הנושאים החמים
הנושאים החמים
קראתי לאחרונה את סידרת ממלכה במבחן פעם נוספת, ואז גיליתי שהאהבה שלי לסדרה זה יותר אהבה לדמות של מהללאל. אולי גם של בסטיאן מקאן. שתי דמויות שנדיר למצוא ביננו, אבל הן קיימות. קראתי שוב את 'יוזבד' והיה נראה לי ש מ. קינן מובילה את הדמויות האלה לכיוון מאוד מסוים.
ואני, שרוצה רק בטובתם החלטתי להסיט אותו בכח לכיוון שלי אז זה קצת דרסטי, אבל זה הופך את מהללאל לשר צבא כוזר, אז מה אכפת לי.
ועוד משהו, הטקסט הזה הוא ניסיון להשחיז את הכתיבה שלי. לא שום דבר אחר.
תהנו, או שלא.....
ואוף....
בעדינות עם הביקורת.
שנתיים אחרי יוזבד. מהללאל בן 21
באמצע ארוחת הבוקר, בסטיאן מזדקף נעצר שנייה הסס. ואז: "מהללאל, אתה יודע, היום יום השנה לפטירת אמך"
מהללאל הרים מבט מופתע ובסטיאן המשיך, כל שנה אני משלם למניין שיעלה לקברה. לעיתים גם משפחתו של אולה מגיעה. אבל עכשיו באמת הגיע הזמן שאתה תגיד עליה קדיש. זה מגיע לה, תאמין לי מגיע קצת נחת.
הלב של מהללאל דפק בעוז. הוא הנהן. מופתע שעד היום אפילו לא שאל על כך.
אח"כ, כשירד מהכרכרה שהובילה אותו אל בית הקברות, נפגש במניין מצומצם, וכיון שלא רצה לעכב את הציבור, אמר קדיש מיד מרגיש את ליבו נשבר לרסיסים. ורק לאחר שהם התרחקו הוא ראה לראשונה את המצבה והנוסח: כאן טמונה רחל (רקל) מקאן ומתחת לשאר פרטי המשפחה הופיעו המילים "רחל מבכה מאנה להינחם על בניה כי איננו" מרגיש את ליבו יוצא אליה נשאר על המצבה הקרה.
מהללאל המשיך כל אותו בוקר לתפקד כרגיל כאילו הכל בסדר. לא היה לו רגע אחד להרהר באמו. בארוחת צהריים המשפחתית הוא פתאום אמר: "צריך להוסיף למצבה את המילים 'יש שכר לפעולתך'."
ולאחר שהסתיימה סוף סוף הארוחה והוא תכנן לעלות לחדרו, ביקש ממנו בסטיאן: "יש כאן איזה חדר שזרקתי אליו מזכרות מאנשים יקרים לי שהיו ואינם. אני חייב להוציא משם משהו תוכל לבוא איתי? אולי תמצא שם מזכרות מאמך. " הם ירדו לחדר, הבלגן והאבק הפתיע את מהללאל לרגע והוא ניסה לחפש היגיון בדברים. ואז סימן לו בסטיאן. חפצים שלך, חיוך ושל אמך, החיוך נמחק מונחים בארון ההוא. הוא ניגש לשם חיוור. פתח את הארון והחל מרפרף על בגדי תינוק סרוגים, מעוטרים ברקמות יקרות. ניכר בהם עד היום, 20 שנה אחרי, האיכות, היוקרה וההשקעה שהושקעו בהם. האביר מקאן ניגש אליו בהבעה לא ברורה: "אני זוכר כמעט כל פריט פה מתי היא רקמה אותו. איפה היא הייתה, באילו הזדמנויות הולבשת בכל פריט". מהללאל לא הרגיש כלום רק כובד ממלא את כל כולו. מתאמץ להישאר זקוף. מנסה להעלים את הכאב. מתחיל לקפל לערימות זעירות את הפריטים השונים שנמצאו על המדף. כששמיכה מגולגלת היטב מחליקה מידיו נפתחת מגלגוליה וחושפת תחתיה גליל קלף.
