הנושאים החמים
הנושאים החמים
שם הכותר: מיומנו של בחור ישיבה
המחבר: ישי משה (שם בדוי ככל הנראה)
כריכה רכה. 160 עמ'. הוצאה עצמית.
כשראיתי את הספר / קונטרס 'מיומנו של בחור ישיבה' בדוכן מכירת הספרים בבית הכנסת, לא הייתה לי שום סיבה בעולם לפתוח אותו ולראות במה מדובר. (ופה אני כבר משקר לצורך הרושם. האמת שהיו כמה וכמה סיבות. ראשית, סיימתי את תפילת הלחש זה מכבר, וחזרת הש"ץ לא נראתה באופק. שנית, שאר הספרים שעמדו ליד הספר הנ"ל עסקו בנושאים תורניים משמימים למדי, וסליחה מהרה"ג שחיבר ספר עב כרס על הלכות מים אחרונים בספירת העומר, כולל תשובות חדשות ממרן שה"ת).
'מיומנו של בחור ישיבה'. בינינו, יומן של בחור ישיבה זה ז'אנר די לעוס. ברגע זה עולים במחשבתי לפחות עוד חמישה ספרים שבנויים על הקונספט הזה. רובם מנקודת מבט 'משגיחית' ומעצבנת למדי.
אבל אז נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשר אליי ידיד טוב כאשר הוא חנוק מצחוק וממליץ בכל פה על הספר הנ"ל. זו הסיבה שזרקתי לעבר הספר עוד חצי מבט. ואז הבחנתי בקריקטורה המשעשעת (פרי מכחולו של אור רייכרט) המופיעה על הכריכה, בה נראית דמותו של בחור ישיבה המתנמנם עמוקות על גבי גמרא עבה, כשהוא חולם שהוא עושה שטייגען עצום ונורא.
קיצורו של דבר, פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. מרוב שקיעוּת לא שמתי לב שחזרת הש"ץ יצאה לדרך בלעדיי. פספסתי קדושה וכמעט גם את ברכת כהנים. ואז המצפון שלי אמר לי שאם קראתי בספר כל כך הרבה זמן - מן הראוי שגם ארכוש אותו. (אתם שומעים ילדים? אז מה אתם סתם עומדים וקוראים שם את הקומיקסים?).
השקעתי את חמישה עשר השקלים, ורכשתי את הספר.
מה אומר לכם? הרבה זמן שלא קראתי חומר כל כך משובח. הומור איכותי, כתיבה מעולה, שנינות ישיבתית פיקנטית מהסוג הטוב, קצת חריף מלמעלה (כמו פלאפל אשכנזי), ועם נגיעות של 'מסר' שרק משביחות את ההנאה.
//ז'אנר
מעבר לזה שהספר נקרא 'מיומנו של', הוא לא ממש יומן. הוא לא כתוב כרונולוגי, ולא פותח כל קטע ב'יומני היקר'. הז'אנר הוא חד וחלק קומדיה.
חסרים ספרי קומדיה בספרות החרדית. אם משום שאין מספיק כותבים מוכשרים, אם משום שאין לזה ביקוש (רמז: לא נכון), ואם משום שספאסנישט (רמז: נכון).
יש ספרי בדיחות, יש מאספים של טורי הומור, אבל ספרות קומדיה ממש - נדירה במחוזותינו.
נקווה שהספר יהיה סנונית ראשונה (בעצם שניה, אחרי תן לישון געציל) ויפתח את השער לבאים אחריו.
//מבנה הספר
הספר בנוי מכמה עשרות פרקים קצרים. כל פרק הוא בן 3-4 עמודים ומכסה נושא מחייו של בחור ישיבה. חתונה, שידוכים, כביסות, ת"ת, חברותות, וכן על זה הדרך. בסוף כל פרק יש קטע בפונט אחר שהוא ה'מוסר השכל', קטע רציני יותר שתוקף מזווית מיושבת את אותו נושא. יצוין שגם החלק הזה כתוב באותה חינניות וישירות שמאפיינת את כל הספר. אבל הוא פחות מעניין. מה לעשות.
בתחילה תהיתי מה הייתה המטרה העיקרית שלשמה הספר נכתב. האם המסרים נכתבו לשם המסר, והולבשו במחלצות של הומור כדי שיחליקו היטב בגרון, כפי שרומזת ההקדמה, או שמא הקומדיה נכתבה לשם הבידור וההנאה, ואחר כך נוספו קטעי המסר כדי שבכל זאת תהיה לדוד משה סיבה טובה לקנות את הספר ליום הולדת של אחיינו. כנראה שהאמת נמצאת כמו תמיד אי שם באמצע.
//הדמויות
כדרכן של קומדיות, אין בספר הרבה דמויות. יש דמות ראשית אחת, וכמה דמויות רקע בודדות נוספות.
//ביקורת
מה שהפריע לי בספר הוא בעיקר רמת הגימור הטכנית שלו. יש בו יחסית הרבה שגיאות כתיב וטעויות פיסוק, העימוד שלו מעצבן, הוא כתוב בפונט שלוקח זמן להתרגל אליו, אין 'תוכן העניינים', ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שכאלה.
וזה ממש חבל. כי בתשלום של כמה שקלים ל@מ. י. פרצמן למשל או לכל עורך לשוני וספרותי אחר, היה אפשר לקחת את החומר המשובח הזה ולעשות ממנו דבר מושלם יותר ממה שהוא.
יש למשל פרק שלם שכתוב בארמית. זה די נחמד ומגניב, ואני בטוח שהכותב מאד גאה בפרק הזה, אבל כל עורך אובייקטיבי היה אומר לו להעיף את הפרק הזה היישר לגניזה או לספרים של הרבי מנדל. הוא לא תואם לקונספט, סתם תקוע שם כחיזרא במסאנא.
//מי יהנה במיוחד מהספר
// מי פחות יהנה מהספר
מדד הפיצה:
7 מתוך 8 משולשים. עם זיתים, בצל ופטריות.
(משולש אחד ירד בגלל הגימור הירוד והפרק בארמית)
המחבר: ישי משה (שם בדוי ככל הנראה)
כריכה רכה. 160 עמ'. הוצאה עצמית.
כשראיתי את הספר / קונטרס 'מיומנו של בחור ישיבה' בדוכן מכירת הספרים בבית הכנסת, לא הייתה לי שום סיבה בעולם לפתוח אותו ולראות במה מדובר. (ופה אני כבר משקר לצורך הרושם. האמת שהיו כמה וכמה סיבות. ראשית, סיימתי את תפילת הלחש זה מכבר, וחזרת הש"ץ לא נראתה באופק. שנית, שאר הספרים שעמדו ליד הספר הנ"ל עסקו בנושאים תורניים משמימים למדי, וסליחה מהרה"ג שחיבר ספר עב כרס על הלכות מים אחרונים בספירת העומר, כולל תשובות חדשות ממרן שה"ת).
'מיומנו של בחור ישיבה'. בינינו, יומן של בחור ישיבה זה ז'אנר די לעוס. ברגע זה עולים במחשבתי לפחות עוד חמישה ספרים שבנויים על הקונספט הזה. רובם מנקודת מבט 'משגיחית' ומעצבנת למדי.
אבל אז נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשר אליי ידיד טוב כאשר הוא חנוק מצחוק וממליץ בכל פה על הספר הנ"ל. זו הסיבה שזרקתי לעבר הספר עוד חצי מבט. ואז הבחנתי בקריקטורה המשעשעת (פרי מכחולו של אור רייכרט) המופיעה על הכריכה, בה נראית דמותו של בחור ישיבה המתנמנם עמוקות על גבי גמרא עבה, כשהוא חולם שהוא עושה שטייגען עצום ונורא.
קיצורו של דבר, פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. מרוב שקיעוּת לא שמתי לב שחזרת הש"ץ יצאה לדרך בלעדיי. פספסתי קדושה וכמעט גם את ברכת כהנים. ואז המצפון שלי אמר לי שאם קראתי בספר כל כך הרבה זמן - מן הראוי שגם ארכוש אותו. (אתם שומעים ילדים? אז מה אתם סתם עומדים וקוראים שם את הקומיקסים?).
השקעתי את חמישה עשר השקלים, ורכשתי את הספר.
מה אומר לכם? הרבה זמן שלא קראתי חומר כל כך משובח. הומור איכותי, כתיבה מעולה, שנינות ישיבתית פיקנטית מהסוג הטוב, קצת חריף מלמעלה (כמו פלאפל אשכנזי), ועם נגיעות של 'מסר' שרק משביחות את ההנאה.
//ז'אנר
מעבר לזה שהספר נקרא 'מיומנו של', הוא לא ממש יומן. הוא לא כתוב כרונולוגי, ולא פותח כל קטע ב'יומני היקר'. הז'אנר הוא חד וחלק קומדיה.
חסרים ספרי קומדיה בספרות החרדית. אם משום שאין מספיק כותבים מוכשרים, אם משום שאין לזה ביקוש (רמז: לא נכון), ואם משום שספאסנישט (רמז: נכון).
יש ספרי בדיחות, יש מאספים של טורי הומור, אבל ספרות קומדיה ממש - נדירה במחוזותינו.
