הנושאים החמים
הנושאים החמים
התחושה הזו, של -אין-לי-חשק-אבל-אני-אמורה-לעשות-את-זה, היתה מוכרת לנעמה מהמצגת של מחנה-החורף של כיתה י"א.
היא ישבה אז קצת צפוף מידי לחברות שלה והתכרבלה בקפוצ'ון ללא כובע, כמו בתקנון של הסמינר. זו היתה שעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר. העצבים שלה היו רופפים מאוד מרוב עייפות וכל דבר קטן שחרר ממנה צחוק. והמצגת שחררה ממנה דמעות.
היא היתה יפה מאוד, המצגת, ערוכה באומנות סמינרית מרשימה, וסיפרה במשחקי לשון נפלאים על הרגעים הקטנים ביומיום שרצופים במלחמות יצר לא קלות. היתה שם הסרטה של סוסי מלחמה בוהקים דוהרים לקו החזית. סיפרו שם על נערה בת גילן שמתלבטת במה לבחור, בטוב או ברע, והמצגת הסתיימה כשהיא בחרה בטוב. מאחורי ענני האבק בקו החזית הונף דגל לבן, ופס הקול הלך ונעשה דרמטי יותר ויותר. נעמה היתה עייפה כל כך, וזה היה מרגש ומביע כל כך, שהיא פשוט מצאה את עצמה מתמוגגת בדמעות התרגשות וחושבת על המקום המדהים הזה שהיא נולדה בו – בת לעם הנבחר. זוכה ללחום את מלחמות היומיום ההירואיות כל כך, מלחמות של עבד ד'.
ובבוקר של המחנה ההוא, כשאמרה 'עלינו לשבח' אחרי שעתיים של שינה דביקה, שוב עלו דמעות בעיניה העייפות. זה היה – מדהים כל כך. לשבח לאדון הכל. ליוצר בראשית! שלא עשני כגויי הארצות. שלא! וואו. זו היתה... תחושה נפלאה של שליחות. נבחרתי. אני. זה לא קל לפעמים, אבל זה כל כך... כל כך.
ועכשיו יש לה דה-ז'ה-וו מהמצגת הזאת.
התחושה הזו, של אני אמורה לעשות את זה, מוכרת כל כך – ונעמה מוצאת את עצמה מלקקת את שפתיה היבשות בלשונה ומנסה לטעום בהן שאריות של טעם הירואי.
ואין.
אז התרגשות קצת.
אין.
היא מעלה בדמיונה את הסוסים הדוהרים בעוצמה נפלאה כזו. ואת המנגינה הדרמטית ברקע. מסתכלת מהחלון אל השמיים הנצבעים בגוונים של שקיעה – עוד רגע סוף זמן מנחה, נעמה, קומי להתפלל כבר! – ומדמיינת שזו אש תותחים. מלחמה! מלחמה בלב שלך. בוא נראה אותך, ילדת סמינר טובה שכמותך, כובשת את הנקודה הזו!
אבל אין מנגינה בעצם, זה רק בדמיון. והכתום הזה הוא לא אש מלחמה, הוא היום הזה שעומד להיגמר ולא לחזור, חסר תועלת שכמותו. ונעמה אינה חייל אידיאליסט, היא אישה קטנה שאין לה חשק.
מסתכלת בשעון. עכשיו שקיעה. לא עוד חמש דקות. לא עוד-רגע-אני-אקום-מהכסא. אם את רוצה שתהיה לך תפילת מנחה של י' כסלו תש"פ, את צריכה ללחוץ על סייב ברגע זה ממש, ולסגור את המסך כדי לא להתפתות לפתוח שום קובץ שזקוק רק לתיקון אחד קטן, ולקום מהכסא, ופשוט לעשות את זה.
ובנשיפה ארוכה-ארוכה לחצה נעמה על סייב, וסגרה את המסך, ונעמדה בפינת הקיר לכיוון דרום-מזרח. ואמרה ביבשושיות סדוקה - ד', שפתי תפתח. ותהתה אם בקרירות כזאת היא תוכל לשים לב בכלל שד' פתח לה את השפתיים.