בסטיאן התקרב. הסתכל על הקלף. הוא היה חתום בחותמת טורקיז. הוא חייך: "אמך ביקשה שאכין לה חותמת. והיא גם אהבה להתאמן בכתיבה על קלף. לא ידעתי שהיא באמת כתבה עם זה משהו משמעותי
אבל קח את זה לחדר שלך. אל תפתח את זה פה".
הם עזבו את החדר. עולים מאובקים לחדריו של מהללאל. הוא התיישב על המיטה אביו התיישב על כורסה רחוק מספיק כדי לא לראות מה כתבה אשת נעוריו וקרוב מספיק לראות כל תו בפניו של בנו.
מהללאל שבר את החותמת רפרף על השורות, קורא את המילים שלוחשות לו מהעבר. התאריך הצביע על שבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שהוא עוד ישוב. היא כתבה מכתב שלם, ארוך, אוהב, עם הנחיות ועצות שרק אמא יודעת לתת. הוא סיים את הקריאה, הרכין את ראשו ולאט לאט נשען אחורה עד שראשו פגע בכריות כשהוא ממלמל,
אמא אמא..
אמא.
אמא…
אמא.
בשלב מסוים הוא השתתק ונראה מעורפל הכרה. לא מזהה את הסביבה לא מגיב בעיניים חצי סגורות.
בסטיאן עבר מהכיסא למיטה יושב ליד בנו, מלטף מנסה לשלוח נחמה לילד שלו. אבל כל תגובה לא נראתה על פני הילד, התינוק שרק היום אולי הבין לראשונה שאמו איננה.
ולתוך הרגע הכואב הזה נפתחה הדלת ונכנס חייל: "נאר בן ימין. קצין רביעי בחיל הקשר. המלך מבקש לראותך בארמון בלי דיחוי."
בסטיאן היסס. לסרב למלך הוא לא יכול. לקרא לרופא? לא חושב שיהיה יעיל. פנה למשרת וביקש: "תמצא לי את אולה או הנסיך מיכאל, לכאן עכשיו דחוף". ולחיל הוא אמר: "יש כאן עניין של פיקוח נפש. אגיע ברגע שאוכל".
למשרת השני הוא פנה: "הבא לי בבקשה גלימה נקייה". כמה דקות שתיקה חולפות בהן הוא רק מציץ אל תוך החדר אל פניו הלבנות של בנו. שנראה ישן. ואז פסיעות קצביות של קצין במסדרון, אולה בא.
"אולה? כל כך מהר הגעת?"
"אני? שלחת לקרוא לי, לא ידעתי".
ובסטיאן ובחיוך מוזר: "באת בזמן, שתמיד תבוא בזמן".
הם נכנסו לחדר סוגרים אחריהם את הדלת ובסטיאן הסביר לאולה בשקט את המצב: "אני מבקש שתשב בחדר עד שאחזור. לא רוצה שמישהו אחר יפגוש בו או ידבר איתו כשהוא במצב הזה. אם נראה לך שחלה החמרה תקרא לרופא הזקן, ותשלח להודיע לי".
ולנסיך מיכאל שנכנס באותו רגע הוא אמר: "תשבו תוכלו ללמוד יחד עד שאחזור, אולה יסביר להוד נסיכותו. יש משרת מאחורי הדלת תוכלו לבקש ממנו כל דבר שאתם רוצים. בהצלחה".
לקח את הגלימה מידיו של המשרת יצא מהחדר סוגר את הדלת בשקט
מיכאל ואולה התיישבו ליד השולחן פותחים את גוויל הגמרא שהיה מונח עליו, ממנו למד הבוקר מהללאל לעילוי נשמת אימו, מתחילים ללמוד, עוברים תוך כדי לראיות ממקומות אחרים מפרשים, מסבירים מנסים להבין, לרדת לעומקן של המילים. שוכחים איפה הם נמצאים או כמה זמן הם שם. אבל חצי שעה אחרי תנועה מהמיטה מחזירה אותם להווה הם מרימים את העיניים פוגשים במהללאל שמתרומם נוטל ידיים יוצא לחדר השני וחוזר כעבור דקות אחדות לבוש גלימה נקייה.
