הנושאים החמים
הנושאים החמים
[חזרתי מעט לאחור, כדי להביא את הסיפור במזמור הזה, שנכתב כמעט חודשיים טרם זמן התרחשותו].
מנגינת כינורות דמיונית התערבבה ברננת הנבלים. היא קירבה לעיניה את הסידור, חיכתה לקול השופר שיישמע ממניין הרחוב שלמטה, חיכתה להתעלות החגיגית, להתרוממות הרוח האצילית.
קול השופר החל לעלות, התערבב בקול בכי צורם. מישהו משך בחצאיתה. מישהו בכה בקול תובעני. מישהו הפיל את הסידור מידה.
נחרדה, מיהרה להרים את הסידור, לנשק לו, לחפש שוב היכן היא בתפילה. לא הצליחה.
"אמא, אני גם רוצה דבש...!" ייללה הבכורה בת הארבע, הצביעה על אחיה בן השלוש, שפניו היו מרוחות כולן בנוזל הדביק החום-בהיר.
"אמא, היא לקחה לי!" הוסיף גם הוא יללה משלו, הצביע בהאשמה על אחותו הגדולה.
"מא – מא – מא!" מלמל הינוקא בן השנה.
קול השופר כבר לא נשמע.
נאנחה. פנתה למטבח כדי לסגור את הדבש הגמור מלבד טיפות בודדות. במה יטבלו את התפוח בסעודה הערב, מה. נטלה מגבונים, ניסתה לקרצף את פניו של הילדון, פנתה לכיור משכשלה. פיצתה את הבכורה בקוביית שוקולד, הביאה גם לינוקא שהסכים לוותר עליה לטובת הקובייה. הביאה גם לבן השלוש, כמובן, אף שכרסו כבר הייתה מלאה במתוק.
חשבה לשוב לסידור שלה. התייאשה מראש. נעמדה ליד החלון, מנסה לתפוס בעיניה את המתפללים ברחוב, את האיש שלה הנעלם בתוך ים הטליתות.
ולפתע ראתה אותו.
על כיסא גבוה, בעל שבעים מדרגות, עומד ומטפס אל המלך. ובכל מדרגה נוקב במילה בשפה זרה אחרת.
והוא יודע, והוא מבין, שהכול תלוי בו, וברגעים הבודדים הללו שבהם דעתו מוסחת מן הקודש, ומופנית למלך זר.
הסתובבה אל פניהם הטהורות של ילדיה, נשמה עמוקות, וטיפסה במאמץ על המדרגות שהם הושיטו לה.
התיישבה שוב על הספה, נטלה את שלושתם יחד בין חיקיה, מלמלה אליהם בשפה שרק אמא וילדים מבינים, והכניעה שוב את הרצון לברוח אל הסידור.
הכינורות והנבלים שרו שירים אחרים כעת.
והיא נענתה לשירת הערש הילדותית שלהם, והריעה לעצמה בשופרה הפנימי.
מנגינת כינורות דמיונית התערבבה ברננת הנבלים. היא קירבה לעיניה את הסידור, חיכתה לקול השופר שיישמע ממניין הרחוב שלמטה, חיכתה להתעלות החגיגית, להתרוממות הרוח האצילית.
קול השופר החל לעלות, התערבב בקול בכי צורם. מישהו משך בחצאיתה. מישהו בכה בקול תובעני. מישהו הפיל את הסידור מידה.
נחרדה, מיהרה להרים את הסידור, לנשק לו, לחפש שוב היכן היא בתפילה. לא הצליחה.
"אמא, אני גם רוצה דבש...!" ייללה הבכורה בת הארבע, הצביעה על אחיה בן השלוש, שפניו היו מרוחות כולן בנוזל הדביק החום-בהיר.
"אמא, היא לקחה לי!" הוסיף גם הוא יללה משלו, הצביע בהאשמה על אחותו הגדולה.
"מא – מא – מא!" מלמל הינוקא בן השנה.
קול השופר כבר לא נשמע.
נאנחה. פנתה למטבח כדי לסגור את הדבש הגמור מלבד טיפות בודדות. במה יטבלו את התפוח בסעודה הערב, מה. נטלה מגבונים, ניסתה לקרצף את פניו של הילדון, פנתה לכיור משכשלה. פיצתה את הבכורה בקוביית שוקולד, הביאה גם לינוקא שהסכים לוותר עליה לטובת הקובייה. הביאה גם לבן השלוש, כמובן, אף שכרסו כבר הייתה מלאה במתוק.
חשבה לשוב לסידור שלה. התייאשה מראש. נעמדה ליד החלון, מנסה לתפוס בעיניה את המתפללים ברחוב, את האיש שלה הנעלם בתוך ים הטליתות.
ולפתע ראתה אותו.
על כיסא גבוה, בעל שבעים מדרגות, עומד ומטפס אל המלך. ובכל מדרגה נוקב במילה בשפה זרה אחרת.
והוא יודע, והוא מבין, שהכול תלוי בו, וברגעים הבודדים הללו שבהם דעתו מוסחת מן הקודש, ומופנית למלך זר.
הסתובבה אל פניהם הטהורות של ילדיה, נשמה עמוקות, וטיפסה במאמץ על המדרגות שהם הושיטו לה.
התיישבה שוב על הספה, נטלה את שלושתם יחד בין חיקיה, מלמלה אליהם בשפה שרק אמא וילדים מבינים, והכניעה שוב את הרצון לברוח אל הסידור.
הכינורות והנבלים שרו שירים אחרים כעת.
והיא נענתה לשירת הערש הילדותית שלהם, והריעה לעצמה בשופרה הפנימי.
