מהו "ספר חרדי"?!

[במבה נוגט]

ואז הם מקבלים תגובות נזעמות מכל מיני אנשים שחושבים שעוול הוא לדגדג פרות.


והסופר הנבוך אומר: למה הצרה הזו על ראשי?
ולמחר הוא כותב סיפור נבוב

לא, הסופרת הזאת כ"כ אמיצה שלא אכפת לה מה כמה אנשים שטוחים מדברים על יענקי קליינר. היא עוברת ישר לסיפור הבא על נשות השאלים ועל אמונות תפלות, באומץ ובאחריות היא שוחה נגד הזרם, והולכת עם כל האמת הפנימית שלה.
כי באמת שסיפורים נבובים יש לנו מספיק גם בלעדיה.

 

[בתנופה]

זה לא יוצא כמו מסר עטוף בספר?

כמדומני ששניכם מתעמתים כאן על שני מסלולים שונים:
יש את הספר המתוזמן; בו הסופר מחליט לכתוב ספר לא בגלל ההשראה שקיבל, אלא בגלל שמצב חשבון הבנק מציק לו, או כל סיבה אחרת. במקרה כזה, (ובפרט כשמדובר בכותבים ממין זכר) הכי קל ונחמד לכתוב מסר ולבות עליו עלילה.

אבל ספר שהוא יצירה זה עולם אחר לגמרי; ספר כזה הוא מראה ישירה לתוך עולמו של הסופר, אם דגול אם רדוד, (אם תרצו; האוטוביוגרפיה הבדיונית של יאיר ארלנגר).
יוצרי ספרים אלו, הם בעלי כושר כתיבה אך לא רק, הם כאלו שהעט או המקלדת משמשים להם פורקן להזיותיהם הרוחניות, לעולמם הרוחני, ובעיקר לדימיון היצירתי החבוי בתוכם מאיים לבלוע את כל כולם בשצף קצף..
ספר כזה הוא יצירה אמיתית, סוחפת ומטלטלת!
וכעת, צאו ותבחינו: אם הם חרדים באמת ובעלי מוסר רוחני גבוה- כל הספר יעסוק מסביב לתכלית חיינו - בוראינו יתברך מלך המלכים הטוב והרחום.
אם לא, אז לא. שום שטריימל וז'ופיצ'ע לא יעזרו..
(וקקטוס צודק שלפעמים סופרים שכתבו יצירה מיוחדת, מתזמנים ספרים ביצירות הבאות והתוצאה בהתאם)

 

[מרגלית ויסברג]

אשמח לדעת באיזה עיתון אין את ה"פחד קהל" לדבר בנושא השאלים

 

[עדיאל]

מיעוט היוצרים האיכותיים ביחד עם החברה המאוד פרובנציאלית שלנו, גורמת לביקוש אדיר אצל היוצרים הטובים, שמנסים לשחזר את ההצלחה בספר שדומה כשתי טיפות מים לספר הקודם ופורץ הדרך שלהם. התוצאה = פ"נ סופר דגול...

קקטוס, כל מילה בסלע. אהבתי את הדימוי של קוקה קולה וטשולנט.
אבל במקרה הזה, קוקה קולה היא לפחות טעימה... הייתי מדמה את זה למשקה שכשרות הרב דורשת להוציא מרכיב חשוב ויסודי במשקה שמתברר כאינו כשר. וכך, נמכר לו משקה חיוור, תפל וחסר טעם, העיקר שהוא כשר, ובעיקר - דומה למוצר החילוני הטעים...