ניגש לשולחן נעמד לידו מחווה קידה ונותר עומד. מיכאל ואולה סימנו לו יחד שהוא רשאי לשבת. הוא התיישב הסתכל עליהם בזהירות. מיכאל הרים את ידו לכיוון הקלף שעל השולחן ושאל: "נמשיך ללמוד?"
מהללאל מסמן לא בראשו. והתחיל לדבר בלחש, בקול צרוד: "הכל בסדר, פשוט. בבוקר עליתי לקברה של אימי. הרגשתי בדרך שהלב שלי נשבר, אבל שם הרגשתי שהוא נשאר שבור על המצבה הקרה.
בהמשך היום נתקלתי באוצרות של אימי ובבגדי ילדות שלי שנשתמרו. אני לא יכול לתאר מה הרגשתי. זה היה מעל ומעבר לכל דבר שחוויתי אי פעם.
ואז מתוך כל הבגדים האלה, נפל מכתב שהיא כתבה לי כשבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שאני עוד אשוב".
הוא השתתק. דקות ארוכות שתקו כולם. ואז מיכאל שאל: "תגיד, פעם אחת באמת באמת התאבלת עליה? ישבת עליה שבעה? משהו?"
מהללאל נענע לשלילה. לא.
מיכאל התרומם, ניגש לדלת ביקש מהמשרת: "תוכל להביא לי גלימה ישנה של מהללאל?"
המשרת מסתיר את פליאתו הלך וכעבור שני רגעים שב כשהגלימה בידו מגיש אותה לנסיך.
מיכאל ניגש לשולחן מסמן למהללאל לקום. מהללאל נעמד, מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה מלביש לו את הגלימה הישנה.
הוציא את חרבו מהנדן ועשה קריאה כדין: "ברוך דיין האמת", מילמלו השלושה.
כיסא נמוך הובא ומהללאל הושב עליו. מיכאל ואולה הביאו כיסאות וישבו סביבו הוא הוריד את ראשו דומע.
ואז בהחלטיות הרים אליהם מבט. "ספרו לי עליה. אתם שניכם הכרתם אותה. ספרו לי?"
ואולה פתח: "היא הייתה לי אמא במשך תקופה ארוכה מאוד. היא אישה טובה, יראת שמים. בעלת חסד. תמיד הייתה לה מילה טובה לכל אחד. מחמאה, או ממתק". הוא החל מספר אנקדוטות קטנות מחייו אצל דודתו. כשמיכאל מוסיף ומזכיר. הם בוכים וצוחקים דומעים ומחייכים. כשאל החדר נכנס בסטיאן, מלווה בגאטלי, הוא נכנס לחדר וברגע הבין את המצב. הביא שני כסאות והתיישב, יחד עם רעייתו והם הוסיפו סיפורים משלהם עוד ועוד מילים נאמרו על האישה הגדולה הזו. על המחלה שהכריע אותה ושלושה מילדיה, ועל שלושה ילדים נוספים שנפרדה מהם בחטף, על הנקיפות מצפון שליוו אותה שנטשה את בנה לבדו על ספינה. אבל השעה עברה והגיע הזמן לקום ולהמשיך הלאה בחיים.
מיכאל קם ראשון, ואמר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
אחד אחד הם קמו, שולחים מילות נחמה. מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה הקרועה מגיש לו את הגלימה שלבש קודם ואז חזרו והתיישבו סביב השולחן. ומהללאל פנה למיכאל: "הרב, אימי השאירה מכתב, האם עליי להתייחס למכתב כצוואה? האם עליי לבצע כל מה שכתוב בו?"
מיכאל היסס. "איך אני יכול לענות אם איני יודע מה מהדברים אתה רואה כצוואה."
ומהללאל הסביר: "היא כתבה מכתב ארוך, ארוך מאוד. מלא במילים ועצות של אמא. מיכל הסוגים. אבל ישנם שני דברים שהיא לא כתבה כעצה אלא אולי יותר כעובדה.
