שיתוף - לביקורת מועקה חורפית

[שיילה]

ישבתי על כיסא העץ במטבח, בוהה בטיפה בוהקת הנאחזת בחלודת הברז, מתקשה לעקוב אחר מחשבותיי הפזורות סביב.

רוח שאננה שרקה מחריץ החלון, עץ האקליפטוס התגרד על חזיתו המתקלפת של הבניין, והגשם כמו גשם, יורד.

מצפון קטן ולא מוכר לחש באוזני משפט לא ברור, ניסיתי להשתיק אותו עם שוקולד מריר, והוא, מציק, מעיק.

עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה של חורף עם בצל מטוגן, קצוות חוטים נפרמים, מי את? מועקה סוררת.

קמתי בכבדות, ואז ראיתי אותו. עיניו היו עייפות ומאשימות, ניתן לדפדף בקמטי מצחו ולקרוא על חייו העמוסים.

"מתי נפגשנו בפעם האחרונה?" שאלנו זה את זה, "להתעניין כמו פעם, להפתח, לחלוק, חייבים לעשות זאת שוב מתישהו".

ליטפתי את ידו מבעד לזכוכית המיקרוגל וחייכנו זה לזה.