הנושאים החמים
הנושאים החמים
ירושלים, שכונת אחווה, לפני כ55 שנים.
דירת הבחורים של ישיבת בריסק המעטירה הייתה שוממת, כולם נסעו לביתם, לחגוג את החג עם הוריהם.
כולם מלבד אחד, שמשון.
בחור טוב לב וירא שמיים, למדן ובעל כישרון. אך לא מעבר לכך.
הנסיבות הביאוהו להוותר בגפו בדירה הענקית, והמוזנחת יש לומר. ולהתמודד לבדו עם בדיקת חמץ של כל הארונות המיטות החורים והפינות, בדירה מרובת החדרים.
הוא לא רטן למרות שהייתה זו משימה קשה, הפשיל שרוולים נקה וטאטא ככל יכולתו. כעבור כמה שעות ולאחר שבדק כראוי כל פינה. ברך על המוגמר, או כך לפחות חשב.
קרוב לשעת חצות לילה, סיים בסיפוק רב, מותש ועייף נפנה לעלות על יצועו.
הוא כבר כמעט נרדם, כאשר נזכר מהבוידעם. הבוידעם היה עליית גג רחבת ידיים, מלאה בגרוטאות, שהייתה ממש מעל הדירה.
משכך, הסיק לעצמו, מוטל עלי חיוב הבדיקה שם.
שמורות עיניו כמעט נעצמו, ובקרבו התחוללה מלחמה אדירה. היצר כדרכו שלף שלל טיעונים למדניים, שיפטרוהו מחובת הבדיקה. אך שמשון החליט שאינו מתפשר, בלאות השתרך לעבר העליה, והדליק שוב את נר הבדיקה.
אוי, נמלטה אנחה מפיו, הכל מלא אבק, והשו"ע מחייב 'לכבד הבית' לפני הבדיקה.
זהו, אין לי כח, אם אני יעשה את זה עכשיו, אין לי סיכוי להשאר ער ב'סדר'. זו הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו.
אך קול קטן לחש לו שזהו רצון ה' עכשיו, ומה לו דואג למחר, אי"ה ישלים במשך היום את שעות השינה החסרות.
הוא הצליח לבסוף. הצליח להשליט את הקול הקטן, את קול הנשמה, והירא"ש הבסיסית מבית אבא, על כל שאר הקשיים והנטיות, על העייפות הרבה, על הספקות בדבר החיוב, ועל השיקולים כבדי המשקל והטיעונים הלמדניים של היצר.
הפשיל שרוולים והחל סוחב דליי מים, שוטף, גורף, מנקה. את בדיקת הבוידעם סיים כשהחלו נצנוצי חמה להזהיר.
במשך היום של ערב פסח, גם לא הספיק לישון מאומה.
לא היה לו ספק, השנה אחרי כוס שני, מקסימום ב'שולחן עורך', כבר לא יהיה אל מי לדבר.
המציות הייתה שונה לחלוטין.
ההפתעה הייתה מושלמת. מרגע שהתחילו לומר את ההלל בביהכ"נ לאחר תפילת ערבית. הרגיש שמשון בהתלהבות אדירה ואש קודש שאופפת את כל ישותו.
האור הגדול גבר מרגע לרגע, ונמשך לתוך הסדר, בלי שמץ עייפות עד לשעות הקטנות של הלילה.
הייתה זו מתנת שמיים מוחשית, שאין למעלה ממנה, הוא חש בכל ליבו את הרצון רק להודות ולהלל ולהדבק בבוראו, מתוך כסופים ואהבה עד אין קץ.
והמתנה לא פסקה גם למחרת, בתפילת שחרית, שוב הלל עם כל ההתלהבות המדריגות וההשגות, תפילת טל, מוסף.
וכך גם בימי חוה"מ שבאו לאחר מכן.
בליל שביעי של פסח לאחר אמירת השירה, מצא עצמו עומד לפני ארון הקודש, ומתחנן בהמיה, 'ומי יתן והיה לבבם זה..כל הימים' הלוואי שהרוממות הזו תמשך ולא תפסק לעולם.
והיא המשיכה, השלהבת לעלות ולבעור ו'להדליק את כל הגולה כולה כמדורת אש'
העולם היהודי לכל תפוצותיו, התשע"ט.
כולם מתכוננים לפני כל חג ומועד, בהכנות רוחניות וגשמיות, הרבה מהם מההכנות הרוחניות והרגשיות, הרבה מהאש וההתלהבות, בכל רחבי תבל מושגים על ידי ספריו הנפלאים של הגר"ש פינקוס זצוק"ל, מושא סיפורינו.
נובעים הם מאותה האש שהוצתה לפני כחמישים וחמש שנה בשכונת אחווה הירושלמית.
הסיפור מובא בהגדת הגר"ש פינקוס, כפי שסיפר על עצמו בעת רצון, לאחר שנשאל רבות מהיכן זכה להתלהבות היוקדת, ולדביקות והשתפכות הנפש, שאפיינה אותו בכל מצווה ותפילה.
לדעתי הסיפור כבר נכתב בבמות שונות, אך אני הקטן שמעתיו לראשונה בימים האחרונים, התחזקתי ממנו מאוד בקדושת הנקיונות לפסח, והבאתיו לפניכם בסגנוני ובזווית ראייתי.
פסח כשר ושמח לכולם. אני רץ בחזרה לעזור בבית....
דירת הבחורים של ישיבת בריסק המעטירה הייתה שוממת, כולם נסעו לביתם, לחגוג את החג עם הוריהם.
כולם מלבד אחד, שמשון.
בחור טוב לב וירא שמיים, למדן ובעל כישרון. אך לא מעבר לכך.
הנסיבות הביאוהו להוותר בגפו בדירה הענקית, והמוזנחת יש לומר. ולהתמודד לבדו עם בדיקת חמץ של כל הארונות המיטות החורים והפינות, בדירה מרובת החדרים.
הוא לא רטן למרות שהייתה זו משימה קשה, הפשיל שרוולים נקה וטאטא ככל יכולתו. כעבור כמה שעות ולאחר שבדק כראוי כל פינה. ברך על המוגמר, או כך לפחות חשב.
קרוב לשעת חצות לילה, סיים בסיפוק רב, מותש ועייף נפנה לעלות על יצועו.
הוא כבר כמעט נרדם, כאשר נזכר מהבוידעם. הבוידעם היה עליית גג רחבת ידיים, מלאה בגרוטאות, שהייתה ממש מעל הדירה.
משכך, הסיק לעצמו, מוטל עלי חיוב הבדיקה שם.
שמורות עיניו כמעט נעצמו, ובקרבו התחוללה מלחמה אדירה. היצר כדרכו שלף שלל טיעונים למדניים, שיפטרוהו מחובת הבדיקה. אך שמשון החליט שאינו מתפשר, בלאות השתרך לעבר העליה, והדליק שוב את נר הבדיקה.
אוי, נמלטה אנחה מפיו, הכל מלא אבק, והשו"ע מחייב 'לכבד הבית' לפני הבדיקה.
זהו, אין לי כח, אם אני יעשה את זה עכשיו, אין לי סיכוי להשאר ער ב'סדר'. זו הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו.
אך קול קטן לחש לו שזהו רצון ה' עכשיו, ומה לו דואג למחר, אי"ה ישלים במשך היום את שעות השינה החסרות.
הוא הצליח לבסוף. הצליח להשליט את הקול הקטן, את קול הנשמה, והירא"ש הבסיסית מבית אבא, על כל שאר הקשיים והנטיות, על העייפות הרבה, על הספקות בדבר החיוב, ועל השיקולים כבדי המשקל והטיעונים הלמדניים של היצר.
הפשיל שרוולים והחל סוחב דליי מים, שוטף, גורף, מנקה. את בדיקת הבוידעם סיים כשהחלו נצנוצי חמה להזהיר.
במשך היום של ערב פסח, גם לא הספיק לישון מאומה.
לא היה לו ספק, השנה אחרי כוס שני, מקסימום ב'שולחן עורך', כבר לא יהיה אל מי לדבר.
המציות הייתה שונה לחלוטין.
ההפתעה הייתה מושלמת. מרגע שהתחילו לומר את ההלל בביהכ"נ לאחר תפילת ערבית. הרגיש שמשון בהתלהבות אדירה ואש קודש שאופפת את כל ישותו.
האור הגדול גבר מרגע לרגע, ונמשך לתוך הסדר, בלי שמץ עייפות עד לשעות הקטנות של הלילה.
הייתה זו מתנת שמיים מוחשית, שאין למעלה ממנה, הוא חש בכל ליבו את הרצון רק להודות ולהלל ולהדבק בבוראו, מתוך כסופים ואהבה עד אין קץ.
והמתנה לא פסקה גם למחרת, בתפילת שחרית, שוב הלל עם כל ההתלהבות המדריגות וההשגות, תפילת טל, מוסף.
וכך גם בימי חוה"מ שבאו לאחר מכן.
בליל שביעי של פסח לאחר אמירת השירה, מצא עצמו עומד לפני ארון הקודש, ומתחנן בהמיה, 'ומי יתן והיה לבבם זה..כל הימים' הלוואי שהרוממות הזו תמשך ולא תפסק לעולם.
והיא המשיכה, השלהבת לעלות ולבעור ו'להדליק את כל הגולה כולה כמדורת אש'
העולם היהודי לכל תפוצותיו, התשע"ט.
כולם מתכוננים לפני כל חג ומועד, בהכנות רוחניות וגשמיות, הרבה מהם מההכנות הרוחניות והרגשיות, הרבה מהאש וההתלהבות, בכל רחבי תבל מושגים על ידי ספריו הנפלאים של הגר"ש פינקוס זצוק"ל, מושא סיפורינו.
נובעים הם מאותה האש שהוצתה לפני כחמישים וחמש שנה בשכונת אחווה הירושלמית.
הסיפור מובא בהגדת הגר"ש פינקוס, כפי שסיפר על עצמו בעת רצון, לאחר שנשאל רבות מהיכן זכה להתלהבות היוקדת, ולדביקות והשתפכות הנפש, שאפיינה אותו בכל מצווה ותפילה.
לדעתי הסיפור כבר נכתב בבמות שונות, אך אני הקטן שמעתיו לראשונה בימים האחרונים, התחזקתי ממנו מאוד בקדושת הנקיונות לפסח, והבאתיו לפניכם בסגנוני ובזווית ראייתי.
פסח כשר ושמח לכולם. אני רץ בחזרה לעזור בבית....