בערך בכל שורה במכתב מופיע שם הילדות שלי. כמו קינה. בני מיכאל מיכאל בני בני בני מיכאל. אבל זה מתחיל כך. וזה לא נגמר. לאורך כל המכתב מוזכר שמי".
"ומה הדבר השני?"
"כאילו ברור לה שאני מגויס לצבא. שאני לוחם לצד אבי ולצד אולה בשביל המלך. כל מיני בקשות ועיצות בתחום הזה. כאילו זו עובדה. לא המלצה לא עצה. עובדה. עובדה שאני שב עובדה שאני מיכאל ועובדה שאני חלק מהמערך המלחמתי מתכונן לרשת את מקומו של אבי בשולחן המלחמה".
הנסיך היסס, ואז שאל: "סליחה שאני ככה, אבל אין לך פטור על נכות?"
חיוך קטן עלה על פניו של מהללאל: "איך לומר. לפני שנה הנסיכה אונמר ראתה אותי באחד מהתקפי הכאב הקשים ביותר שהיו לי. היא הלכה לביתה וחזרה חמושה בארגז מסעות בגודל בינוני ובמשרת. היא הודיעה לי שזה משרת צמוד לחודשיים הקרובים ושעליי לציית לו. טוב לנסיכה אי אפשר לומר לא.
המשרת הזה היה ממש מעיק. כל תרופה יועדה למשהו אחר. את זה באוכל את זה בשתייה ההוא למריחה בבוקר, ההוא לפני השינה, ההוא במי הרחצה ועוד ועוד. עד שארגז המסעות לא התרוקן מתכולתו הייתי צמוד לאיש 5 פעמים ביום.
הסתיו הקדים השנה, ולמרות שבדרך כלל אני מעדכן את כולם מתי הוא מגיע. כבר חורף ואיני מרגיש כל זכר למכות החרב שספגתי".
"אז עכשיו אתה שואל אותי האם עליך לקיים את הצוואה הזו? לשוב לשם מיכאל ולהתגייס לצבא.
אם אפסוק לך בתור רב, אתה תהייה מחויב לקיים גם אם לא תרצה, ואם בתור חבר? אני לא בטוח שאין לי נגיעות אישיות בנושא. אין לזה תוקף של צוואה. אין עדים ואין שום דרך לכפות עליך לקיים את רצונה של אמך. לא מהללאל. תצטרך להתייעץ עם מישהו אחר".
"תודה הרב".
כולם יצאו, נשארו בחדר רק בסטיאן ומהללאל. מהללאל מביט מהצד באביו, אך זה משפיל מבט. "אני לא יכול לייעץ לך. תמיד ידעת מה אני רוצה. וכעת אתה יודע גם מה רצונה של אמך. אבל יש כאן גם אותך ורצונך שונה. ואתה כבר לא ילד. איננו יכולים לכפות עליך את דעתינו".
"אבא? מה אתה היית עושה?" "לא יודע".
"מה אני יעשה?"
"בחירה שלך.
אבל דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות. אין לך כבר אפשרות לעמוד על הגדר. כל דבר שתעשה יחשב שבחרת בזה. ואת זה כבר יהיה מאוחר מדיי לשנות".
"אבא?" מהללאל משפיל מבט.
ואז-
"אבא אני רוצה לקחת את המילים שלה כצוואה אני רוצה שאתה ואמא תתוו לי את הדרך".
דממה, אביו לא זז. ואז נשיקה מרפרפת על לחיו. ידו של אביו נשלחה לאורך גוו בחיבוק אמיץ.
"תודה מיכאל".
למחרת. בישיבת הממשלה, במהלך הפסקה קצרה בין הנואמים ביקש בסטיאן ממזכירו לארגן צו גיוס על שם מיכאל מקאן, שירות באתיל בלבד ואישר קבוע ללינה בבית.
המלך שמע את הלחישה. וקמט הסתמן על מצחו. מנסה לנחש לאן זה מוביל.
סליחה.
אני יודעת שזה הזוי.
אבל זה הדבר הראשון שעלה לי על המקלדת כשניסיתי להיזכר איך כותבים.
בעיקר מעניין אותי דעתכם על סגנון הכתיבה והדיוק התחבירי סימני פיסוק ושטויות כאלה
ואני, שרוצה רק בטובתם החלטתי להסיט אותו בכח לכיוון שלי אז זה קצת דרסטי, אבל זה הופך את מהללאל לשר צבא כוזר, אז מה אכפת לי.
ועוד משהו, הטקסט הזה הוא ניסיון להשחיז את הכתיבה שלי. לא שום דבר אחר.
תהנו, או שלא.....
ואוף....
בעדינות עם הביקורת.
שנתיים אחרי יוזבד. מהללאל בן 21
באמצע ארוחת הבוקר, בסטיאן מזדקף נעצר שנייה הסס. ואז: "מהללאל, אתה יודע, היום יום השנה לפטירת אמך"
מהללאל הרים מבט מופתע ובסטיאן המשיך, כל שנה אני משלם למניין שיעלה לקברה. לעיתים גם משפחתו של אולה מגיעה. אבל עכשיו באמת הגיע הזמן שאתה תגיד עליה קדיש. זה מגיע לה, תאמין לי מגיע קצת נחת.
הלב של מהללאל דפק בעוז. הוא הנהן. מופתע שעד היום אפילו לא שאל על כך.
אח"כ, כשירד מהכרכרה שהובילה אותו אל בית הקברות, נפגש במניין מצומצם, וכיון שלא רצה לעכב את הציבור, אמר קדיש מיד מרגיש את ליבו נשבר לרסיסים. ורק לאחר שהם התרחקו הוא ראה לראשונה את המצבה והנוסח: כאן טמונה רחל (רקל) מקאן ומתחת לשאר פרטי המשפחה הופיעו המילים "רחל מבכה מאנה להינחם על בניה כי איננו" מרגיש את ליבו יוצא אליה נשאר על המצבה הקרה.
מהללאל המשיך כל אותו בוקר לתפקד כרגיל כאילו הכל בסדר. לא היה לו רגע אחד להרהר באמו. בארוחת צהריים המשפחתית הוא פתאום אמר: "צריך להוסיף למצבה את המילים 'יש שכר לפעולתך'."
ולאחר שהסתיימה סוף סוף הארוחה והוא תכנן לעלות לחדרו, ביקש ממנו בסטיאן: "יש כאן איזה חדר שזרקתי אליו מזכרות מאנשים יקרים לי שהיו ואינם. אני חייב להוציא משם משהו תוכל לבוא איתי? אולי תמצא שם מזכרות מאמך. " הם ירדו לחדר, הבלגן והאבק הפתיע את מהללאל לרגע והוא ניסה לחפש היגיון בדברים. ואז סימן לו בסטיאן. חפצים שלך, חיוך ושל אמך, החיוך נמחק מונחים בארון ההוא. הוא ניגש לשם חיוור. פתח את הארון והחל מרפרף על בגדי תינוק סרוגים, מעוטרים ברקמות יקרות. ניכר בהם עד היום, 20 שנה אחרי, האיכות, היוקרה וההשקעה שהושקעו בהם. האביר מקאן ניגש אליו בהבעה לא ברורה: "אני זוכר כמעט כל פריט פה מתי היא רקמה אותו. איפה היא הייתה, באילו הזדמנויות הולבשת בכל פריט". מהללאל לא הרגיש כלום רק כובד ממלא את כל כולו. מתאמץ להישאר זקוף. מנסה להעלים את הכאב. מתחיל לקפל לערימות זעירות את הפריטים השונים שנמצאו על המדף. כששמיכה מגולגלת היטב מחליקה מידיו נפתחת מגלגוליה וחושפת תחתיה גליל קלף.
בסטיאן התקרב. הסתכל על הקלף. הוא היה חתום בחותמת טורקיז. הוא חייך: "אמך ביקשה שאכין לה חותמת. והיא גם אהבה להתאמן בכתיבה על קלף. לא ידעתי שהיא באמת כתבה עם זה משהו משמעותי
אבל קח את זה לחדר שלך. אל תפתח את זה פה".
הם עזבו את החדר. עולים מאובקים לחדריו של מהללאל. הוא התיישב על המיטה אביו התיישב על כורסה רחוק מספיק כדי לא לראות מה כתבה אשת נעוריו וקרוב מספיק לראות כל תו בפניו של בנו.
מהללאל שבר את החותמת רפרף על השורות, קורא את המילים שלוחשות לו מהעבר. התאריך הצביע על שבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שהוא עוד ישוב. היא כתבה מכתב שלם, ארוך, אוהב, עם הנחיות ועצות שרק אמא יודעת לתת. הוא סיים את הקריאה, הרכין את ראשו ולאט לאט נשען אחורה עד שראשו פגע בכריות כשהוא ממלמל,
אמא אמא..
אמא.
אמא…
אמא.
בשלב מסוים הוא השתתק ונראה מעורפל הכרה. לא מזהה את הסביבה לא מגיב בעיניים חצי סגורות.
בסטיאן עבר מהכיסא למיטה יושב ליד בנו, מלטף מנסה לשלוח נחמה לילד שלו. אבל כל תגובה לא נראתה על פני הילד, התינוק שרק היום אולי הבין לראשונה שאמו איננה.
ולתוך הרגע הכואב הזה נפתחה הדלת ונכנס חייל: "נאר בן ימין. קצין רביעי בחיל הקשר. המלך מבקש לראותך בארמון בלי דיחוי."
בסטיאן היסס. לסרב למלך הוא לא יכול. לקרא לרופא? לא חושב שיהיה יעיל. פנה למשרת וביקש: "תמצא לי את אולה או הנסיך מיכאל, לכאן עכשיו דחוף". ולחיל הוא אמר: "יש כאן עניין של פיקוח נפש. אגיע ברגע שאוכל".
למשרת השני הוא פנה: "הבא לי בבקשה גלימה נקייה". כמה דקות שתיקה חולפות בהן הוא רק מציץ אל תוך החדר אל פניו הלבנות של בנו. שנראה ישן. ואז פסיעות קצביות של קצין במסדרון, אולה בא.
"אולה? כל כך מהר הגעת?"
"אני? שלחת לקרוא לי, לא ידעתי".
ובסטיאן ובחיוך מוזר: "באת בזמן, שתמיד תבוא בזמן".
הם נכנסו לחדר סוגרים אחריהם את הדלת ובסטיאן הסביר לאולה בשקט את המצב: "אני מבקש שתשב בחדר עד שאחזור. לא רוצה שמישהו אחר יפגוש בו או ידבר איתו כשהוא במצב הזה. אם נראה לך שחלה החמרה תקרא לרופא הזקן, ותשלח להודיע לי".
ולנסיך מיכאל שנכנס באותו רגע הוא אמר: "תשבו תוכלו ללמוד יחד עד שאחזור, אולה יסביר להוד נסיכותו. יש משרת מאחורי הדלת תוכלו לבקש ממנו כל דבר שאתם רוצים. בהצלחה".
לקח את הגלימה מידיו של המשרת יצא מהחדר סוגר את הדלת בשקט
מיכאל ואולה התיישבו ליד השולחן פותחים את גוויל הגמרא שהיה מונח עליו, ממנו למד הבוקר מהללאל לעילוי נשמת אימו, מתחילים ללמוד, עוברים תוך כדי לראיות ממקומות אחרים מפרשים, מסבירים מנסים להבין, לרדת לעומקן של המילים. שוכחים איפה הם נמצאים או כמה זמן הם שם. אבל חצי שעה אחרי תנועה מהמיטה מחזירה אותם להווה הם מרימים את העיניים פוגשים במהללאל שמתרומם נוטל ידיים יוצא לחדר השני וחוזר כעבור דקות אחדות לבוש גלימה נקייה.
ניגש לשולחן נעמד לידו מחווה קידה ונותר עומד. מיכאל ואולה סימנו לו יחד שהוא רשאי לשבת. הוא התיישב הסתכל עליהם בזהירות. מיכאל הרים את ידו לכיוון הקלף שעל השולחן ושאל: "נמשיך ללמוד?"
