Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
את השורות הבאות כתבתי בפינה מוצנעת בפעקל'ע, כי אני לא מת להיחשף ככה.
אבל אחרי כל הדיונים העצבניים בסמוך, חשבתי שכדאי להעלות אותם גם פה, בפומבי, לתועלת העניין. אולי יהיו לדברים תועלת גם לאנשים אחרים, והיה זה שכרי...
*
ראשית - הבהרה.
*** הדברים להלן נכתבו לגמרי מהזווית האישית שלי (גרוש שנמצא כמעט תשע שנים על המדף). חס וחלילה לי מלהטיל אשמה על כלל השדכנים, אלא רק להציג את הדברים מנקודת מבטי הלחלוטין מוטית ולא אובייקטיבית ***
שנית - וידוי. קטן. וִידוּיוֹן.
אני חייב לספר לכם על השדכנים המתים.
לפני תקופה נזכרתי בשדכנית אחת שדיברה איתי המון, וחודשים לא שמעתי ממנו ולו קמצוץ של שידוך.
סתם בשביל הקריזה, שלחתי לה שאלה. שלום וברכה, האם יש חדש.
כלום. לא הגיעה תשובה. לא הופתעתי, כמובן. שדכנים הם עם שסובל מאחוזי תמותה גבוהים מאוד. הכרתי בחיי עשרות או מאות שדכנים, כולם מתו עם הזמן. כלומר, אולי הם המשיכו לחיות בעולם הזה, ללעוס ולדבר וללכת ולעשות את מה שהם עושים - אני על כל פנים לא שמעתי מהם.
מתו.
הפכו לז"ל.
הפעם הזו, לא יודע למה, לא חושב שיש בכלל סיבה או הסבר - החלטתי להתעקש.
אז שלחתי אחרי כמה ימים סימן שאלה. כאומר - שאלתי משהו, למה אין מענה. מענה כלשהו, כל דבר שהוא.
נאדה, דממה.
שבוע אחר כך נזכרתי, והתעצבתי. מה, אין אני רואי ליחס? למענה? היא יכולה לכתוב 'אין לי הצעות כרגע', וזה בסדר גמור. אבל למה להתעלם למה. אז שלחתי שוב סימן שאלה.
דממה.
דממה.
עבר שבוע, שבועיים, פתאום נזכרתי שעוד לא קיבלתי מענה, שלחתי שוב... סימן שאלה.
ואחרי שבוע - שוב.
הבנתם את העיקרון, הפכתי להיות קוץ.
אחרי סדרה של אולי שבע סימני שאלה כאלו, זכיתי למענה. אמנם לקוני, אמנם קריר, אמנם מרוחק, אמנם חצי מאשים, אבל מענה:
...שלום רב. כאן בעלה. אשתי לא עוסקת יותר בתחום. בהצלחה.
כל כך שמחתי שהתעלול הצליח.
הנה, קיבלתי יחס.
לא, אני לא ציני. פשוט שמחתי לקבל יחס.
במשך השנים הרבות בהם אני 'בביזנס', כבר נתקלתי לא מעט בשדכנים שפשוט נמאס להם, והחליטו שאין להם יותר כוח - ופרשו.
האמת? לא רק זכותם, אלא שאני מבין אותם. מה, צריך לגוון בחיים. כמו שלפועל בניין יש זכות לעזוב את התפקיד - בוודאי שלשדכן יש זכות כזו!
אלא מה? תהיה בן אדם. אתה רואה שגרוש מסויים, כזה שדיברתם במצטבר שעות על גבי שעות עם השנים, ושאלת אותו כל מה שעולה בדעתך (אתה הרי שדכן. מותר לך לחטט לבנאדם כמה שבא לך בלי לתת דין וחשבון), לא מודע לכך שפרשת, וממשיך להתקשר אליך?
אתה רואה פעם בכמה שבועות טלפון ממנו?
אז תהיה בנאדם. מינימום הגינות אישית. תרים את השיחה, תענה, תסביר שאתה כבר לא בתחום, וזהו זה. קלי קלות. למה להתחמק?
מי נתן לך רשות לרדת ככה למסתור, לבונקר, ולא לענות לשום טלפון? אם היה לך כוח לשאול ולחטט ולהציק ולהכאיב בלי סוף עם דברים שאתה חייב לדעת כדי לשדך - שיהיה לך גם קורט אומץ כדי לומר שפרשת.
