הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא הזמינה מונית בחופזה, לחיפה היא ביקשה, דחוף, לרמב"ם.
הוציאה מהמזווה במטבח במהירות קצת עוגיות עבאדי ביסלי ובקבוק שתיה, מטען רק זה חסר לה לשכוח. אמרה שלום לשאול. בדמעות.
"את בטוחה שאת הולכת?"
"מה השאלה?"
היא מבינה מה הוא שואל, הן כבר לא מדברות כמעט שנה.
"הבת שלי בחדר לידה ואני אשב כאן? היא אפילו לא התקשרה אליי"
היא בכתה
הוא ניסה להרגיע
"זה לא את, זה הם, הם אלו ששינו".
"אני חייבת להיות שם. הייתי איתה כשהיא ילדה את שמוליק את חיהל'ה ואת אפי, ועכשיו אני אתן לה ללדת לבד כמו הומלסית? לא קל לה בלידות אני מכירה אותה".
"השאלה אם תקלי עליה, הוא שיחק בעצבנות בזקן שהלך והאפיר עם השנים. את טעונה כל כך, אנחנו טעונים, כל המצב טעון".
"אני אתגבר. אני חייבת"
צפירת המונית שעלתה מלמטה לא אפשרה להם להמשיך ולהתלבט
"בהצלחה, שיהיה בקלות ובמזל טוב".
אמן. היא אמרה והוסיפה חבילת טישו לתיק.
זאת פערל'ה היתה לפני רבע שעה התקשרה להגיד שמירי נכנסת לחדר לידה ברמב"ם.
פערל'ה יודעת כל.
"בטוחה, אני אומרת לך, הכלה שלי בדיוק שם והיא ראתה אותם. לא, הם לא שמו לב"
"חשבתי שהיא התקשרה בעצמה אלייך, ממתי אני חופרת בעניינים לא לי, אמרה זאת שהפכה את ענייניהם של אחרים למקצוע".
היא ניתקה את הטלפון ופרצה בבכי.
מירי לבד בחדר לידה. רחוק. בלי אמא ובלי לעדכן את אמא.
לא היא יזמה את הניתוק. אבל היא החזיקה בו.
זה בכלל היה יענקי החתן הגדול שלה ושולי אשתו. יענקי היה מתוסכל, הוא בכלל היה זה שהציע את השידוך, את נתי למירי.
נתי היה קסם מהרגע הראשון, בחור מעולה מהישיבה של יענקי, אהבנו אותו מהרגע הראשון חברהמן, איש שיחה, קשוב ומצחיק. מוכשר עם ראש על הכתפיים, כריזמטי וגם למד טוב, ממש. בחור כמו שתמיד חלמתי למירי.
לא שמנו לב למשהו, זה היה דיי מהיר.
בהתחלה היו שמועות, מירי לא נתנה להם להלום בנו, היא התקשרה ואמרה שהם עוברים דירה, למושב בצפון, חשבנו שליחות, אולי של איילת השחר או משהו דומה. מירי קצת התחמקה. אבל הבנו שזה יותר מזה.
אחר כך שמענו דיווחים שמירי לא נראית אותו דבר, ונתי, נתי בכלל זה כנראה הסיפור. נתי החליק לגמרי.
היינו בשוק. נתי הוריד את הכיפה, אחר כך מירי אמרה שהוא כבר הרבה זמן מתחבט. והוא לא מסוגל יותר להיות גם וגם, בעיקר לא מסוגל להיות כאילו.
ואני פירפרתי.
מירי שלי? מירי שכל תפילה שלה היתה כמונה מעות. מירי שלי שבכל ברכה היתה מתרגשת. מירי שלי שהיתה מורה וחינכה בנות לאמונה לאהבת ה'. לא היתה אמא שפגשתי ולא התלהבה על היראת שמים שמירי מכניסה בבנות. היינו בשוק טוטאלי.