מהללאל מסמן לא בראשו. והתחיל לדבר בלחש, בקול צרוד: "הכל בסדר, פשוט. בבוקר עליתי לקברה של אימי. הרגשתי בדרך שהלב שלי נשבר, אבל שם הרגשתי שהוא נשאר שבור על המצבה הקרה.
בהמשך היום נתקלתי באוצרות של אימי ובבגדי ילדות שלי שנשתמרו. אני לא יכול לתאר מה הרגשתי. זה היה מעל ומעבר לכל דבר שחוויתי אי פעם.
ואז מתוך כל הבגדים האלה, נפל מכתב שהיא כתבה לי כשבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שאני עוד אשוב".
הוא השתתק. דקות ארוכות שתקו כולם. ואז מיכאל שאל: "תגיד, פעם אחת באמת באמת התאבלת עליה? ישבת עליה שבעה? משהו?"
מהללאל נענע לשלילה. לא.
מיכאל התרומם, ניגש לדלת ביקש מהמשרת: "תוכל להביא לי גלימה ישנה של מהללאל?"
המשרת מסתיר את פליאתו הלך וכעבור שני רגעים שב כשהגלימה בידו מגיש אותה לנסיך.
מיכאל ניגש לשולחן מסמן למהללאל לקום. מהללאל נעמד, מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה מלביש לו את הגלימה הישנה.
הוציא את חרבו מהנדן ועשה קריאה כדין: "ברוך דיין האמת", מילמלו השלושה.
כיסא נמוך הובא ומהללאל הושב עליו. מיכאל ואולה הביאו כיסאות וישבו סביבו הוא הוריד את ראשו דומע.
ואז בהחלטיות הרים אליהם מבט. "ספרו לי עליה. אתם שניכם הכרתם אותה. ספרו לי?"
ואולה פתח: "היא הייתה לי אמא במשך תקופה ארוכה מאוד. היא אישה טובה, יראת שמים. בעלת חסד. תמיד הייתה לה מילה טובה לכל אחד. מחמאה, או ממתק". הוא החל מספר אנקדוטות קטנות מחייו אצל דודתו. כשמיכאל מוסיף ומזכיר. הם בוכים וצוחקים דומעים ומחייכים. כשאל החדר נכנס בסטיאן, מלווה בגאטלי, הוא נכנס לחדר וברגע הבין את המצב. הביא שני כסאות והתיישב, יחד עם רעייתו והם הוסיפו סיפורים משלהם עוד ועוד מילים נאמרו על האישה הגדולה הזו. על המחלה שהכריע אותה ושלושה מילדיה, ועל שלושה ילדים נוספים שנפרדה מהם בחטף, על הנקיפות מצפון שליוו אותה שנטשה את בנה לבדו על ספינה. אבל השעה עברה והגיע הזמן לקום ולהמשיך הלאה בחיים.
מיכאל קם ראשון, ואמר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
אחד אחד הם קמו, שולחים מילות נחמה. מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה הקרועה מגיש לו את הגלימה שלבש קודם ואז חזרו והתיישבו סביב השולחן. ומהללאל פנה למיכאל: "הרב, אימי השאירה מכתב, האם עליי להתייחס למכתב כצוואה? האם עליי לבצע כל מה שכתוב בו?"
מיכאל היסס. "איך אני יכול לענות אם איני יודע מה מהדברים אתה רואה כצוואה."
ומהללאל הסביר: "היא כתבה מכתב ארוך, ארוך מאוד. מלא במילים ועצות של אמא. מיכל הסוגים. אבל ישנם שני דברים שהיא לא כתבה כעצה אלא אולי יותר כעובדה.
בערך בכל שורה במכתב מופיע שם הילדות שלי. כמו קינה. בני מיכאל מיכאל בני בני בני מיכאל. אבל זה מתחיל כך. וזה לא נגמר. לאורך כל המכתב מוזכר שמי".
"ומה הדבר השני?"