רגע, אבל אלו השדכנים הנעלמים, ואני בכלל רציתי לדבר על השדכנים המתים.
האמת שכבר התעייפתי להיום, קבלו תקציר.
יש כל כך הרבה שדכנים שמתו. הכרתי מאות מהם, במצטבר. אנשים שלקחו פרטים, הנהנו בנימוס, ומתו.
ואם תשאלו אותי, הקוראים, ידידיי - מדוע אתה ממורמר? פנית לשדכן, או שהוא פנה אליך, הוא לקח ממך פרטים בסיסיים - ולא היו לו רעיונות. נו, קורה. מה אתה רוצה מהחיים שלו.
שאלה טובה!
והתשובה, פשוטה:
כי אם אתה לא בטוח שיש לך הצעות - אל תחטט. אל תציק. אל תרחרח. אל תטריח. אל תבזבז את הזמן. אל תיתן תקווה.
ואם אתה מדבר על עצמך המון ("אני עשיתי בחיים שמונים שידוכים"), ומקשקש בלי סוף כמה שיש לך פנקסים מלאים בשמות מכל סוג, ואם יש לך סקרנות גדולה ועצומה שגורמת לך לשאול בחוסר טאקט כל פרט שתרצה לדעת - אין לך רשות למות צעיר.
אין לך רשות להטריח אדם התולה בך תקוות, ליטול את זמנו, לדרוש ממנו להפגש איתך פנים אל פנים (כן, קרה גם קרה) - ואז למות צעיר. בקול דממה דקה.
תנסה, תנבור, תרענן את הפנקסים שלך. תחפש, תתאמץ. תנסה למצוא שמות, רעיונות. תציב לעצמך יעד הגיוני: להציע לכל מישהו שהטריח את עצמו ובא לפגוש אותך - לפחות הצעה אחת! כן, אפילו הצעה מעליבה, אפילו לא מתאימה, אפילו כנראה חסרת סיכוי. העיקר - להציע. להיות הוגן, פייר, להעריך את הזמן ואת האנרגיה הנפשית שנטלת מהמשודך שלך.
אגב, המוות תוקף שדכנים בכל מיני שלבים.
יש כאלו שמתים מייד לאחר שלקחו פרטים, אותם הכי קל לשכוח. מי זוכר אותם בכלל. פעם ניסיתי לגבש לעצמי רשימה של כל האנשים שלקחו ממני פרטים, ראיתי שבקושי נגעתי בקצה קציה. הנחתי לזה.
אך יש כאלו שמרגיזים הרבה יותר. אנשים שנראים רגילים, מדברים בהגיון, אבל הם לא כאלה. חסרה להם אכפתיות מינימלית. אלו הם השדכנים שמתים באמצע העבודה.
מתקשר שדכן (או שדכנית!), מציע משהו, מביא קצת פרטים יסודיים, מציע משהו, ואז - מת.
ככל הנראה עקב כך שקיבל תשובה שלילית ממשפחת המועמדת.
ואני שואל - מי נתן לך רשות?
הצעת משהו? נטעת תקווה בלב, מסרת טלפונים, אנשים הקדישו זמן כדי לברר? תהיה בנאדם. תתקשר, תגיד שהם לא רוצים. לא מתאים, משהו. שנינו יודעים ששנינו לא יודעים ול נדע אף פעם את הסיבה האמיתית. פשוט תתקשר ותעדכן.
אל תמות, שדכן. תחיה.
ומפה, קריאה לקוראים.
אתם בוודאי מכירים בסביבתכם אדם המחכה לישועה. בחורה מבוגרת, רווקה, גרושה כלשהו, בחור מתבגר. מישהו.
אנשים כאלו משוועים להצעות.
נסו להקדיש להם שתי דקות מידי יום. חשבו, אולי אתם מכירים מישהו שנשמע לכם מתאים?
נסו להציע להם. מה יש לכם להפסיד? אולי תשמעו 'לא', ואולי תהיו השליחים הטובים, אלו שהמשודכים שלכם יזכרו לכל החיים וגם יספרו עליכם לילדיהם?
(וכן, קחו בחשבון שאולי תציעו משהו שיכול להיחשב כמעליב. אין לדעת. לכן - טיפ ממני - תגידו מראש לפני כל הצעה שאתם לא יודעים אם היא מתאימה, ואין לכם מושג, ואתם שואלים את זה מתאים... וככה אף אחד/ת לא ייעלב)
אבל אחרי כל הדיונים העצבניים בסמוך, חשבתי שכדאי להעלות אותם גם פה, בפומבי, לתועלת העניין. אולי יהיו לדברים תועלת גם לאנשים אחרים, והיה זה שכרי...
*
ראשית - הבהרה.
*** הדברים להלן נכתבו לגמרי מהזווית האישית שלי (גרוש שנמצא כמעט תשע שנים על המדף). חס וחלילה לי מלהטיל אשמה על כלל השדכנים, אלא רק להציג את הדברים מנקודת מבטי הלחלוטין מוטית ולא אובייקטיבית ***
שנית - וידוי. קטן. וִידוּיוֹן.
אני חייב לספר לכם על השדכנים המתים.
לפני תקופה נזכרתי בשדכנית אחת שדיברה איתי המון, וחודשים לא שמעתי ממנו ולו קמצוץ של שידוך.
סתם בשביל הקריזה, שלחתי לה שאלה. שלום וברכה, האם יש חדש.
כלום. לא הגיעה תשובה. לא הופתעתי, כמובן. שדכנים הם עם שסובל מאחוזי תמותה גבוהים מאוד. הכרתי בחיי עשרות או מאות שדכנים, כולם מתו עם הזמן. כלומר, אולי הם המשיכו לחיות בעולם הזה, ללעוס ולדבר וללכת ולעשות את מה שהם עושים - אני על כל פנים לא שמעתי מהם.
מתו.
הפכו לז"ל.
הפעם הזו, לא יודע למה, לא חושב שיש בכלל סיבה או הסבר - החלטתי להתעקש.
אז שלחתי אחרי כמה ימים סימן שאלה. כאומר - שאלתי משהו, למה אין מענה. מענה כלשהו, כל דבר שהוא.
נאדה, דממה.
שבוע אחר כך נזכרתי, והתעצבתי. מה, אין אני רואי ליחס? למענה? היא יכולה לכתוב 'אין לי הצעות כרגע', וזה בסדר גמור. אבל למה להתעלם למה. אז שלחתי שוב סימן שאלה.
דממה.
דממה.
עבר שבוע, שבועיים, פתאום נזכרתי שעוד לא קיבלתי מענה, שלחתי שוב... סימן שאלה.
ואחרי שבוע - שוב.
הבנתם את העיקרון, הפכתי להיות קוץ.
אחרי סדרה של אולי שבע סימני שאלה כאלו, זכיתי למענה. אמנם לקוני, אמנם קריר, אמנם מרוחק, אמנם חצי מאשים, אבל מענה:
...שלום רב. כאן בעלה. אשתי לא עוסקת יותר בתחום. בהצלחה.
כל כך שמחתי שהתעלול הצליח.
הנה, קיבלתי יחס.
לא, אני לא ציני. פשוט שמחתי לקבל יחס.
במשך השנים הרבות בהם אני 'בביזנס', כבר נתקלתי לא מעט בשדכנים שפשוט נמאס להם, והחליטו שאין להם יותר כוח - ופרשו.
האמת? לא רק זכותם, אלא שאני מבין אותם. מה, צריך לגוון בחיים. כמו שלפועל בניין יש זכות לעזוב את התפקיד - בוודאי שלשדכן יש זכות כזו!
אלא מה? תהיה בן אדם. אתה רואה שגרוש מסויים, כזה שדיברתם במצטבר שעות על גבי שעות עם השנים, ושאלת אותו כל מה שעולה בדעתך (אתה הרי שדכן. מותר לך לחטט לבנאדם כמה שבא לך בלי לתת דין וחשבון), לא מודע לכך שפרשת, וממשיך להתקשר אליך?
אתה רואה פעם בכמה שבועות טלפון ממנו?
אז תהיה בנאדם. מינימום הגינות אישית. תרים את השיחה, תענה, תסביר שאתה כבר לא בתחום, וזהו זה. קלי קלות. למה להתחמק?
מי נתן לך רשות לרדת ככה למסתור, לבונקר, ולא לענות לשום טלפון? אם היה לך כוח לשאול ולחטט ולהציק ולהכאיב בלי סוף עם דברים שאתה חייב לדעת כדי לשדך - שיהיה לך גם קורט אומץ כדי לומר שפרשת.
רגע, אבל אלו השדכנים הנעלמים, ואני בכלל רציתי לדבר על השדכנים המתים.
