אוי ואבוי
, אל תשמעי להם!
זה הסיפור ה'
נורמלי',
ה(כמעט)
אחרון, שיש לנו לקרוא!
ובאמת, אני חושבת שהספר ''אנוכי מבקש'' הוא מודל מופת ליצירה שהולכת בין הטיפות,
ומעבירה באומנות שני מסרים, שאולי נראים כסותרים זה את זה, אך בספר הם משלימים זה את זה באופן מעורר התפעלות:
1. יש יותר מדרך אחת לעבוד את ד', ואם יש דרך שטובה לך יותר, לעבודת ד'
אמיתית,
צעד בה.
אך יחד עם זאת, בדיוק כמו שהדרך שבחרת נראית לך המתאימה ביותר, כך הדרך שפחות מתאימה לך, מתאימה לאחרים.
וצריך לזכור את זה, ולכבד את הדרך האחרת, כי בסופו של דבר כל הדרכים חותרות לאותו יעד.
(ע''ע 12 שבטי ישראל)
2. בספר יש התייחסות יפה מאד לנושא המסגרת, ולחשיבותה.
אז אולי המסגרת נראית לפעמים חונקת, מקובעת, מרובעת, פועלת בשיטת העתק הדבק,
אפופת מוסכמות ועוד ועוד
,
אבל אין להתכחש למעלות הרבות שלה: המסגרת מהווה מעטפת של שייכות, עזרה הדדית,
תמיכה חברתית ודתית, ועוד ועוד,
ולא כדאי לבעוט בה.
לדעתי, יענקי קליינר שלמד את שני התובנות האלו, יכול להעניק המון חיזוק, מחשבה והערכה,
אם רק יש אומץ לתת לספר צ'אנס לקחת אותך למסע פנימה.
ועוד משהו:
נראה לי שבשני הסיפורים- ''אנוכי מבקש'' והנורמלי האחרון'', המושג האנשה-
מקבל משמעות חדשה.
בשניהם מייחסים תכונות אנוש, לא לחפצים, אלא
לאנשים השקופים.
מי בכלל הקדיש שניית מחשבה לקבצנים ההומלסים או לנשות השאלים?
כאילו, להומלסים יש חיים/ חלומות/ מחשבות/משפחה/תקוות, מעבר לישיבה על המדרכה עם קופסת זיתים מלאה שקלים מקרקשים?
כאילו, נשות השאלים הן נורמליות באמת? יש להן רגשות/חיים/משפחה/מ צ ו ק ו ת ?
(בכל פעם שרואים אותם, כמעט מסובבים וירטואלית אצבע על הרקה, ומשתדלים להתרחק,
מה''יצור הלא ברור''
)
וידוי קטן- לא תמיד הייתי נותנת צדקה, לאלו שישבו על המרצפות בחברת סמרטוטים,
והושיטו צלחת פלסטיק סדוקה.
לא מרוע לב
, יותר מאי שימת לב/עצלות להוציא את הארנק/ריצה לאוטובוס, אבל בוגי וחבריו עשו לי משהו.
או וי, סליחה ממי שכיליתי את זמנו בקריאת תגובה ארוכה זו,
אולי הייתי צריכה רק לשלוח לרותי באישי,
אבל אם יש מלעיזים על הספרים המדהימים האלו, הרגשתי חובה לתת קונטרה קטנה .
(מקווה שתחושת החובה נובעת רק מהכרת הטוב,
ולא מחשש אגוצנטרי שהז'אנר הזה ייעלם
)
נ.ב. אה, ותחתני את איציק רובין בסוף, הוא ממש מסכן
הנושאים החמים
הנושאים החמים