והבזיונות, מי מדבר על הבושות.
לא היתה ארוחת ערב בשכונה שלנו או בשכונה של כל אחד מילדנו שלא חתכו אותנו עם הסלט, תיבלו הוסיפו לעסו וטחנו עד דק.
מירי התעקשה שהיא נשארה כמו שהיתה. אבל היא כבר לא היתה אותה מירי לא נראתה אותו דבר לא התלבשה אותו דבר, אחת דיברה על גרביים, אחרת על כיסוי ראש שונה, השלישית על צבעים. כבר לא משלנו. ויענקי טען שבטוח שהיא גם כמוהו רק שקשה לה להודות.
האחיות הקטנות ממנה סיפרו שהיא בוכה להן בטלפון, שהיא לא מבינה מה רוצים ממנה ומה היא תעשה. זה בכלל הוא. לגדולות היא אפילו לא ניסתה.
יענקי כל הזמן טען שהיא חייבת להתגרש. הוא לא היה היחיד. הם טענו שזה העתיד שלה ובעיקר של הילדים. מה היא רוצה שהם יהיו חילוניים? ולמה היא לא עדכנה אותו מהתחלה, הוא ברגע היה מחזיר אותו. עכשיו כבר מאוחר.
הם שם. הילדים בממ"ד. והיא, היא בדרך לחדר לידה הלב שלה על מאתיים. מירי לבד איתו. ומי יודע מה יהיה העתיד של מי שנולד עכשיו.
המסדרון משמאל חדר ארבע, אמרה אחות נחמדה בלי להרים עיניים מהעיתון שהיה על הדלפק
היא דפקה שתי דפיקות ונכנסה, הם היו שם שתיהם.
שניה של שקט. הם הסיטו לרגע מבט. אבל היא לא אפשרה לרגע הזה להימשך התנפלה על מירי בבכי "איך, איך יכולתי להשאיר אותך כאן לבד. איך? למה לא קראת לי? אני יודעת הלידות שלך לא קלות".
"ידעתי שאת כועסת פחדתי שלא תרצי לבוא, לא רציתי להכאיב עוד". בכתה מירי לחיקה של אמא.
נתי יצא לסיגריה. היא לא ראתה אותו אפעם בלי כיפה אולי מישהו הביא לה תמונות. הם נפגשו פעמיים מאז אבל הוא כמובן כיבד. עכשיו הוא ככה עם מכנס קצר ובלי כיפה. מביך.
אחות נכנסה לחדר. הן לא שמו לב אבל היא יצאה והריצה רופאה ומיילדת.
"אתם צריכות לעבור לחדר ניתוח". אני מצטערת.
הן הביטו אל המוניטור והבינו שהעובר במצוקה. זה לקח כמה דקות והן כבר היו בדרך.
"תתקשרי, אמא, תתקשרי לנתי, הוא יצא. הוא חייב להיכנס איתי.
לא יכניסו אותו פנימה לפחות שיראה אותי לפני.
הוא הבעל שלי, אמא.
ואת המודל שלי לזוגיות".
היא חייגה ותחבה לה את הטלפון ליד. הנה דברי איתו.
"כן, זאת אמא. מכניסים אותה לחדר ניתוח. יש מצוקה עוברית. הוא רץ למחלקה בבהלה".
"איפה אתן?"
"הנה הנה בדלת של חדר ניתוח".
"מירי. אני כאן". הוא ניגש אליה. וכבר היה צריך לצאת כשהדלתות נסגרות אחריו.
לה היה תהילים בתיק. לו היה סמארטפון.
היא אמרה ודמעה ואמרה, הוא גלל ושיגר הודעות לכל עבר, חיפש מן הסתם תנחומים ותמיכה.
הוא הביט בה והיא החזירה לו מבט. לא מבינה איך הוא לא מנצל את הדקות האלו. הוא הרגיש את המבט השופט הזה. וביקש להימלט שוב אל המרפסת לסיגריה.
"אין בעיה היא אמרה. אבל תדע שזה יכול להיות מאוד קצר".
התיישב שוב. נאנח.
"אולי בכל זאת תיקח תהילים, תגיד".
"עזבי נו, אל תתחילי".
הוא ראה דמעה מתכדרת בזווית העין. היא הביטה בו מצועפת, לא הצליחה לעצור את עצמה.
"איך, איך עזבתם את הכל. איך?"
"בורות נשברים".
העיניים שלה שטפו. הידיים רעדו.
"מה לא ברור אתם לא רואים? לא רואים את האמת? לא רואים שלכל טיפה יש מקום לכל כדור יש כתובת. באמת?"
"אני מבקש, שוויגער. גם ככה מלא עכשיו ומתוח. עזבי נו. את לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. זה יעשה לך רע. בשביל מה?"
"אתה צודק" היא נסוגה.
"אתה צודק, מילא אתה, תעשה מה שאתה חושב, מה אני מתערבת לך ובכלל. אבל היא? איך לקחת אותה איתך לשם? איך היא נפלה היא היתה מלאת אמונה הקפידה על קלה כבחמורה מה עשית לה?"
"היא לא נפלה" הוא אמר והשפיל את עיניו.
"היא יותר דתיה ממה שהיא היתה כל השנים. אני מעריץ שלה, את לא מכירה אותה".
"אני, אותה?"
"תראה איך היא נראית. מה זה?"
"את יודעת" הוא אומר. "אני חושב שלא מעניין אותך מה היא, מעניין אותך איך היא נראית".
"אותי?"
"כן, אותך".
"איך אתה אומר דבר כזה?"
הוא לא הספיק לענות הדלתות האוטומטיות השמיעו חריקה ואחות עם חיוך מתוח יצאה עם תינוק עטוף כחול, צורח.
"מזל טוב אבא מזל טוב סבתא יש לך בן. מתוק וחמוד. אתם יכולים להיכנס למירי".
הוציאה מהמזווה במטבח במהירות קצת עוגיות עבאדי ביסלי ובקבוק שתיה, מטען רק זה חסר לה לשכוח. אמרה שלום לשאול. בדמעות.
"את בטוחה שאת הולכת?"
"מה השאלה?"
היא מבינה מה הוא שואל, הן כבר לא מדברות כמעט שנה.
"הבת שלי בחדר לידה ואני אשב כאן? היא אפילו לא התקשרה אליי"
היא בכתה
הוא ניסה להרגיע
"זה לא את, זה הם, הם אלו ששינו".
"אני חייבת להיות שם. הייתי איתה כשהיא ילדה את שמוליק את חיהל'ה ואת אפי, ועכשיו אני אתן לה ללדת לבד כמו הומלסית? לא קל לה בלידות אני מכירה אותה".
"השאלה אם תקלי עליה, הוא שיחק בעצבנות בזקן שהלך והאפיר עם השנים. את טעונה כל כך, אנחנו טעונים, כל המצב טעון".
"אני אתגבר. אני חייבת"
צפירת המונית שעלתה מלמטה לא אפשרה להם להמשיך ולהתלבט
"בהצלחה, שיהיה בקלות ובמזל טוב".
אמן. היא אמרה והוסיפה חבילת טישו לתיק.
זאת פערל'ה היתה לפני רבע שעה התקשרה להגיד שמירי נכנסת לחדר לידה ברמב"ם.
פערל'ה יודעת כל.
"בטוחה, אני אומרת לך, הכלה שלי בדיוק שם והיא ראתה אותם. לא, הם לא שמו לב"
"חשבתי שהיא התקשרה בעצמה אלייך, ממתי אני חופרת בעניינים לא לי, אמרה זאת שהפכה את ענייניהם של אחרים למקצוע".
היא ניתקה את הטלפון ופרצה בבכי.
מירי לבד בחדר לידה. רחוק. בלי אמא ובלי לעדכן את אמא.
לא היא יזמה את הניתוק. אבל היא החזיקה בו.
זה בכלל היה יענקי החתן הגדול שלה ושולי אשתו. יענקי היה מתוסכל, הוא בכלל היה זה שהציע את השידוך, את נתי למירי.
נתי היה קסם מהרגע הראשון, בחור מעולה מהישיבה של יענקי, אהבנו אותו מהרגע הראשון חברהמן, איש שיחה, קשוב ומצחיק. מוכשר עם ראש על הכתפיים, כריזמטי וגם למד טוב, ממש. בחור כמו שתמיד חלמתי למירי.
לא שמנו לב למשהו, זה היה דיי מהיר.
בהתחלה היו שמועות, מירי לא נתנה להם להלום בנו, היא התקשרה ואמרה שהם עוברים דירה, למושב בצפון, חשבנו שליחות, אולי של איילת השחר או משהו דומה. מירי קצת התחמקה. אבל הבנו שזה יותר מזה.
אחר כך שמענו דיווחים שמירי לא נראית אותו דבר, ונתי, נתי בכלל זה כנראה הסיפור. נתי החליק לגמרי.
היינו בשוק. נתי הוריד את הכיפה, אחר כך מירי אמרה שהוא כבר הרבה זמן מתחבט. והוא לא מסוגל יותר להיות גם וגם, בעיקר לא מסוגל להיות כאילו.
ואני פירפרתי.
מירי שלי? מירי שכל תפילה שלה היתה כמונה מעות. מירי שלי שבכל ברכה היתה מתרגשת. מירי שלי שהיתה מורה וחינכה בנות לאמונה לאהבת ה'. לא היתה אמא שפגשתי ולא התלהבה על היראת שמים שמירי מכניסה בבנות. היינו בשוק טוטאלי.
והבזיונות, מי מדבר על הבושות.
לא היתה ארוחת ערב בשכונה שלנו או בשכונה של כל אחד מילדנו שלא חתכו אותנו עם הסלט, תיבלו הוסיפו לעסו וטחנו עד דק.
מירי התעקשה שהיא נשארה כמו שהיתה. אבל היא כבר לא היתה אותה מירי לא נראתה אותו דבר לא התלבשה אותו דבר, אחת דיברה על גרביים, אחרת על כיסוי ראש שונה, השלישית על צבעים. כבר לא משלנו. ויענקי טען שבטוח שהיא גם כמוהו רק שקשה לה להודות.
האחיות הקטנות ממנה סיפרו שהיא בוכה להן בטלפון, שהיא לא מבינה מה רוצים ממנה ומה היא תעשה. זה בכלל הוא. לגדולות היא אפילו לא ניסתה.
יענקי כל הזמן טען שהיא חייבת להתגרש. הוא לא היה היחיד. הם טענו שזה העתיד שלה ובעיקר של הילדים. מה היא רוצה שהם יהיו חילוניים? ולמה היא לא עדכנה אותו מהתחלה, הוא ברגע היה מחזיר אותו. עכשיו כבר מאוחר.
הם שם. הילדים בממ"ד. והיא, היא בדרך לחדר לידה הלב שלה על מאתיים. מירי לבד איתו. ומי יודע מה יהיה העתיד של מי שנולד עכשיו.
המסדרון משמאל חדר ארבע, אמרה אחות נחמדה בלי להרים עיניים מהעיתון שהיה על הדלפק
היא דפקה שתי דפיקות ונכנסה, הם היו שם שתיהם.
שניה של שקט. הם הסיטו לרגע מבט. אבל היא לא אפשרה לרגע הזה להימשך התנפלה על מירי בבכי "איך, איך יכולתי להשאיר אותך כאן לבד. איך? למה לא קראת לי? אני יודעת הלידות שלך לא קלות".