האמת שכבר התעייפתי להיום, קבלו תקציר.
יש כל כך הרבה שדכנים שמתו. הכרתי מאות מהם, במצטבר. אנשים שלקחו פרטים, הנהנו בנימוס, ומתו.
ואם תשאלו אותי, הקוראים, ידידיי - מדוע אתה ממורמר? פנית לשדכן, או שהוא פנה אליך, הוא לקח ממך פרטים בסיסיים - ולא היו לו רעיונות. נו, קורה. מה אתה רוצה מהחיים שלו.
שאלה טובה!
והתשובה, פשוטה:
כי אם אתה לא בטוח שיש לך הצעות - אל תחטט. אל תציק. אל תרחרח. אל תטריח. אל תבזבז את הזמן. אל תיתן תקווה.
ואם אתה מדבר על עצמך המון ("אני עשיתי בחיים שמונים שידוכים"), ומקשקש בלי סוף כמה שיש לך פנקסים מלאים בשמות מכל סוג, ואם יש לך סקרנות גדולה ועצומה שגורמת לך לשאול בחוסר טאקט כל פרט שתרצה לדעת - אין לך רשות למות צעיר.
אין לך רשות להטריח אדם התולה בך תקוות, ליטול את זמנו, לדרוש ממנו להפגש איתך פנים אל פנים (כן, קרה גם קרה) - ואז למות צעיר. בקול דממה דקה.
תנסה, תנבור, תרענן את הפנקסים שלך. תחפש, תתאמץ. תנסה למצוא שמות, רעיונות. תציב לעצמך יעד הגיוני: להציע לכל מישהו שהטריח את עצמו ובא לפגוש אותך - לפחות הצעה אחת! כן, אפילו הצעה מעליבה, אפילו לא מתאימה, אפילו כנראה חסרת סיכוי. העיקר - להציע. להיות הוגן, פייר, להעריך את הזמן ואת האנרגיה הנפשית שנטלת מהמשודך שלך.
אגב, המוות תוקף שדכנים בכל מיני שלבים.
יש כאלו שמתים מייד לאחר שלקחו פרטים, אותם הכי קל לשכוח. מי זוכר אותם בכלל. פעם ניסיתי לגבש לעצמי רשימה של כל האנשים שלקחו ממני פרטים, ראיתי שבקושי נגעתי בקצה קציה. הנחתי לזה.
אך יש כאלו שמרגיזים הרבה יותר. אנשים שנראים רגילים, מדברים בהגיון, אבל הם לא כאלה. חסרה להם אכפתיות מינימלית. אלו הם השדכנים שמתים באמצע העבודה.
מתקשר שדכן (או שדכנית!), מציע משהו, מביא קצת פרטים יסודיים, מציע משהו, ואז - מת.
ככל הנראה עקב כך שקיבל תשובה שלילית ממשפחת המועמדת.
ואני שואל - מי נתן לך רשות?
הצעת משהו? נטעת תקווה בלב, מסרת טלפונים, אנשים הקדישו זמן כדי לברר? תהיה בנאדם. תתקשר, תגיד שהם לא רוצים. לא מתאים, משהו. שנינו יודעים ששנינו לא יודעים ול נדע אף פעם את הסיבה האמיתית. פשוט תתקשר ותעדכן.
אל תמות, שדכן. תחיה.
ומפה, קריאה לקוראים.
אתם בוודאי מכירים בסביבתכם אדם המחכה לישועה. בחורה מבוגרת, רווקה, גרושה כלשהו, בחור מתבגר. מישהו.
אנשים כאלו משוועים להצעות.
נסו להקדיש להם שתי דקות מידי יום. חשבו, אולי אתם מכירים מישהו שנשמע לכם מתאים?
נסו להציע להם. מה יש לכם להפסיד? אולי תשמעו 'לא', ואולי תהיו השליחים הטובים, אלו שהמשודכים שלכם יזכרו לכל החיים וגם יספרו עליכם לילדיהם?
(וכן, קחו בחשבון שאולי תציעו משהו שיכול להיחשב כמעליב. אין לדעת. לכן - טיפ ממני - תגידו מראש לפני כל הצעה שאתם לא יודעים אם היא מתאימה, ואין לכם מושג, ואתם שואלים את זה מתאים... וככה אף אחד/ת לא ייעלב)
נערך לאחרונה ב: