי להסתכל עליה".
ועוד אמרה, ש"בפסח שנה זו ימלאו חמש שנים מעת שמתה".
"ושאלתי אותה: "אבל מה יש לך מהילדה שלי?".
והשיבה לי הרוח בקול עצב מאוד: "ר' נחום, אתה לא יודע שרע לי?".
והמשכתי לשאול: "לך רע, כי את חוטאת, אבל מה אשמה בתי?!".
והשיבה: "היא, גם כן חוטאת!".
והוספתי לשאול: "במה?".
והשיבה לי: "ילדה כזאת, כשהיא שותה מים צריכה לברך. אם היא הייתה מברכת, לא הייתי יכולה להיכנס אליה!".
כל זה סיפר האב נחום לרבי אלחנן. והמשיך רבי אלחנן לספר על השתלשלות המאורעות בראדין, למחרת הגעתו של האב:
ערב שבת קודש למדתי עם הרב רבי נפתלי טרופ, והרב יוסף קולער (הרב מפונוביז') בעלייה שלומדים שם קדשים. בעוד אנו לומדים, והנה בא החפץ חיים ובקש מאיתנו, שנלך לראות את הילדה, שנכנסה בה הרוח. עשינו כמצוות רבינו, והלכנו שלשתינו לבית רבי יצחק צבי השמש. בבואנו לשם היו שם אנשים רבים...
שאלתי אותה (רבי אלחנן את הרוח): "מי את?".
והשיבה: "אדם".
והמשכתי לשאול: "מאין את?".
והשיבה: "מן הרפש...".
ממשיך רבי אלחנן וסרמן ומספר: בליל שבת קודש היו נוכחים אצל הנערה - רבי אליהו דושינצר ורבי ירוחם. יותר מאוחר סיפר רבי אליהו מה שדברו עם הרוח.
רבי אליהו שאל את הרוח: "מי הם הממונים עלייך?".
והשיבה: "שדים".
ושאל: "מה שמם?".
והשיבה: "לשם מה אתה צריך לדעת זאת?".
והוסיפה ואמרה: "בעת שאני נכנסת לאיזה חפץ או לאיזה גוף, אני נסתרת כמו במקום מקלט, והרודפים ממתינים לי, ותיכף שאני יוצאת הם חובטים ומכים אותי ומגרשים אותי החוצה". (ומוכרחת הרוח לצאת כדי לקבל את עונשה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל).
גם סיפר לי רבי אליהו, שבעת שהקול היה מדבר, הביטו כולם בתוך פיה, וראו שלשונה אינה מתנועעת בכוח עצמה, אלא כמו על-ידי כוח אחר.
והרב אפרים אהרן גולדברג ממונאלישאק שלמד אז בראדין העיד לפני, ששמע בעצמו איך ששאל רבי אליהו דושינצר את הרוח: "הלוא רשעים יש להם מנוחה בשבת קודש באותו העולם, ומדוע אין לך מנוחה?".
והשיבה: "שכל מי ששבת בשבת קודש בזה העולם, יש לו מנוחה גם שם בשבת קודש. וכל מי שלא שמר את שבת קודש בזה העולם, גם שם אין לו מנוחה".
עוד סיפר ר' אלחנן, שכאשר הביאו את הדיבוק לפני הגאון ממינסק, החלה פתאום הרוח לצעוק צעקות נוראיות, שהיא חייבת לעזוב מיד את המקום ושיניחו לה, וכששאלו אותה מה קרה? היא ענתה: כי ביום זה חל יום פטירתו של הגאון מוילנא, והוא דורש בדברי תורה בפני פמליה של מעלה בגן עדן, ורבבות רבבות של מלאכים רצים לשמוע את שיעורו, ואף היא רוצה לרוץ לשומעו…
הגאון ר' ירוחם ממיר, שהיה אף הוא נוכח באותו מעמד סיפר ששאל את הדיבוק: "מה הביאור בדברי חז"ל ש'רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'? איך שייך דבר כזה?" וענה הדיבוק: "כך הוא הדבר כפשוטו, מפני שכח הרע הוא כ"כ גדול"
מספר רבי אלחנן, בקשתי שבעת שתחל הרוח לדבר יודיעו לי. ובשבת קודש אחר הצהרים הודיעו לי, שכעת היא מדברת, ותיכף הלכתי לשם.
הדיבוק סרב לצאת מגוף הנערה, ואז שאלתי את הרוח: "האם את יודעת אתה מיהו החפץ חיים?"