---
פסעה אחור כעבד הנפרד מעל רבו, ומלמלה עלינו לשבח, כמו במחנה-חורף של כיתה י"א. ניסתה להזכר בטעם הענוג ההוא, של השליחות. ניסתה לחוש סיפוק מכך שהתפללה בסוף. שבחרה בטוב. הספיקה את השקיעה. יש לה עכשיו תפילת מנחה של י' כסלו, תפילה שהיתה בסיכון ממשי לא להיות. סוסים דוהרים לקו החזית; אי שם הרחק מונף דגל לבן. היא ניצחה, היא ניצחה. היא ניצחה! - - -
לא. כלום.
שום דגל. רק שקט עמוק ויבש. אפילו לא כואב.
שמיים משחירים בסתמיות.
המסך של המחשב נפתח עוד פעם. חוזרת לעריכה כאילו לא הפסיקה בכלל. מלקת את השפתיים. תוהה מה גרם להן לחוש אחרת אחרי מצגת עם קצת מוזיקה יפה. תוהה מה גורם להן עכשיו להיות יבשות כל כך, סתמיות, ריקות.
למה אין לה סיפוק ממצוות?
היא כבשה משהו. הזיזה את נקודת הבחירה למקום מתקדם יותר. היא טובה יותר עכשיו. למה זה לא בא עם סיפוק?
למה בתוכניות בסמינר הכל היה בוער וחי ומדהים כל כך, עטוף ברוח של שליחות, וכאן, לאחר מספר שנים, אין פה שום לחלוחית?
ימי שנאה, יאמרו אנשים. יש זמנים כאלה. חכי שזה יעבור לך.
אבל זה כבר מידי הרבה זמן מכדי לחשוב שזה יעבור. משהו בתמידיות של זה גורם לנעמה לחשוב שאולי זו היא עצמה, זו צורת עבודת ד' שלה, אלה החיים. שונים מבסמינר. את לא כל החיים בת שש-עשרה, נלהבת ושרופה. את לא חייל אידיאליסט, את נעמה אחת קטנה שאין לה כח.
ומי אמר שחיילים הם אידיאליסטיים? אולי חם להם, והם רעבים, ומגרדים להם המדים, וכואב להם לקפוץ כל כך הרבה שעות על הסוס שהדור כל כך במצגת, והם פוחדים, פוחדים פחד מוחשי ואמיתי כל כך – למות?!
זה בסדר, נעמה. הרבה אנשים לא חושים סיפוק בכל אחת מהמצוות היומיומיות. החיים הם מלחמה, אבל לא מלחמה שכוללת רעמי תותחים וכותרות מסעירות בעיתונות והנפות דגל דרמטיות. הם מלחמה שקטה, כואבת, של החייל הפשוט שקר לו והוא רעב והוא פוחד למות. אין כאן מחיאות כפיים, ורוב הזמן גם אין אנרגיה כדי למחוא אותם לעצמך. זו המלחמה האמיתית של הלוחם האמיתי. זאת לא באמת דרמה. זו לא!...
בחלון כבר חושך ממש. מסתכלת בייאוש על המסך, על השמיים, על עצמה. נזכרת בבכי הנרגש של מחנה החורף לפנות בוקר. תוהה מה היה שם. ומה יש כאן, במציאות החיים שלה.
לא היתה שם מלחמה, זה ברור. ופה יש. היה שם רגש חזק מאוד ונפלא מאוד. לא מלחמה!
ובמצגת? המצגת היתה מלחמה קטנה של מישהו אחר, שעורכת סרטים חובבת דרמות הפכה אותה למצגת סוחטת דמעות. גם מתפילת המנחה שלך של היום אפשר לערוך סרט סוחט דמעות, עם סוסים ודגל ומנגינה. גם המלחמה של גיבורת המצגת לא היתה דרמטית בחיים עצמם. היא היתה קשה וכואבת. אולי גם מעצבנת. אולי אפופה רגשות חרטה. ואולי יבשה כזאת, כמו שלך, בלי שום רגש – אפילו לא כאב או חרטה או סיפוק.
בנשיפה ארוכה-ארוכה מכריחה את עצמה לחייך. מכריחה את עצמה להישיר מבט אל האופק הדמיוני של קו החזית ולראות שם דגל לבן. בלי סיפוק עצום. בלי תחושה נפלאה. בלי טפיחות-שכם.
ובלי רגשות אשמה. זה פשוט המחנה של כיתה י"א ששיקר לה. שהציג את החיים לא כפי שהם. שגרם לה לטעות בקשר לעצמה ולעבודת ד' שלה. אין התרגשות ורעמי תותחים, וגם אין צורך שיהיו.
שוב לחצה על סייב. שומרת את הרגע הזה.
היא ישבה אז קצת צפוף מידי לחברות שלה והתכרבלה בקפוצ'ון ללא כובע, כמו בתקנון של הסמינר. זו היתה שעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר. העצבים שלה היו רופפים מאוד מרוב עייפות וכל דבר קטן שחרר ממנה צחוק. והמצגת שחררה ממנה דמעות.
היא היתה יפה מאוד, המצגת, ערוכה באומנות סמינרית מרשימה, וסיפרה במשחקי לשון נפלאים על הרגעים הקטנים ביומיום שרצופים במלחמות יצר לא קלות. היתה שם הסרטה של סוסי מלחמה בוהקים דוהרים לקו החזית. סיפרו שם על נערה בת גילן שמתלבטת במה לבחור, בטוב או ברע, והמצגת הסתיימה כשהיא בחרה בטוב. מאחורי ענני האבק בקו החזית הונף דגל לבן, ופס הקול הלך ונעשה דרמטי יותר ויותר. נעמה היתה עייפה כל כך, וזה היה מרגש ומביע כל כך, שהיא פשוט מצאה את עצמה מתמוגגת בדמעות התרגשות וחושבת על המקום המדהים הזה שהיא נולדה בו – בת לעם הנבחר. זוכה ללחום את מלחמות היומיום ההירואיות כל כך, מלחמות של עבד ד'.
ובבוקר של המחנה ההוא, כשאמרה 'עלינו לשבח' אחרי שעתיים של שינה דביקה, שוב עלו דמעות בעיניה העייפות. זה היה – מדהים כל כך. לשבח לאדון הכל. ליוצר בראשית! שלא עשני כגויי הארצות. שלא! וואו. זו היתה... תחושה נפלאה של שליחות. נבחרתי. אני. זה לא קל לפעמים, אבל זה כל כך... כל כך.
ועכשיו יש לה דה-ז'ה-וו מהמצגת הזאת.
התחושה הזו, של אני אמורה לעשות את זה, מוכרת כל כך – ונעמה מוצאת את עצמה מלקקת את שפתיה היבשות בלשונה ומנסה לטעום בהן שאריות של טעם הירואי.
ואין.
אז התרגשות קצת.
אין.
היא מעלה בדמיונה את הסוסים הדוהרים בעוצמה נפלאה כזו. ואת המנגינה הדרמטית ברקע. מסתכלת מהחלון אל השמיים הנצבעים בגוונים של שקיעה – עוד רגע סוף זמן מנחה, נעמה, קומי להתפלל כבר! – ומדמיינת שזו אש תותחים. מלחמה! מלחמה בלב שלך. בוא נראה אותך, ילדת סמינר טובה שכמותך, כובשת את הנקודה הזו!
אבל אין מנגינה בעצם, זה רק בדמיון. והכתום הזה הוא לא אש מלחמה, הוא היום הזה שעומד להיגמר ולא לחזור, חסר תועלת שכמותו. ונעמה אינה חייל אידיאליסט, היא אישה קטנה שאין לה חשק.
מסתכלת בשעון. עכשיו שקיעה. לא עוד חמש דקות. לא עוד-רגע-אני-אקום-מהכסא. אם את רוצה שתהיה לך תפילת מנחה של י' כסלו תש"פ, את צריכה ללחוץ על סייב ברגע זה ממש, ולסגור את המסך כדי לא להתפתות לפתוח שום קובץ שזקוק רק לתיקון אחד קטן, ולקום מהכסא, ופשוט לעשות את זה.
ובנשיפה ארוכה-ארוכה לחצה נעמה על סייב, וסגרה את המסך, ונעמדה בפינת הקיר לכיוון דרום-מזרח. ואמרה ביבשושיות סדוקה - ד', שפתי תפתח. ותהתה אם בקרירות כזאת היא תוכל לשים לב בכלל שד' פתח לה את השפתיים.
---
פסעה אחור כעבד הנפרד מעל רבו, ומלמלה עלינו לשבח, כמו במחנה-חורף של כיתה י"א. ניסתה להזכר בטעם הענוג ההוא, של השליחות. ניסתה לחוש סיפוק מכך שהתפללה בסוף. שבחרה בטוב. הספיקה את השקיעה. יש לה עכשיו תפילת מנחה של י' כסלו, תפילה שהיתה בסיכון ממשי לא להיות. סוסים דוהרים לקו החזית; אי שם הרחק מונף דגל לבן. היא ניצחה, היא ניצחה. היא ניצחה! - - -
לא. כלום.
שום דגל. רק שקט עמוק ויבש. אפילו לא כואב.
שמיים משחירים בסתמיות.
המסך של המחשב נפתח עוד פעם. חוזרת לעריכה כאילו לא הפסיקה בכלל. מלקת את השפתיים. תוהה מה גרם להן לחוש אחרת אחרי מצגת עם קצת מוזיקה יפה. תוהה מה גורם להן עכשיו להיות יבשות כל כך, סתמיות, ריקות.
למה אין לה סיפוק ממצוות?
היא כבשה משהו. הזיזה את נקודת הבחירה למקום מתקדם יותר. היא טובה יותר עכשיו. למה זה לא בא עם סיפוק?
למה בתוכניות בסמינר הכל היה בוער וחי ומדהים כל כך, עטוף ברוח של שליחות, וכאן, לאחר מספר שנים, אין פה שום לחלוחית?
ימי שנאה, יאמרו אנשים. יש זמנים כאלה. חכי שזה יעבור לך.
אבל זה כבר מידי הרבה זמן מכדי לחשוב שזה יעבור. משהו בתמידיות של זה גורם לנעמה לחשוב שאולי זו היא עצמה, זו צורת עבודת ד' שלה, אלה החיים. שונים מבסמינר. את לא כל החיים בת שש-עשרה, נלהבת ושרופה. את לא חייל אידיאליסט, את נעמה אחת קטנה שאין לה כח.
ומי אמר שחיילים הם אידיאליסטיים? אולי חם להם, והם רעבים, ומגרדים להם המדים, וכואב להם לקפוץ כל כך הרבה שעות על הסוס שהדור כל כך במצגת, והם פוחדים, פוחדים פחד מוחשי ואמיתי כל כך – למות?!
זה בסדר, נעמה. הרבה אנשים לא חושים סיפוק בכל אחת מהמצוות היומיומיות. החיים הם מלחמה, אבל לא מלחמה שכוללת רעמי תותחים וכותרות מסעירות בעיתונות והנפות דגל דרמטיות. הם מלחמה שקטה, כואבת, של החייל הפשוט שקר לו והוא רעב והוא פוחד למות. אין כאן מחיאות כפיים, ורוב הזמן גם אין אנרגיה כדי למחוא אותם לעצמך. זו המלחמה האמיתית של הלוחם האמיתי. זאת לא באמת דרמה. זו לא!...
בחלון כבר חושך ממש. מסתכלת בייאוש על המסך, על השמיים, על עצמה. נזכרת בבכי הנרגש של מחנה החורף לפנות בוקר. תוהה מה היה שם. ומה יש כאן, במציאות החיים שלה.
לא היתה שם מלחמה, זה ברור. ופה יש. היה שם רגש חזק מאוד ונפלא מאוד. לא מלחמה!
ובמצגת? המצגת היתה מלחמה קטנה של מישהו אחר, שעורכת סרטים חובבת דרמות הפכה אותה למצגת סוחטת דמעות. גם מתפילת המנחה שלך של היום אפשר לערוך סרט סוחט דמעות, עם סוסים ודגל ומנגינה. גם המלחמה של גיבורת המצגת לא היתה דרמטית בחיים עצמם. היא היתה קשה וכואבת. אולי גם מעצבנת. אולי אפופה רגשות חרטה. ואולי יבשה כזאת, כמו שלך, בלי שום רגש – אפילו לא כאב או חרטה או סיפוק.
בנשיפה ארוכה-ארוכה מכריחה את עצמה לחייך. מכריחה את עצמה להישיר מבט אל האופק הדמיוני של קו החזית ולראות שם דגל לבן. בלי סיפוק עצום. בלי תחושה נפלאה. בלי טפיחות-שכם.
ובלי רגשות אשמה. זה פשוט המחנה של כיתה י"א ששיקר לה. שהציג את החיים לא כפי שהם. שגרם לה לטעות בקשר לעצמה ולעבודת ד' שלה. אין התרגשות ורעמי תותחים, וגם אין צורך שיהיו.
שוב לחצה על סייב. שומרת את הרגע הזה.
נערך לאחרונה ב:
