הנושאים החמים
הנושאים החמים
תנשמו עמוק, סיפור ארוך.
יום חמישי שעבר, השעה 8 בבוקר ואני אחרי שעתיים שינה.
למה? אל תשאלו. ככה זה עורכות וידאו, עובדות לילות.
"זהבי סרט דחוף, גמזו ומשלחתו מגיעים לרכסים ביום ראשון, היום הצילומים!".
ואני: "מה סרט? אתם נורמלים? אין מצב העומס פה הזי, אין מצב להכניס סיכה,
המנכ"ל: "תתאפסי, תתקשרי."
נושמת נשימה עמוקה, מתלבשת ויוצאת לסטודיו.
"מה רוצים?" אני חוזרת אליהם, רק כדי להיות נחמדה, ולומר ברור שלא.
אבל אחרי תקופה ככ ארוכה שאני עובדת עם צוות המועצה ברכסים,
ואחרי יותר מ10 סרטונים בשנה האחרונה,
ואחרי שאני מבינה את הראש שלהם והם את שלי -
אז הקשבתי באמת.
והבנתי שהולך להיות פה סרט של קידוש ה'
ואם יש משהו שווה בעבודה מהסוג שלי -
זה טיפה שליחות, וכוונה לכבוד ה', וזה הופך את הכל להיות ממש כדאי.
"אוקי", אני מתקפלת, תנו לי חצי שעה לחזור אליכם.
למי הסרט הזה הולך מוצג? אני שואלת, מבינה את המטרה, את הקהל, את המבנה.
"יכול להיות שזה יצא אחר כך לתקשורת" הם אומרים,
(ואני יודעת שיש לזה השלכות, אפילו בשלב הצילום, ובמאמר מוסגר - חייבת לצלם ב4K, סאונד ותאורה מדוייקים)
יושבת עם בעלי, שהוא הבוס שלי (תכלס..) ושנינו מבינים ששבת מבושלת היטב כבר לא תהיה פה
כי לכל דבר יש מחיר, וזה אחד מהם.
ולכן יש אצלנו נוהל חרום, איך עושים שבת ב2 דקות? (פרטים למי שממש רוצה לדעת - באישי)
השעה 10 בבוקר. הסטודיו שוקק, אין לי מושג איך הולכים לצאת פה היום לצילומים,
אני מנסה לתת הוראות בתוך הקלחת הזו,
ומתקשרת לקבל פרטים, צריך לכתוב תסריט תוך שעה.
תסריט? לא ממש.
אני מבינה שזה הולך להיות כתבה בסגנון דוקו,
ואם דוקו - אז כותבים רק קונספט, ויוצאים לשטח לצלם ולכוון תוך כדי על הבסיס הזה.
במשך שעתיים, בין לבין לבין, דייקתי את הקונספט שוב ושוב.
ושוב, ו- אישור.
מתי צילומים? בשעה 4.
יוצאת.
נכנסת, משפחת בלוך מקבלת את פני בשמחה ובכיף, הכינו אותם, אני שומעת,
והם מסכימים לשתף פעולה כדי לגרום לקידוש ה'.
הקראתי להם את הקונספט, שידעו לכוון מה אנחנו הולכים
וזהו. מאותו רגע לא נגעתי.
בשלב הראיונות שאלתי שאלות מכוונות, אבל הם ידעו טוב ממני מה הם רוצים לומר.
אני מגלה משפחה ממש חרדית שלא מנסה להיות משהו אחר,
עם השקפה ממש ברורה, ישיבתית, מורכבות לא פשוטה, סדרת ילדים מטופטפים, בכל הגילאים
אוירה של כיף בבית ומשפחתיות חמה.
על מה שהתרחש שם במשך כמעט 4 שעות של שיתוף פעולה מדהים וזרימה שאין כמוה - אפשר לכתוב עמוד בפני עצמו.
ותמצית מזה - תוכלו לראות בסרטון.
אבל אי אפשר בלי מילה של מקצועיות:
בגלל שהייתי צריכה לשדר מצוקה של צפיפות ורעש ובלגן, לא נתתי מרחב בצילום.
נצמדתי, הצמדתי, וקצת חנקתי את הפריים. תוכלו לראות את זה.
(לעומת מטרה של מרחב, שאתן ספייס מאחורי המצולמים)
9 בערב, ממוטטת, בעורקי זורם קפה.
מדיטציה קצרצרה, נשיה עמוקה, נכנסת לעריכה.
משום מה החברה שם חשבו שזה הולך להיות מוכן בשעתיים.
אין להם מושג מה זה אומר, עריכה מהסוג הזה.
ממיינת, מחפשת את המילים המדויקות למטרה, בודקת שלא שכחתי אף ילד (10)
ובודקת שאני יודעת מי הוא כל אחד.
יוצרת תסריט של אחרי,
מניחה על הטיימליין את המובחרים.
בוחרת סאונדים, ומנסה להביא את המציאות של הרעש, והמצב הבלתי אפשרי.
מתחילה לחתוך בשר החי. בודקת אם יש עוד משהו שאפשר להוריד, ואם יש עוד פריים מיותר.
עורכת צבע בסיסי תוך כדי, מחממת/מקררת, מינימום של עריכת צבע, אבל גם משהו לשלב הזה.
יושבת על הסאונד, מקליטה את עצמי בתור קריין סקיצה, (למי ששאל - אין לי את זה. לא יעזור מה שלא אעשה)
הכל זורם, אני אוהבת את השירים, את הסוף, את הדמויות.
אם אני התחברתי ואהבתי - זה הדבר הראשון שחשוב.
השעה 5 וחצי בבוקר.
סוגרת סקיצה, שולחת. יוצאת.
אין לי מושג מה החברה הולכים לומר לי בעוד שעתיים: גרוע? מהמם? מטורף? מזעזע?
לא יודעת. המוח שלי כבר ספוג.
עפה לישון ל3 שעות, ומתעוררת בבעתה.
מתקשרת לשמוע מה נהיה. מגלה אהדה גדולה.
אין תיקונים? כדאי להחליף את הקריין, הוא לא מספיק עוצמתי.
ואו, איזה גילוי. מה חשבתם שאשאיר את עצמי?
מבשלת צ'ונט מהר מהר, 3 דקות למי ששאל, ועפה לסטודיו. השעון בורח.
טוב, אני יודעת מה עוד צריך לקרות בשביל שזה יהיה ממש טוב.
נכנסת לעוד כמה שעות, אפטרים, מורידה, מוסיפה, הקריין עושה עבודה יפה, ושולח בטייק אחד את הקריינות המושלמת.
שבת מתקרבת.
מוצש.
יושבת 5-6 שעות, מוציאה סקיצה א'.
בסוף כתוב: קרדיטים: ????
ותזכרו את זה.
למחר נעשה בלי קרדיטים, אסור שזה יצא ככה.
מחר נטפל בכל השאר.
כתוביות,
יוצרת גרסה מקוצרת נוספת,
מקווה שזה מושלם. מרגש. שולחת.
תצליחו.
ומחר?
שקט. לא שומעת כלום.
אצלינו יש כלל: No news is good news
כנראה שהכל בסדר.
בשעה 6 בערב אני מתקשרת לגשש מה העניינים
ושומעת שהיה מטורף. מרגש, נוגע. והלוואי שגם מזיז דברים.
בשעה 9 בצטא המשפחתי אני כותבת שהוצאתי סרט מדהים, וברגע שיהיה לי אישור פרסום אני אעלה אותו.
והתגובה?
"זהבי מאמי, זה כבר בכל הקבוצות"
ואני?
שוק.
מה?????
אני חסרת אונים.
תוך שעתיים אני מקבלת מיילים וצאטים בלי הפסקה.
קידוש ה' מטורף.
הסרטון הזה, (לא הסופי, למי ששאל ולכן הסימני שאלה בסוף ועוד כמה טעויות שהיה צריך לתקן ולא תוקן)
הסתובבב איכשהו. הגיע לכל מקום.
הסתובב בכל קבוצת ווצאפ. יצא משליטה.
שני בבוקר,
התגובות לא מספיקות להגיע.
מכל הארץ, מכל המגזרים, מכל העולם.
אתרי החדשות החרדים מעלים את הסרטון, דנים עליו ברדיו.
התגובות משוגעות.
נושמת נשימה עמוקה.
זהבי, הצלחת, לקדש שם שמיים, מה שרצית.
אבא תודה.
לא מעלה לפה את הסרטון? למה? מכיל נשים, ויש פה כללים.
מי שראה ראה, ומי שלא - שיחפש. "משפחה חרדית בצל הקורונה"
אעלה אותו בפורום הפנימי של הנשים מקווה הערב.
אעלה תמונות ממש בקרוב, מתוך מה שמותר להעלות לפה
תחזרו הערב לראות מה התעדכן, כי זה ממש כיף ומעניין. (מקווה...)
תודה לצוות המועצה ברכסים, תודה למשפחת בלוך. היה כיף.
יום חמישי שעבר, השעה 8 בבוקר ואני אחרי שעתיים שינה.
למה? אל תשאלו. ככה זה עורכות וידאו, עובדות לילות.
"זהבי סרט דחוף, גמזו ומשלחתו מגיעים לרכסים ביום ראשון, היום הצילומים!".
ואני: "מה סרט? אתם נורמלים? אין מצב העומס פה הזי, אין מצב להכניס סיכה,
המנכ"ל: "תתאפסי, תתקשרי."
נושמת נשימה עמוקה, מתלבשת ויוצאת לסטודיו.
"מה רוצים?" אני חוזרת אליהם, רק כדי להיות נחמדה, ולומר ברור שלא.
אבל אחרי תקופה ככ ארוכה שאני עובדת עם צוות המועצה ברכסים,
ואחרי יותר מ10 סרטונים בשנה האחרונה,
ואחרי שאני מבינה את הראש שלהם והם את שלי -
אז הקשבתי באמת.
והבנתי שהולך להיות פה סרט של קידוש ה'
ואם יש משהו שווה בעבודה מהסוג שלי -
זה טיפה שליחות, וכוונה לכבוד ה', וזה הופך את הכל להיות ממש כדאי.
"אוקי", אני מתקפלת, תנו לי חצי שעה לחזור אליכם.
למי הסרט הזה הולך מוצג? אני שואלת, מבינה את המטרה, את הקהל, את המבנה.
"יכול להיות שזה יצא אחר כך לתקשורת" הם אומרים,
(ואני יודעת שיש לזה השלכות, אפילו בשלב הצילום, ובמאמר מוסגר - חייבת לצלם ב4K, סאונד ותאורה מדוייקים)
יושבת עם בעלי, שהוא הבוס שלי (תכלס..) ושנינו מבינים ששבת מבושלת היטב כבר לא תהיה פה
כי לכל דבר יש מחיר, וזה אחד מהם.
ולכן יש אצלנו נוהל חרום, איך עושים שבת ב2 דקות? (פרטים למי שממש רוצה לדעת - באישי)
השעה 10 בבוקר. הסטודיו שוקק, אין לי מושג איך הולכים לצאת פה היום לצילומים,
אני מנסה לתת הוראות בתוך הקלחת הזו,
ומתקשרת לקבל פרטים, צריך לכתוב תסריט תוך שעה.
תסריט? לא ממש.
אני מבינה שזה הולך להיות כתבה בסגנון דוקו,
ואם דוקו - אז כותבים רק קונספט, ויוצאים לשטח לצלם ולכוון תוך כדי על הבסיס הזה.
במשך שעתיים, בין לבין לבין, דייקתי את הקונספט שוב ושוב.
ושוב, ו- אישור.
מתי צילומים? בשעה 4.
יוצאת.
נכנסת, משפחת בלוך מקבלת את פני בשמחה ובכיף, הכינו אותם, אני שומעת,
והם מסכימים לשתף פעולה כדי לגרום לקידוש ה'.
הקראתי להם את הקונספט, שידעו לכוון מה אנחנו הולכים
וזהו. מאותו רגע לא נגעתי.
בשלב הראיונות שאלתי שאלות מכוונות, אבל הם ידעו טוב ממני מה הם רוצים לומר.
אני מגלה משפחה ממש חרדית שלא מנסה להיות משהו אחר,
עם השקפה ממש ברורה, ישיבתית, מורכבות לא פשוטה, סדרת ילדים מטופטפים, בכל הגילאים
אוירה של כיף בבית ומשפחתיות חמה.
על מה שהתרחש שם במשך כמעט 4 שעות של שיתוף פעולה מדהים וזרימה שאין כמוה - אפשר לכתוב עמוד בפני עצמו.
ותמצית מזה - תוכלו לראות בסרטון.
אבל אי אפשר בלי מילה של מקצועיות:
בגלל שהייתי צריכה לשדר מצוקה של צפיפות ורעש ובלגן, לא נתתי מרחב בצילום.
נצמדתי, הצמדתי, וקצת חנקתי את הפריים. תוכלו לראות את זה.
(לעומת מטרה של מרחב, שאתן ספייס מאחורי המצולמים)
9 בערב, ממוטטת, בעורקי זורם קפה.
מדיטציה קצרצרה, נשיה עמוקה, נכנסת לעריכה.
משום מה החברה שם חשבו שזה הולך להיות מוכן בשעתיים.
אין להם מושג מה זה אומר, עריכה מהסוג הזה.
ממיינת, מחפשת את המילים המדויקות למטרה, בודקת שלא שכחתי אף ילד (10)
ובודקת שאני יודעת מי הוא כל אחד.
יוצרת תסריט של אחרי,
מניחה על הטיימליין את המובחרים.
בוחרת סאונדים, ומנסה להביא את המציאות של הרעש, והמצב הבלתי אפשרי.
מתחילה לחתוך בשר החי. בודקת אם יש עוד משהו שאפשר להוריד, ואם יש עוד פריים מיותר.
עורכת צבע בסיסי תוך כדי, מחממת/מקררת, מינימום של עריכת צבע, אבל גם משהו לשלב הזה.
יושבת על הסאונד, מקליטה את עצמי בתור קריין סקיצה, (למי ששאל - אין לי את זה. לא יעזור מה שלא אעשה)
הכל זורם, אני אוהבת את השירים, את הסוף, את הדמויות.
אם אני התחברתי ואהבתי - זה הדבר הראשון שחשוב.
השעה 5 וחצי בבוקר.
סוגרת סקיצה, שולחת. יוצאת.
אין לי מושג מה החברה הולכים לומר לי בעוד שעתיים: גרוע? מהמם? מטורף? מזעזע?
לא יודעת. המוח שלי כבר ספוג.
עפה לישון ל3 שעות, ומתעוררת בבעתה.
מתקשרת לשמוע מה נהיה. מגלה אהדה גדולה.
אין תיקונים? כדאי להחליף את הקריין, הוא לא מספיק עוצמתי.
ואו, איזה גילוי. מה חשבתם שאשאיר את עצמי?
מבשלת צ'ונט מהר מהר, 3 דקות למי ששאל, ועפה לסטודיו. השעון בורח.
טוב, אני יודעת מה עוד צריך לקרות בשביל שזה יהיה ממש טוב.
נכנסת לעוד כמה שעות, אפטרים, מורידה, מוסיפה, הקריין עושה עבודה יפה, ושולח בטייק אחד את הקריינות המושלמת.
שבת מתקרבת.
מוצש.
יושבת 5-6 שעות, מוציאה סקיצה א'.
בסוף כתוב: קרדיטים: ????
ותזכרו את זה.
למחר נעשה בלי קרדיטים, אסור שזה יצא ככה.
מחר נטפל בכל השאר.
כתוביות,
יוצרת גרסה מקוצרת נוספת,
מקווה שזה מושלם. מרגש. שולחת.
תצליחו.
ומחר?
שקט. לא שומעת כלום.
אצלינו יש כלל: No news is good news
כנראה שהכל בסדר.
בשעה 6 בערב אני מתקשרת לגשש מה העניינים
ושומעת שהיה מטורף. מרגש, נוגע. והלוואי שגם מזיז דברים.
בשעה 9 בצטא המשפחתי אני כותבת שהוצאתי סרט מדהים, וברגע שיהיה לי אישור פרסום אני אעלה אותו.
והתגובה?
"זהבי מאמי, זה כבר בכל הקבוצות"
ואני?
שוק.
מה?????
אני חסרת אונים.
תוך שעתיים אני מקבלת מיילים וצאטים בלי הפסקה.
קידוש ה' מטורף.
הסרטון הזה, (לא הסופי, למי ששאל ולכן הסימני שאלה בסוף ועוד כמה טעויות שהיה צריך לתקן ולא תוקן)
הסתובבב איכשהו. הגיע לכל מקום.
הסתובב בכל קבוצת ווצאפ. יצא משליטה.
שני בבוקר,
התגובות לא מספיקות להגיע.
מכל הארץ, מכל המגזרים, מכל העולם.
אתרי החדשות החרדים מעלים את הסרטון, דנים עליו ברדיו.
התגובות משוגעות.
נושמת נשימה עמוקה.
זהבי, הצלחת, לקדש שם שמיים, מה שרצית.
אבא תודה.
לא מעלה לפה את הסרטון? למה? מכיל נשים, ויש פה כללים.
מי שראה ראה, ומי שלא - שיחפש. "משפחה חרדית בצל הקורונה"
אעלה אותו בפורום הפנימי של הנשים מקווה הערב.
אעלה תמונות ממש בקרוב, מתוך מה שמותר להעלות לפה
תחזרו הערב לראות מה התעדכן, כי זה ממש כיף ומעניין. (מקווה...)
תודה לצוות המועצה ברכסים, תודה למשפחת בלוך. היה כיף.
נערך לאחרונה ב:
