בקשת תפילה מוטי, ז"ל..

MusiCode

משתמש מקצוען
אני מצטער על האיחור,
אבל הוא דיי מובן, בנסיבות.

כשביקשתי מכם את התפילות החשובות הללו,
מוטי כבר לא היה איתנו...
רק שלא ידעתי את זה.

מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!


מוטי! זעקתי אליך בבית הקברות.
אני אוהב אותך!
אתה הילד הכי מתוק שאני מכיר!

וכך פתאום, בלי להודיע קודם, הלכת.

אתה לא נחנקת, כמו ששמעתי בהתחלה, אלא פשוט -
הלכת.
במיתת נשיקה.
מיתה של צדיקים.
ללא ייסורים.

לא הכחלת,
לא החוורת.
היית יפה-תואר, כביכול ישן אתה.

ראיתי. לקח אותך, איש ה'חברא-קדישא', חבילת בדים בצבע לבן נקי,
בתוכם היית אתה, מוטי יקירי.
עירסל אותך שנייה בזרועותיו,
והשכיב אותך בתוך בור שהיה יותר גבוה ממנו (מהאיש).
כיסה בשכבת בלוקים,
ואח"כ חול בגובה 2 מטר.
ראיתי. ולא עיכלתי.
ראיתי.

מוטי!
איך תצא משם????
לא תוכל לחזור אלינו כך, עם כך כך הרבה חול!
איך יהיה לך הכח להרים את כל זה????
מוטי!!
האומנם??
האמנם לא אפגוש אותך יותר שוב??
מוטי, זה לא יכול להיות.
לא.
אתה כל כך חי, חי.

לא יכול להיות שאתה אינך פתאום.

ולא אוכל להינחם.
 

MusiCode

משתמש מקצוען
מוטי נפטר באור לי"ט כסליו תש"פ.
הילד המתוק ישראל מרדכי בן ר' אשר לעמיל.

הילד שמיום לידתו היה בייסורים קשים,
אבל לא היה סופרלטיב.

הוא אדם.
פשוט בן-אדם.
אהב את החיים, ואהב את הבריות.
תמיד רצה לחיות, ולא נכנע.

מוטי.
אהבתי, ועודני אוהב אותך,
כמו שלא אהבתי שם יצור עלי אדמות.
וכנראה שגם לא אוהב.
אלא זו אהבה מיוחדת, לילד מיוחד.

אימרו אתם,
ראיתם פעם ילד,
שיודע להרגיע את עצמו בשעת צערו?
מלטף את עצמו, מחבק.
מכניס את מוצצו לפיו,
ומסובב מספר פעמים,
עד שהוא נרגע.
ומשאיר אותו תמיד,
הפוך.
כשהציור נמצא במהופך.

למדנו ביחד,
לומר: "תרופה - מפחיד".
ולמרות זאת לקחת.
למדנו שניתן לפחד מהתחבושות על פיק-ליין (צינור עירוי קבוע להחדרת תרופות),
ועם זאת להשלים עם קיומן.
לחוות את הפחד,
להשלים איתו,
ולומר:
"איפה אוזן?
הנה אוזן!
איפה אף?
הנה אף.
איפה תחבושת?
הנה תחבושת!
איפה צינור?
הנה הוא, כאן."

מוטי.
תודה על שלימדתני,
תודה על שלימדתיך.
תודה על אהבתך אליי,
תודה על שלימדתני אהבה מהי.

מוטי, עתה עוד כאן, בבית.
בשבעה עוד אתה כאן, לא הלכת.
מוטי,
אני מתגעגע אליך.
 

yaffab

משתמש מקצוען
אני מצטער על האיחור,
אבל הוא דיי מובן, בנסיבות.

כשביקשתי מכם את התפילות החשובות הללו,
מוטי כבר לא היה איתנו...
רק שלא ידעתי את זה.

מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!


מוטי! זעקתי אליך בבית הקברות.
אני אוהב אותך!
אתה הילד הכי מתוק שאני מכיר!

וכך פתאום, בלי להודיע קודם, הלכת.

אתה לא נחנקת, כמו ששמעתי בהתחלה, אלא פשוט -
הלכת.
במיתת נשיקה.
מיתה של צדיקים.
ללא ייסורים.

לא הכחלת,
לא החוורת.
היית יפה-תואר, כביכול ישן אתה.

ראיתי. לקח אותך, איש ה'חברא-קדישא', חבילת בדים בצבע לבן נקי,
בתוכם היית אתה, מוטי יקירי.
עירסל אותך שנייה בזרועותיו,
והשכיב אותך בתוך בור שהיה יותר גבוה ממנו (מהאיש).
כיסה בשכבת בלוקים,
ואח"כ חול בגובה 2 מטר.
ראיתי. ולא עיכלתי.
ראיתי.

מוטי!
איך תצא משם????
לא תוכל לחזור אלינו כך, עם כך כך הרבה חול!
איך יהיה לך הכח להרים את כל זה????
מוטי!!
האומנם??
האמנם לא אפגוש אותך יותר שוב??
מוטי, זה לא יכול להיות.
לא.
אתה כל כך חי, חי.

לא יכול להיות שאתה אינך פתאום.

ולא אוכל להינחם.

אתה אבא שלו?
אתה כותב בצורה הכי נוגעת/מרגשת/מעוררת/מאמינה/מיוחדת...
בעל הנחמות ינחם אתכם, האבלים וירפא לכם.
רק הוא יכול...
 

elish5285

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
עצוב.....
תנוחמו מן השמיים.
 

אפיקים

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עיצוב גרפי
מוטי נפטר באור לי"ט כסליו תש"פ.
הילד המתוק ישראל מרדכי בן ר' אשר לעמיל.

הילד שמיום לידתו היה בייסורים קשים,
אבל לא היה סופרלטיב.

הוא אדם.
פשוט בן-אדם.
אהב את החיים, ואהב את הבריות.
תמיד רצה לחיות, ולא נכנע.

מוטי.
אהבתי, ועודני אוהב אותך,
כמו שלא אהבתי שם יצור עלי אדמות.
וכנראה שגם לא אוהב.
אלא זו אהבה מיוחדת, לילד מיוחד.

אימרו אתם,
ראיתם פעם ילד,
שיודע להרגיע את עצמו בשעת צערו?
מלטף את עצמו, מחבק.
מכניס את מוצצו לפיו,
ומסובב מספר פעמים,
עד שהוא נרגע.
ומשאיר אותו תמיד,
הפוך.
כשהציור נמצא במהופך.

למדנו ביחד,
לומר: "תרופה - מפחיד".
ולמרות זאת לקחת.
למדנו שניתן לפחד מהתחבושות על פיק-ליין (צינור עירוי קבוע להחדרת תרופות),
ועם זאת להשלים עם קיומן.
לחוות את הפחד,
להשלים איתו,
ולומר:
"איפה אוזן?
הנה אוזן!
איפה אף?
הנה אף.
איפה תחבושת?
הנה תחבושת!
איפה צינור?
הנה הוא, כאן."

מוטי.
תודה על שלימדתני,
תודה על שלימדתיך.
תודה על אהבתך אליי,
תודה על שלימדתני אהבה מהי.

מוטי, עתה עוד כאן, בבית.
בשבעה עוד אתה כאן, לא הלכת.
מוטי,
אני מתגעגע אליך.
קראתי ובכיתי,
ברוך דיין האמת
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאווה עוד.
 

MusiCode

משתמש מקצוען
הנה כמה תמונות של מוטי המתוק:
לא אולפניות במיוחד, צולם ע"י עדת מעריצותיו בנות ה14...

הנה הוא מתרפק על כתפי:
ערוך 2.jpg
הוא נראה קצת עצוב,
אולי ידע שזו אחת מהפעמים האחרונות שניפגש?

והנה הוא, סתם. עם אור בעיניים:
ערוך 1.jpg
והיה לו אור.
הרבה אור.

וכמה אור הכניס הוא לחיי!
ולא, איני אביו... למי ששאל.

כי איני יכול לתאר עומק הכאב והאובדן,
של אמו, ואביו.
אני אפילו לא יכול לתפוס זאת.

לא יכול בכלל לדמיין להיכנס לליבה של אימו,
שאמרה עליו: "אתה הלב שלי".
שאוהבת אותו עד כלות.
אנשים גיבורים,
אנשים מרגישים.

---
עכשיו, כבר הוא לא צריך שאלטף אותו,
אקל עליו את הפחד.
עכשיו אני כבר לא אוכל לחבק אותו לעולם,
להניף אותו לתקרה.
לא אוכל לנשק את לחייו השמנמנות, המתוקות.

היום, הוא שמח, וטוב לו.
ומה שאני אוכל לעשות לזכותו, לשמח אותו, הוא,
רק תורה ומעשים טובים.
https://new.tehilimyahad.com/mr.jsp?r=XNjinFnByFF
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
עכשיו, לראשונה בחיי אני דומעת מול המסך, וזו לא טרגדיה ראשונה לצערי שאני נחשפת אליה.
נכנסתי לאשכול מקודם,קראתי על הניתוח, ריחמתי וקיוויתי שיבריא.
ופתאום אחרי ההזדהות עם הרצון הטבעי לחיים המפנה הנוראי והידיעה שהוא כבר לא פה.
לא מכירה לא את מוטי ולא את המשפחה אבל הסיפור הזה מעורר אותי עוד יותר לזעוק לגאולה השלימה.
 

MusiCode

משתמש מקצוען
השבעה עומדת להסתיים,
(שבעה שאני כלל לא חייב בה, למי ששאל),
ו - לא השלמתי. בכלל בכלל לא.
עדיין לא השלמתי עם העובדה שלא אפגוש אותו.
לעולם.

אבל, הכאב על המחשבה הזו קהה,
כך זה טבע העולם.
אני כבר לא פורץ בבכי, להזכר,
שמוטי המתוקי לא פה, לא איתנו.

ועדיין, כואב, כואב מאוד.
האומנם?
אולי בכל זאת, יום אחד אגלה אותו,
מתנמנם בעגלה, כמו תמיד?
מניח רגל על רגל, כמו שהוא אוהב,
ומוצצו תקוע לו בפה, כשהוא הפוך.

אני עדיין מרגיש שזה ייתכן,
ולא אופתע בכלל,
אם יום אחד הוא ירוץ לקראתי: "אבי!!"
אני אשאג לו: "מוטי!! אני אוהב אותך!"
ובחיוך מאושר אחבק אותו חזק חזק, שלא יברח לי שוב.

ובינתיים, כשזה עוד לא קורה, מנסה לעשות סדר בהרגשות,
ולומר לעצמי "מוטי לא יבוא עוד. לא".
ומרגיש חור, חלל.

פתאום, בלב שלי יש מין רווח,
חלל ריק, כואב,
זכר ללב בן החדר האחד, של מוטי מתוקי.
הלב שפתאום נדם, ואיש עדיין לא יודע למה.

אין חשק, לחזור לשגרת היום יום, בעוד ימים מספר,
ומוטי איננו.
אין רצון להמשיך להתעסק בסתם נושאים של שגרה,
והאור שהאיר למשך תקופה ארוכה את ליבי,
כבה.
והשאיר אחריו רק רכבת של זכרונות, הסרטות ותמונות.

איך תראה השגרה שאחרי?
מי יודע?
אולי כואבת, ומלאה רצופה בייסורי לב,
אולי מהירה וחפוזה, מדחיקה, מדלגת מעל הכאב,
ואולי, גזירה על המת שישתכח מן הלב??

תודה על המשוב והעידוד.
קשה לי.
קשה לי מאוד.
וכל מילה שלכם, נותנת כח.
 

אירועים קרובים

ראש פינה

הפרוגיסטים נותנים בראש

לוח דרושים

למעלה