"ידעתי שאת כועסת פחדתי שלא תרצי לבוא, לא רציתי להכאיב עוד". בכתה מירי לחיקה של אמא.
נתי יצא לסיגריה. היא לא ראתה אותו אפעם בלי כיפה אולי מישהו הביא לה תמונות. הם נפגשו פעמיים מאז אבל הוא כמובן כיבד. עכשיו הוא ככה עם מכנס קצר ובלי כיפה. מביך.
אחות נכנסה לחדר. הן לא שמו לב אבל היא יצאה והריצה רופאה ומיילדת.
"אתם צריכות לעבור לחדר ניתוח". אני מצטערת.
הן הביטו אל המוניטור והבינו שהעובר במצוקה. זה לקח כמה דקות והן כבר היו בדרך.
"תתקשרי, אמא, תתקשרי לנתי, הוא יצא. הוא חייב להיכנס איתי.
לא יכניסו אותו פנימה לפחות שיראה אותי לפני.
הוא הבעל שלי, אמא.
ואת המודל שלי לזוגיות".
היא חייגה ותחבה לה את הטלפון ליד. הנה דברי איתו.
"כן, זאת אמא. מכניסים אותה לחדר ניתוח. יש מצוקה עוברית. הוא רץ למחלקה בבהלה".
"איפה אתן?"
"הנה הנה בדלת של חדר ניתוח".
"מירי. אני כאן". הוא ניגש אליה. וכבר היה צריך לצאת כשהדלתות נסגרות אחריו.
לה היה תהילים בתיק. לו היה סמארטפון.
היא אמרה ודמעה ואמרה, הוא גלל ושיגר הודעות לכל עבר, חיפש מן הסתם תנחומים ותמיכה.
הוא הביט בה והיא החזירה לו מבט. לא מבינה איך הוא לא מנצל את הדקות האלו. הוא הרגיש את המבט השופט הזה. וביקש להימלט שוב אל המרפסת לסיגריה.
"אין בעיה היא אמרה. אבל תדע שזה יכול להיות מאוד קצר".
התיישב שוב. נאנח.
"אולי בכל זאת תיקח תהילים, תגיד".
"עזבי נו, אל תתחילי".
הוא ראה דמעה מתכדרת בזווית העין. היא הביטה בו מצועפת, לא הצליחה לעצור את עצמה.
"איך, איך עזבתם את הכל. איך?"
"בורות נשברים".
העיניים שלה שטפו. הידיים רעדו.
"מה לא ברור אתם לא רואים? לא רואים את האמת? לא רואים שלכל טיפה יש מקום לכל כדור יש כתובת. באמת?"
"אני מבקש, שוויגער. גם ככה מלא עכשיו ומתוח. עזבי נו. את לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. זה יעשה לך רע. בשביל מה?"
"אתה צודק" היא נסוגה.
"אתה צודק, מילא אתה, תעשה מה שאתה חושב, מה אני מתערבת לך ובכלל. אבל היא? איך לקחת אותה איתך לשם? איך היא נפלה היא היתה מלאת אמונה הקפידה על קלה כבחמורה מה עשית לה?"
"היא לא נפלה" הוא אמר והשפיל את עיניו.
"היא יותר דתיה ממה שהיא היתה כל השנים. אני מעריץ שלה, את לא מכירה אותה".
"אני, אותה?"
"תראה איך היא נראית. מה זה?"
"את יודעת" הוא אומר. "אני חושב שלא מעניין אותך מה היא, מעניין אותך איך היא נראית".
"אותי?"
"כן, אותך".
"איך אתה אומר דבר כזה?"
הוא לא הספיק לענות הדלתות האוטומטיות השמיעו חריקה ואחות עם חיוך מתוח יצאה עם תינוק עטוף כחול, צורח.
"מזל טוב אבא מזל טוב סבתא יש לך בן. מתוק וחמוד. אתם יכולים להיכנס למירי".