"כאילו ברור לה שאני מגויס לצבא. שאני לוחם לצד אבי ולצד אולה בשביל המלך. כל מיני בקשות ועיצות בתחום הזה. כאילו זו עובדה. לא המלצה לא עצה. עובדה. עובדה שאני שב עובדה שאני מיכאל ועובדה שאני חלק מהמערך המלחמתי מתכונן לרשת את מקומו של אבי בשולחן המלחמה".
הנסיך היסס, ואז שאל: "סליחה שאני ככה, אבל אין לך פטור על נכות?"
חיוך קטן עלה על פניו של מהללאל: "איך לומר. לפני שנה הנסיכה אונמר ראתה אותי באחד מהתקפי הכאב הקשים ביותר שהיו לי. היא הלכה לביתה וחזרה חמושה בארגז מסעות בגודל בינוני ובמשרת. היא הודיעה לי שזה משרת צמוד לחודשיים הקרובים ושעליי לציית לו. טוב לנסיכה אי אפשר לומר לא.
המשרת הזה היה ממש מעיק. כל תרופה יועדה למשהו אחר. את זה באוכל את זה בשתייה ההוא למריחה בבוקר, ההוא לפני השינה, ההוא במי הרחצה ועוד ועוד. עד שארגז המסעות לא התרוקן מתכולתו הייתי צמוד לאיש 5 פעמים ביום.
הסתיו הקדים השנה, ולמרות שבדרך כלל אני מעדכן את כולם מתי הוא מגיע. כבר חורף ואיני מרגיש כל זכר למכות החרב שספגתי".
"אז עכשיו אתה שואל אותי האם עליך לקיים את הצוואה הזו? לשוב לשם מיכאל ולהתגייס לצבא.
אם אפסוק לך בתור רב, אתה תהייה מחויב לקיים גם אם לא תרצה, ואם בתור חבר? אני לא בטוח שאין לי נגיעות אישיות בנושא. אין לזה תוקף של צוואה. אין עדים ואין שום דרך לכפות עליך לקיים את רצונה של אמך. לא מהללאל. תצטרך להתייעץ עם מישהו אחר".
"תודה הרב".
כולם יצאו, נשארו בחדר רק בסטיאן ומהללאל. מהללאל מביט מהצד באביו, אך זה משפיל מבט. "אני לא יכול לייעץ לך. תמיד ידעת מה אני רוצה. וכעת אתה יודע גם מה רצונה של אמך. אבל יש כאן גם אותך ורצונך שונה. ואתה כבר לא ילד. איננו יכולים לכפות עליך את דעתינו".
"אבא? מה אתה היית עושה?" "לא יודע".
"מה אני יעשה?"
"בחירה שלך.
אבל דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות. אין לך כבר אפשרות לעמוד על הגדר. כל דבר שתעשה יחשב שבחרת בזה. ואת זה כבר יהיה מאוחר מדיי לשנות".
"אבא?" מהללאל משפיל מבט.
ואז-
"אבא אני רוצה לקחת את המילים שלה כצוואה אני רוצה שאתה ואמא תתוו לי את הדרך".
דממה, אביו לא זז. ואז נשיקה מרפרפת על לחיו. ידו של אביו נשלחה לאורך גוו בחיבוק אמיץ.
"תודה מיכאל".
למחרת. בישיבת הממשלה, במהלך הפסקה קצרה בין הנואמים ביקש בסטיאן ממזכירו לארגן צו גיוס על שם מיכאל מקאן, שירות באתיל בלבד ואישר קבוע ללינה בבית.
המלך שמע את הלחישה. וקמט הסתמן על מצחו. מנסה לנחש לאן זה מוביל.
סליחה.
אני יודעת שזה הזוי.
אבל זה הדבר הראשון שעלה לי על המקלדת כשניסיתי להיזכר איך כותבים.
בעיקר מעניין אותי דעתכם על סגנון הכתיבה והדיוק התחבירי סימני פיסוק ושטויות כאלה
אבל הפורום הזה ממש נתן לי מוטיבציה לכתוב.