כאשר הזכרתי את שמו של החפץ חיים, התחיל גוף הנערה לרעוד, והדיבוק השיב:
"אני יודעת! ואני רועד, כי בשמים מחשיבים אותו כתנא!!" חזרתי ושאלתי:
"על מה מעריכים את החפץ חיים בשמים?"
היא ענתה:
"על התמדתו בתורה, שכל חייו הם 'שויתי ה' לנגדי תמיד' "
ושאלתי אותה: "אם הוא יבקשך לצאת מהחולה, האם תצייתי לו?".
והשיבה: "אני אציית!".
ואמרתי לה: "באמת הוא מבקש ממך לצאת".
והשיבה: "אני אצא".
שאלתי: "מתי תצאי?".
השיבה: "היום בערב".
שאלתיה: "לאחר שתצאי מהחולה, האם לא תשובי להיכנס אליה?".
והשיבה בזה הלשון: "אם יאמרו אחרי קדיש, לא אכנס שוב. אך אם לא יאמרו אחרי קדיש, אכנס שוב, ואם לא אליה, אז אכנס לאחותה".
והמשכתי לשאול: "מי יאמר אחריך קדיש?".
והיא ענתה: "שני רבנים".
הבנו, שהיא מתכוונת לשני אברכים מכולל קדשים.
שאלתיה: "למשך כמה זמן יאמרו אחריך קדיש?".
והשיבה: "שבוע".
ושאלה: "מאיזה מקום אצא מגוף החולה?". ולא ידעתי מה להשיבה.
ואמרו לי האנשים העומדים שם: "תאמר לה שתצא דרך האצבע הקטנה ".
וכך אמרתי לה.
בעת שהתפללנו ערבית במוצאי שבת קודש, אחר קריאת שמע, באמצע הברכה "אמת ואמונה", נכנסו אנשים והודיעו, שכעת היא יצאה.
בעת יציאתה עמדו שם שלושה אנשים, וכך היה המעשה: הנערה החולנית החלה לצעוק: "כאן כואב לי", ואחר כך: "הכתף כואב לי". ואחר כך: "הזרוע כואבת לי"... ואחר כך התנפחה פיסת היד, ואחר כך האצבע הקטנה... ואחר כך נשמע קול נפץ בזגוגית החלון, וראו ששברה החלון לצאת החוצה. כל זה אירע בבית רבי פאלק המלמד.
והיות ובעת האחרונה היה תוקף את הנערה ההתכווצות אחת לכמה שעות, המתינו עד יום ראשון בערב, וכשראו שאינה סובלת יותר מהמחלה, והיא ממש ככל האנשים, אז נסע אביה עמה לביתה.
אחר כל זה, ציוה מרן ה'חפץ חיים' לעשות מנין בעלייה בה למדו קדשים, וגם החפץ חיים התפלל עמנו. כשסיימנו את התפילה, למדו משניות עבורה. והרב אליהו דושינצר והרב גרשון מסלאנט אמרו קדיש עבורה כל השבוע, עד קריאת המגילה.
המעמד היה כה נורא הוד, עד שהתבטא עליו ר' אלחנן שאחר כל זה, יתכן שלא מגיע לו שכר על מצות אמונה בהשי"ת, כי התבטל ממנו כח הבחירה אחר שראה זאת בחוש.
רבי אלחנן וסרמן הי"ד, היה מספר זאת גם בהזדמנויות נוספות, הואיל וראה בסיפור עובדה זו חיזוק גדול לאמונה בהשגחת ה'. חיזוק לידיעה שיש דִין ויש דַיָן; יש עולם הבא, ויש מתן שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים. רבי אלחנן היה אומר: "אחרי ראותי עין בעין את מעשה הדיבוק, אין שום סיבה לגמול לי שכר בעולם הבא בעד אמונה".
שני בישליק
עיכוב של יומיים והצלה מחילול שבת - מפעולותיו של הצדיק הרה"ק רבי מרדכי חיים מסלונים זצ"ל
בעודו אברך צעיר לימים הפליג רבי מרדכי חיים באניה מארץ ישראל לאירופה, היה זה בדרכו למדינת ליטא, שם התגורר מורו ורבו האדמו"ר בעל ה'דברי שמואל' מסלונים.
בהיותו על הספינה הוא עשה חשבון שלפי תכנית הנסיעה הם יצטרכו לרדת מהספינה בעיצומו של יום השבת, וכשיורדים מהאניה בשבת זה כרוך בטלטול מוקצה וטלטול ללא עירוב ושאר איסורי שבת, עקב כך נדר סכום של שני בישליק (מטבע מהימים ההם) לקופת רבי מאיר בעל הנס שלא יצטרכו לרדת מהספינה בשבת.
הקב"ה היה בעזרו ונגרם עיכוב בהפלגת האנייה. זמן קצר אחרי שתרם את תרומתו, הכריזו באנייה שהתגלה אצל אחד הנוסעים שלקה במחלת טיפוס מדבקת מאוד. ולכן מעכבים את כל הנוסעים למשך ארבעים יום בלב ים, אחרי ארבעים יום יבדקו מי מהנוסעים נדבק במחלה, ואותם שנדבקו לא יוכלו לרדת מהספינה ולהיכנס לעיר.
כששמעו הנוסעים דבר המחלה הזדעזעו, שכן היו שם סוחרי אתרוגים שהיו אמורים להגיע עם סחורתם לפני ראש השנה למחוז חפצם, ועכשיו יעכבו אותם עם אתרוגיהם בלב ים למשך ארבעים יום! אחד הנוסעים ראה שמרן הרמ"ח יושב שליו ואינו טרוד כלל מהבשורה המרה, ניגש אליו ושאלו וכי אין הדבר מטרידו שיצטרך להיות באניה משך ארבעים יום, ועוד ביו"ט. וענה לו שהוא אשם בכך ובעזר ה' תוך כמה ימים הכל על מכונו יבוא בשלום.
תוך יום נמלחו המלחים בדעתם שעליהם להיכנס לעיר 'ברנדזי' שהיו קרובים אליה, כדי לבדוק את החולה אם אכן לקה במחלה זו ולתת לו תרופה מסויימת. כשבאו לעיר הורידו את החולה והמתינו עמו לראות איך יפול דבר. לאחר כיומיים חזרו עם החולה ואמרו שטעות הייתה בידם וכי לא לקה במחלה המדבקת, ואפשר להמשיך במסע ועוד יספיקו לבוא למחוז חפצם כמתוכנן מראש. ועקב שהותם יומיים בחופי העיר ברנדזי ירדו מהספינה ביום שני בשבוע.
מלחמה מול הסטרא אחרא
על גודל כוחו לעמוד לישע עם ישראל ולביטול גזירות, ניתן ללמוד מכך שהאדמו"ר בעל ה'בית אברהם' מסלונים זצ"ל ביקש ממנו להצטרף אליו למלחמה נגד הסטרא אחרא.
הדבר היה בעת ביקורו השני של בעל ה'בית אברהם' בארץ ישראל בשנת תרצ"ג, הבית אברהם ראה כבר אז ברוח קדשו את האסון שהיטלר ימ"ש יכול להמיט על העם היהודי, והכריז מולו וביקש מרבי מוטל שיצטרף אליו. רבי מוטל אמר לו: "זה הס"מ בעצמו ועם הס"מ בעצמו אני מפחד להילחם", והבית אברהם כנראה כן יצא למלחמה ותוך תקופה קצרה הסתלק מן העולם. כשהודיעו לרבי מוטל שהסתלק אמר: הוא לקח על עצמו להילחם עם הס"מ עצמו, (ער האט זיך פאר נומען א מלחמה מיט'ן ס"מ אליין).
עליה לגג
פעם אחרי מסיבת שבת – אחים בליל שבת שהתקיימה בביתו, בתקופת המאורעות של הערבים. מרן ה'ברכת אברהם' וה'נתיבות שלום' הלכו מביתו ומיד כשנכנסו לביתם הסמוך, נשמע רעם פצצה שהשליכו הערבים אל ביתו והתפוצצה תחת חלונו. ערבי אחד מתושבי השכונה צעק שזה התפוצץ בבית של ה'דיין', למשמע הדברים תקף אותם חלחלה.
אך מייד שמעו את קולו של מרן הרמ"ח שקרא להם מגג ביתו, לבשר להם שב"ה הוא שלם בגופו. וסיפר הרמ"ח שלפתע עלתה מחשבה במוחו לעלות על הגג, ואפילו שלפני זה לא תכנן לעשות זאת, כיון שעלתה ברעיונו מחשבה כזאת הוא קם ועלה לגג, ומיד לאחר שעלה על הגג נפלה הפצצה בתוך חדרו סמוך למקום שהיה יושן, וניצל ממש בנס.
הטאטוא
האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' סיפר סיפור נוסף מתקופה זו:
בשבתות היו ערבים באים לשבת ליד ביתו כדי להפריע, והשכנים היו סובלים מהם. פעם בערב שבת – קדש ה'ברכת אברהם' ראה את מרן הרמ"ח עומד ליד ביתו כשמטאטא בידו ומטאטא את סביבות הבית.
כשהברכת אברהם ראה זאת, הוא סיפר למשפחתו סיפור ששמע מרבי מוטל בעצמו, שהרה"ק רבי צבי אריה מאליק זי"ע, התאכסן במקום שסבלו מגויים שהיו מתאספים בכל לילה והיו מרעישים ומפריעים, ולקח הצדיק מטאטא וטאטא סביבות הבית, בליל ש"ק הגיעו הגויים כדרכם וכשהתקרבו לבית אמר אחד מהם: "מה לנו להיכנס לפה ? מוטב לנו לילך למקום אחר", ומיד הלכו כולם. וההסבר הוא, שבמקום שהוא טאטא כבר לא הייתה שליטה לסטרא – אחרא.
ואמר הברכת אברהם למשפחתו, בוודאי רבי מוטל מטאטא באותה כוונה, תראו שבשבת זו כבר יהיה לנו שקט מהערבים. וכך היה בותה שבת כשבאו הערבים הם אמרו: נעזוב את הזקן הזה, והלכו הלאה לדרכם. ויהי לפלא.
כוס התה
חוש הריח שלו בענייני קדושה היה באופן פלאי. פעם כשבא לישיבת אור תורה בטבריא והיה עייף ויגע מטורח הדרך, והחום העיק מאוד, כידוע איך היה החום של טבריא בימות הקיץ ללא מאוורר וללא מזגן, מזגו לו כוס תה, וכשהגישו לפניו את התה הוא לא שתה, אח"כ התברר שהכוס אינה טבולה והגישו לו כוס תה אחר. לאחר ששתה שאלו אותו מדוע לא שתה בכוס הראשונה, והשיב, שהיא לא נשאה חן בעיניו. כמו"כ אמר פעם שמכיר בשפמו של מי שלא טבל במקוה.
מתולדות חייו
רבי מרדכי חיים נולד בר"ח תמוז שנת תרכ"ח בכפר קטן בסביבת העיירה קרינקי בפלך גרודנא. אביו היה איש חסיד ועובד ה' מופלא הגה"צ רבי יהודה לייב קסטלניץ זצ"ל, גאון בנגלה ובנסתר, אשר בו בחר האדמו"ר מסלונים בעל ה'יסוד העבודה' לכתוב את חידושיו בסתרי תורה. אביו של רבי יהודה לייב היה רבי יוסף ישראל ז"ל, וזקנו רבי דוב בער ז"ל שימש דיין ומו"צ בעיר מגוריו סלונים.
בילדותו עלה עם אביו לארץ ישראל והתיישבו בעיר טבריה. אחרי נישואיו התגורר בעיר צפת והקים בה ישיבה, בין תלמידיו היה הגאון רבי משה קליערס רבה של טבריה. אחרי שנים חזר להתגורר בטבריה שם כיהן כדיין ומו"צ. בערוב ימיו עלה להתגורר בירושלים עיה"ק.
אחרי שואת יהדות אירופה, התלכדו סביב רבי מרדכי חיים שרידי עדת חסידי סלונים, שרוב מנינה ובנינה במדינות פולין וליטא עלה בלהבות, ובראשם האדמו"ר הקדוש רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד. תלמידי הישיבה הקדושה חיפשו את קרבתו והשתוקקו שיאציל עליהם מאודו, יחד עמם אברכים צעירים וזקנים מבני החבורה התאבקו בעפר רגליו.
רבי מרדכי חיים כבר הזקין, התקרב ובא לגבורות, אבל כולו אומר תסיסה רוחנית ורענן ברוחו. הלילות כימים קודש לתורה ולעבודה. משמרות תלמידים מתחלפים אצלו במחזורים של שיעורי תורה מאשמורת הבוקר עד קרוב לחצות הלילה. בצדקותו לא יניח למישהו לעשות עבורו את השימוש הקל ביותר.
בשנת תש"י חזקו עלו הפצרות החסידים שייעתר לקבל עליו את הנשיאות ולהיות מורם ורבם.
רבי מרדכי חיים הסתלק מן העולם בגיל שמונים ושש, פטירתו הייתה כאדם העובר מחדר אחד לחדר שני, בלי שום מחלה ויסורים ח"ו, איש לא העלה בדעתו שהוא עומד כבר להסתלק מן העולם. ביום שישי לסדר ויחי קרוב לחצות היום י"ב טבת תשי"ד נתבקש רבי מרדכי חיים למתיבתא דרקיעא.
האבל והיגון שעטף את העדה הקדושה חסידי סלונים לא היה מנת חלקם בלבד. אלפים מיהודי ירושלים ונקיי הדעת שבה הורידו כנחל דמעה על הילקחו של עמוד התורה והעבודה. שעות מעטות לפני כניסת השבת נגנז ארון הקודש במרומי הר המנוחות בואך ירושלים.
לב חדש
מעשה פלא ממרן ה'חפץ חיים' וזכות קבלת שבת בשעה מוקדמת
מעשה פלא סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל רבה של צפת זמן קצר לפני פטירתו, סיפור ששמע בשנות למודיו בישיבה כשהיה בחור בישיבת מיר והתאכסן אצל משפחה בזמן לימודיו בישיבה:
התאכסנתי אצל משפחה ולה בן יחיד בשם בערלה, באחד מימי השישי כאשר קמתי ממיטתי ללכת לישיבה ראיתי את בעה"ב מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר, ובעלת הבית אומרת לו כמה פעמים, 'היום ערב שבת ותחזור מוקדם'!
כשחזרתי לאכסנייתי בצהרים, מוצא אני את בעלת הבית עומדת בעד החלון ומשקיפה החוצה במתח ודאגה, הנני שומע שפולטת מפיה ואומרת: "עוד מעט שבת, עוד מעט שבת..." הבעתי את פליאתי בפניה, הרי עוד היום גדול וכמה שעות נשארו עד לכניסת השבת, מדוע הנך דואגת כבר מעכשיו?
בעלת הבית השיבה לי, אספר לך מתולדות חיינו ותבין פשר הדבר:
שנים רבות לא זכינו להיפקד בבנים ובעזרת השי"ת לאחר שנות סבל זכינו לבן זכר. אך לדאבוננו לא התפתח כבני גילו, ורבות סבלנו בגידולו. ביקרנו עמו אצל רופא העיירה ואבחנתו הדאיגה אותנו באומרו שכנראה זו בעיית מום בלב, לו אין אפשרות להועיל כלום, אך הפנה אותנו לוילנא שם יש רופא גדול הוא יוכל לעזור לנו.
נסענו לוילנא לרופא הגדול, הוא בדק את הילד, ואמר לנו בצורה פסקנית: לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים, חבל לכם להשליך ממון לחינם, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות!...
שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא, לא ידענו נפשנו מרוב צער ויגון לאחר ששמענו דברי יאוש אלו, כך הגענו דווים לאכסניה שבוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי להנחם. תושבי האכסניה כששמעו על צרתנו הציעו לנו שבדרכנו חזרה למיר נעבור בראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש החפץ חיים שרבים נושעו מברכותיו, ונפנה אליו ובודאי נוושע. זיק של תקוה ניצת בעיננו, וללא ואמר ודברים ארזנו חפצנו ושמנו פעמינו לדרך לעיירה ראדין.
כשהגענו הזדרזנו ללכת לביתו של החפץ חיים, אך מה גדל צערינו ורבה אכזבתינו, כשהודיעו לנו שלא נוכל להיכנס לחדרו של החפץ חיים, כי מצבו חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. נשארנו קפואים ודוממים במקומנו, ובעוד אנו עומדים תוהים, לפתע בסייעתא דשמיא רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שזה מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, חזינו בהתגשמותו של הכתוב 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו', שאותו אברך הכיר לנו טובה ומיד הכניס אותנו לחדר סבו.
החפץ חיים ישב על כסאו כשספר עזרא בידו, ישבנו וסיפרנו לו את כל השתלשלות חיינו וצרת בננו העומדת כעת על הפרק. הרים החפץ חיים את עיניו הקדושות ואמר לנו: מה ביכולתי לעזור? כסף אין לי, מה אוכל לעזור לכם? ושתק! שוב פרצתי בבכי תמרורים ודמעות שליש זלגו מעיני. נכדו שישב אתנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד שלהם!!!
קרא לי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר: בתי, קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא! הרהבתי עוז ושאלתי: מה הכוונה להקדים לקבל את השבת? ענה לי: ביום שישי בחצות תהיה כבר מפת שלחן של שבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים על השלחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה ויהי מה! מיד קבלתי בליבי בקבלה נחושה שלא לשנות כלום מדבריו הקדושים.
יצאנו לדרך חזרה למיר, מיד בהגיענו לביתנו, כבר חל שיפור ניכר בילדנו וקימעא קימעא החל לאכול יותר ויותר, וכעבור ימים אחדים גם חזר לגדול ולהתפתח בצורה רגילה כשאר ילדי גילו. כמובן שביקרנו אצל רופא העיירה שלנו ששלח אותנו בשעתו לוילנא והוא השתומם למראה עיניו. ומרוב התפעלותו הוציא מכיסו סכום כסף נכבד, שניסע לרופא הגדול בוילנא שיראה את הפלא הזה. כשהגענו לוילנא לרופא הגדול אמר לנו הרופא: הרי זה ילד אחר! ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה, קבע בפסקנות!
שאל הרופא האם הייתם בווינא, שם היה אז מרכז רפואי עולמי? אמרנו לו, לא! וחזר ושאל א"כ לאיזה רופא הלכתם? אמרנו לו שהלכנו ל'רבינער' החפץ חיים בראדין והוא יעץ לנו את עצתו.
אמר הרופא: אנחנו הרופאים יש בידינו לתקן את הקיים, וכשהלב פגום מנסים אנו לתקנו! ה'רבינער' החפץ חיים יכול לברוא יש מאין! ממש לב חדש! ועכשיו יכול אני לספר לכם אמר הרופא הלב של בנכם היה אכול לגמרי ולכן לא נתתי לכם סיכוי, החפץ חיים ברא לו לב חדש לגמרי!
עכשיו הנך מבין מדוע אני כל כך נזהרת, אמרה בעלת הבית להרב קפלן, ממתינה אני בדריכות שבעלי כבר יגיע, כי שעת חצות כבר הגיעה ושבת המלכה הולכת ופורשת כנפיה.
***
מעשה הדיבוק –
החפץ חיים ובני חבורתו מתקנים נשמה שמתייסרת בעולם העליון על חטאיה
כידוע הקים מרן החפץ חיים בית מדרש מיוחד לאברכים גדולי תורה. עליהם היה להקדיש חלק חשוב מיומם ללימוד בסדר "קדשים", העוסק בענייני עבודת בית-המקדש. בין הרבנים שלמדו שם היו רבי נפתלי טרופ זצ"ל, רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצ"ל, רבי יוסף כהנמן זצ"ל (ראש ישיבת פונוביז'), רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל (המשגיח בישיבת מיר), רבי אליהו דושינצר זצ"ל, ועוד.
בשנה הרביעית להקמת הכולל, בד' אדר שנת תרס"ט, התרחש בעיירה מאורע כביר. היה זה כאשר ה"חפץ חיים" הטיל על תלמידי חכמים אחדים מהכולל להוציא דיבוק מנערה יהודיה בת ארבע עשרה. אחד מהרבנים שהתעסקו בזה היה רבי אלחנן וסרמן, והיה נוהג לספרו לתלמידי ישיבתו בכל שנה בחג הפורים, במשך כשלוש שעות היה מתאר את כל פרטי המעמד הנורא ההוא.
לפנינו סיפורו של רבי אלחנן:
במרחק שני מיל מאיישישק, יש כפר הנקרא סטרלצי, וסמוך לו כפר פאסלי, שם גר יהודי ושמו נחום. והנה בשנת תרס"ט, יום חמישי ד' אדר, בא נחום עם בתו בת ה-14 לראדין אל ה"חפץ חיים". הוא סיפר כי בתו הייתה חולנית, ואמר שיש בה גלגול. (דהיינו שנכנס לתוכה איזה רוח של אדם שכבר נפטר). וסיפר לי האב כיצד נכנסה הרוח לתוך בתו.
וכך סיפר לי האב:
"אחר חנוכה, בחודש טבת, (דהיינו, בערך לפני כחודשיים), נפל אצלנו סוס ומת ברפת. תיכף בשומענו זאת יצאנו כל אנשי הבית יחד עם ביתי בבהלה. בחזרתה מהרפת הייתה מכוסה בזיעה, ונכנסה אל הבית ושתתה מים קרים ומהעת ההיא חלתה. בתחילה, היה אוחזה לפעמים התכווצות חזקה, ואז הייתה נופלת כאבן דומם בלא שום הרגשות. וכשזה היה קורה לה - לא ידעה כלום מהנעשה עמה, רק שהייתה בלא כוח בגלל הייסורים. אחר כך היה נשמע ממנה קול מנגן, ואחר כך היה מדבר.
"והגיד לי הקול, איך שהייתה (אותה רוח שנכנסה בבתי) נערה בת 12 אצל הורים זקנים, ומצבה הרע הביאה לזה, שתמיר דתה. והיא הייתה אז בעיר קטנה, וילדי ישראל היו רצים אחריה וקוראים לה "משומדת". והלכה עם נוכרים שונאי ישראל, וחנקה שני ילדים מישראל. וחמש שנים אחרי זה, כשהייתה בת 17 שנה - מתה, ודנוה בבית דין של מעלה.
והסבירה לי הרוח, כיצד היא מתגלגלת בעולם מאותה עת.
"והמשיכה הרוח ואמרה לי, שבתחילה (אחר פטירתה) נכנסה הרוח שלה לתוך הצלם (הצלב) של קברה. אחר כך ניתצו את הצלם ונכנסה לאילן. וקצצו את האילן... ולבסוף נכנסה לתוך אבן, שהייתה מונחת ברפת, שהסוס עמד שם. והסוס נגע באבן ותיכף מת... ומהסוס נכנסה לתוך כוס המים...
והוסיפה הרוח ואמרה: "בעת שכולכם נכנסתם במרוצה לרפת ראיתי את כולכם. וגם אותה, היינו בתך, ראיתי, ובכלל לא רציתי להסתכל עליה".
ועוד אמרה, ש"בפסח שנה זו ימלאו חמש שנים מעת שמתה".
"ושאלתי אותה: "אבל מה יש לך מהילדה שלי?".
והשיבה לי הרוח בקול עצב מאוד: "ר' נחום, אתה לא יודע שרע לי?".
והמשכתי לשאול: "לך רע, כי את חוטאת, אבל מה אשמה בתי?!".
והשיבה: "היא, גם כן חוטאת!".
והוספתי לשאול: "במה?".
והשיבה לי: "ילדה כזאת, כשהיא שותה מים צריכה לברך. אם היא הייתה מברכת, לא הייתי יכולה להיכנס אליה!".
כל זה סיפר האב נחום לרבי אלחנן. והמשיך רבי אלחנן לספר על השתלשלות המאורעות בראדין, למחרת הגעתו של האב:
ערב שבת קודש למדתי עם הרב רבי נפתלי טרופ, והרב יוסף קולער (הרב מפונוביז') בעלייה שלומדים שם קדשים. בעוד אנו לומדים, והנה בא החפץ חיים ובקש מאיתנו, שנלך לראות את הילדה, שנכנסה בה הרוח. עשינו כמצוות רבינו, והלכנו שלשתינו לבית רבי יצחק צבי השמש. בבואנו לשם היו שם אנשים רבים...
שאלתי אותה (רבי אלחנן את הרוח): "מי את?".
והשיבה: "אדם".
והמשכתי לשאול: "מאין את?".
והשיבה: "מן הרפש...".
ממשיך רבי אלחנן וסרמן ומספר: בליל שבת קודש היו נוכחים אצל הנערה - רבי אליהו דושינצר ורבי ירוחם. יותר מאוחר סיפר רבי אליהו מה שדברו עם הרוח.
רבי אליהו שאל את הרוח: "מי הם הממונים עלייך?".
והשיבה: "שדים".
ושאל: "מה שמם?".
והשיבה: "לשם מה אתה צריך לדעת זאת?".
והוסיפה ואמרה: "בעת שאני נכנסת לאיזה חפץ או לאיזה גוף, אני נסתרת כמו במקום מקלט, והרודפים ממתינים לי, ותיכף שאני יוצאת הם חובטים ומכים אותי ומגרשים אותי החוצה". (ומוכרחת הרוח לצאת כדי לקבל את עונשה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל).
גם סיפר לי רבי אליהו, שבעת שהקול היה מדבר, הביטו כולם בתוך פיה, וראו שלשונה אינה מתנועעת בכוח עצמה, אלא כמו על-ידי כוח אחר.
והרב אפרים אהרן גולדברג ממונאלישאק שלמד אז בראדין העיד לפני, ששמע בעצמו איך ששאל רבי אליהו דושינצר את הרוח: "הלוא רשעים יש להם מנוחה בשבת קודש באותו העולם, ומדוע אין לך מנוחה?".
והשיבה: "שכל מי ששבת בשבת קודש בזה העולם, יש לו מנוחה גם שם בשבת קודש. וכל מי שלא שמר את שבת קודש בזה העולם, גם שם אין לו מנוחה".
עוד סיפר ר' אלחנן, שכאשר הביאו את הדיבוק לפני הגאון ממינסק, החלה פתאום הרוח לצעוק צעקות נוראיות, שהיא חייבת לעזוב מיד את המקום ושיניחו לה, וכששאלו אותה מה קרה? היא ענתה: כי ביום זה חל יום פטירתו של הגאון מוילנא, והוא דורש בדברי תורה בפני פמליה של מעלה בגן עדן, ורבבות רבבות של מלאכים רצים לשמוע את שיעורו, ואף היא רוצה לרוץ לשומעו…
הגאון ר' ירוחם ממיר, שהיה אף הוא נוכח באותו מעמד סיפר ששאל את הדיבוק: "מה הביאור בדברי חז"ל ש'רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'? איך שייך דבר כזה?" וענה הדיבוק: "כך הוא הדבר כפשוטו, מפני שכח הרע הוא כ"כ גדול"
מספר רבי אלחנן, בקשתי שבעת שתחל הרוח לדבר יודיעו לי. ובשבת קודש אחר הצהרים הודיעו לי, שכעת היא מדברת, ותיכף הלכתי לשם.
הדיבוק סרב לצאת מגוף הנערה, ואז שאלתי את הרוח: "האם את יודעת אתה מיהו החפץ חיים?"
כאשר הזכרתי את שמו של החפץ חיים, התחיל גוף הנערה לרעוד, והדיבוק השיב:
"אני יודעת! ואני רועד, כי בשמים מחשיבים אותו כתנא!!" חזרתי ושאלתי:
"על מה מעריכים את החפץ חיים בשמים?"
היא ענתה:
"על התמדתו בתורה, שכל חייו הם 'שויתי ה' לנגדי תמיד' "
ושאלתי אותה: "אם הוא יבקשך לצאת מהחולה, האם תצייתי לו?".
והשיבה: "אני אציית!".
ואמרתי לה: "באמת הוא מבקש ממך לצאת".
והשיבה: "אני אצא".
שאלתי: "מתי תצאי?".
השיבה: "היום בערב".
שאלתיה: "לאחר שתצאי מהחולה, האם לא תשובי להיכנס אליה?".
והשיבה בזה הלשון: "אם יאמרו אחרי קדיש, לא אכנס שוב. אך אם לא יאמרו אחרי קדיש, אכנס שוב, ואם לא אליה, אז אכנס לאחותה".
והמשכתי לשאול: "מי יאמר אחריך קדיש?".
והיא ענתה: "שני רבנים".
הבנו, שהיא מתכוונת לשני אברכים מכולל קדשים.
שאלתיה: "למשך כמה זמן יאמרו אחריך קדיש?".
והשיבה: "שבוע".
ושאלה: "מאיזה מקום אצא מגוף החולה?". ולא ידעתי מה להשיבה.
ואמרו לי האנשים העומדים שם: "תאמר לה שתצא דרך האצבע הקטנה ".
וכך אמרתי לה.
בעת שהתפללנו ערבית במוצאי שבת קודש, אחר קריאת שמע, באמצע הברכה "אמת ואמונה", נכנסו אנשים והודיעו, שכעת היא יצאה.
בעת יציאתה עמדו שם שלושה אנשים, וכך היה המעשה: הנערה החולנית החלה לצעוק: "כאן כואב לי", ואחר כך: "הכתף כואב לי". ואחר כך: "הזרוע כואבת לי"... ואחר כך התנפחה פיסת היד, ואחר כך האצבע הקטנה... ואחר כך נשמע קול נפץ בזגוגית החלון, וראו ששברה החלון לצאת החוצה. כל זה אירע בבית רבי פאלק המלמד.
והיות ובעת האחרונה היה תוקף את הנערה ההתכווצות אחת לכמה שעות, המתינו עד יום ראשון בערב, וכשראו שאינה סובלת יותר מהמחלה, והיא ממש ככל האנשים, אז נסע אביה עמה לביתה.
אחר כל זה, ציוה מרן ה'חפץ חיים' לעשות מנין בעלייה בה למדו קדשים, וגם החפץ חיים התפלל עמנו. כשסיימנו את התפילה, למדו משניות עבורה. והרב אליהו דושינצר והרב גרשון מסלאנט אמרו קדיש עבורה כל השבוע, עד קריאת המגילה.
המעמד היה כה נורא הוד, עד שהתבטא עליו ר' אלחנן שאחר כל זה, יתכן שלא מגיע לו שכר על מצות אמונה בהשי"ת, כי התבטל ממנו כח הבחירה אחר שראה זאת בחוש.
רבי אלחנן וסרמן הי"ד, היה מספר זאת גם בהזדמנויות נוספות, הואיל וראה בסיפור עובדה זו חיזוק גדול לאמונה בהשגחת ה'. חיזוק לידיעה שיש דִין ויש דַיָן; יש עולם הבא, ויש מתן שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים. רבי אלחנן היה אומר: "אחרי ראותי עין בעין את מעשה הדיבוק, אין שום סיבה לגמול לי שכר בעולם הבא בעד אמונה".