נקווה שהספר יהיה סנונית ראשונה (בעצם שניה, אחרי תן לישון געציל) ויפתח את השער לבאים אחריו.
//מבנה הספר
הספר בנוי מכמה עשרות פרקים קצרים. כל פרק הוא בן 3-4 עמודים ומכסה נושא מחייו של בחור ישיבה. חתונה, שידוכים, כביסות, ת"ת, חברותות, וכן על זה הדרך. בסוף כל פרק יש קטע בפונט אחר שהוא ה'מוסר השכל', קטע רציני יותר שתוקף מזווית מיושבת את אותו נושא. יצוין שגם החלק הזה כתוב באותה חינניות וישירות שמאפיינת את כל הספר. אבל הוא פחות מעניין. מה לעשות.
בתחילה תהיתי מה הייתה המטרה העיקרית שלשמה הספר נכתב. האם המסרים נכתבו לשם המסר, והולבשו במחלצות של הומור כדי שיחליקו היטב בגרון, כפי שרומזת ההקדמה, או שמא הקומדיה נכתבה לשם הבידור וההנאה, ואחר כך נוספו קטעי המסר כדי שבכל זאת תהיה לדוד משה סיבה טובה לקנות את הספר ליום הולדת של אחיינו. כנראה שהאמת נמצאת כמו תמיד אי שם באמצע.
//הדמויות
כדרכן של קומדיות, אין בספר הרבה דמויות. יש דמות ראשית אחת, וכמה דמויות רקע בודדות נוספות.
- 'ישי', הגיבור הראשי, המספר - בחור ישיבה בשידוכים בן עשרים וקצת, מגדל זקן, מעשן, ונמנה על קהילת תלמידי החזון איש. הוא מאופיין בבטלנות, עצלנות, בלגניסטיות, חוסר כנות עצמית, וכנות עצמית בשפע (תשאלו: איך שני האחרונים מסתדרים ביחד? בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר...)
- 'פונקטפרקרט' - חבר החדר של ישי. טיפוס מרובע וחובב סדר וניקיון. (תשאלו: איך פונקטפרקרט וישי מסתדרים ביחד? זהו שהם לא)
- 'שמרלפפיר' - החברותא של ישי שמתארס ומתחתן במהלך הסיפור.
- 'שטרודלמאכער' - הזקן מהשטיבלאך שאין לו הנאה בעולמו אלא לרטון על הדור הצעיר של היום ולספר על השנים שבהן הוא היה בישיבה.
- המשגיח - אין צורך להסביר.
//ביקורת
מה שהפריע לי בספר הוא בעיקר רמת הגימור הטכנית שלו. יש בו יחסית הרבה שגיאות כתיב וטעויות פיסוק, העימוד שלו מעצבן, הוא כתוב בפונט שלוקח זמן להתרגל אליו, אין 'תוכן העניינים', ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שכאלה.
וזה ממש חבל. כי בתשלום של כמה שקלים ל@מ. י. פרצמן למשל או לכל עורך לשוני וספרותי אחר, היה אפשר לקחת את החומר המשובח הזה ולעשות ממנו דבר מושלם יותר ממה שהוא.
יש למשל פרק שלם שכתוב בארמית. זה די נחמד ומגניב, ואני בטוח שהכותב מאד גאה בפרק הזה, אבל כל עורך אובייקטיבי היה אומר לו להעיף את הפרק הזה היישר לגניזה או לספרים של הרבי מנדל. הוא לא תואם לקונספט, סתם תקוע שם כחיזרא במסאנא.
//מי יהנה במיוחד מהספר
- הורים שיש להם בן בישיבה ורוצים לנסות להבין מה עובר עליו שם.
- מי שנזכר בנוסטלגיה בשנותיו בישיבה, מי שאי פעם הסתכסך עם המשגיח, עשה משמר בליל שישי, נסע בטרמפים לצפון, גנב טשולנט מהמטבח המוסדי, התגעגע הביתה, חזר הביתה והתגעגע לישיבה. בקיצור, כל מי שלמד בישיבה וכבר הספיק לשכוח מה ההבדל בין נכסי מילוג לנכסי צאן ברזל.
// מי פחות יהנה מהספר
- מי שאין לו רקע תורני או ישיבתי בכלל. הוא לא יבין הרבה מהפאנצ'ים. (אבל גם החלקים שהוא כן יבין שווים לא מעט)
- מי שלא יקרא את הספר.
מדד הפיצה:
7 מתוך 8 משולשים. עם זיתים, בצל ופטריות.
(משולש אחד ירד בגלל הגימור הירוד והפרק בארמית)