הניסיונות הנואשים של שחזור-הצלחה הן סיפור עצוב בפני עצמו. ולאו דווקא אצל סופרים חרדיים. כל יוצר מתגעגע לימי זוהר של הפקת יצירה מוצלחת במיוחד, ומנסה נואשות להיאחז ברגעי התהילה האלו כמו ילד פלא שקולו נמצא בתהליך התבגרות והוא מנסה להמשיך את כוחו ברמקול, לפעמים בצורה מביכה במיוחד. היציאה השניה מתבצעת תו"כ נסיונות נואלים של העתקת אותם מרכיבים, שיוצרים תרכובת לא מוצלחת במיוחד.
אנו רואים זאת במיוחד אצל יוצרים מוסיקליים. ההבדל בין יצירתם הראשונה לשניה היא, לעתים, זועקת לשמים.
הסיבה? בהפקה הראשונה היה להם משהו נהדר ביד, מזה הם החליטו להפיק משהו. בהפקה השניה - הם כבר חייבים להפיק משהו 'כמו', ועכשיו הולכים לחפש את התוכן, התוצאה בד"כ עגומה במיוחד.

 

[עדיאל]

אני רוא שחטפת הרבה על הסיפור שלך עם השאלים.

מה עם החסומים?

אם רוצים לדון לגופו של סיפור, תתכבד נא הגב' להעלותו. לטובת אלו שלא זכו...

 

[עדיאל]

וחוץ מזה, יוצא מדבריך שלכתוב ספר ללא "מסר" זה בעייתי.

ספר ללא תוכן, הוא ספר ללא מסר.
ספר עם תוכן, הוא תמיד ספר עם מסר.

כשאתה נחשף לעולם עשיר ופנימי, אתה נחשף לדמויות ותובנות, חיים וספיקות, עליות ומורדות, אתה בהכרח יוצא עם משהו ביד, עם איזשהו עומק מסוים, עם רובד חדש שלא הכרת. תראה עולם של אחרים, תכיר דעות ועמדות שיתרמו המון, הן לחיים האישיים והן לאינטגרציה עם הסביבה.

זה המסר האמיתי שהייתי מצפה לקבל מספר קריאה טוב.

 

[nechamizak]

אחלק את התגובה לשני חלקים.

א.
ספר חרדי יכול להיות כמו קוקה קולה.
אנשים רוצים לשתות קולה, כי זה טעים. אז בא הרב לנדא, נותן לזה הכשר - וכולם שותים ונהנים.
העלילה יפה? הפורמט נמכר טוב? נכניס את הרבי בכדי שייתן "הכשר", ונשנע מייד אל החנויות.
ספר חרדי יכול להיות כמו טשולנט.
טשולנט (או חמין - למתקשים ביידיש) הוא חלק מהמסורת היהודית, וחלק מהתרבות היהודית. הוא לא צריך חותמת חיצונית בכדי להפוך אותו לאוכל יהודי - הוא כזה.
ספר כזה נכתב מהקישקעס, הוא בא מתוך הציבור החרדי והתרבות שלו. הכותב מתאר את התרבות הזאת מבלי להתאמץ, ולפיכך אין צורך בקטעים שיהוו חותמת כשרות לספר.
עד כאן השימוש בדימויים ומשלים.

ב.
איכות הכתיבה.
לעניות דעתי: התופעה נובעת מאיכות כתיבה נמוכה, שנובעת מעולם פנימי רדוד.
סופר שהעולם הפנימי שלו עשיר, ייצור בעצמו את הסוגה הספרותית, אשר מושפעת מהחוויות שלו, מההשראה שהוא קיבל מהעולם שלו, ומהתרבות שלו שאותה הוא חי ונושם כל חייו.
באופן מעניין, חסרים על מדף הספרים החרדי ספרים שנובעים ממש מהבטן של המגזר. יש לכך סיבות מובנות: נושאים שהם בטאבו, נושאים שבצנעה, חוסר הכלה של הקהל. כולם גורמים לכך שיוצאים לאור ספרים בינוניים לחלוטין, לפעמים ללא רמז לתחושה אישית אמיתית של הכותב.
היכולת להתעלות על הקשיים, ולהביא ספר שמספר סיפור שאיננו מאולץ לתוך תבנית קלאסית, קיימת רק אצל סופרים בודדים. תרבות החיקוי החיצונית שמביאה ספרות "מתורגמת-עם-הכשר", גורמת לרפליקות של ספרי מתח לועזיים בלבוש חרדי מרושל היטב.
תרבות החיקוי הפנימית של "כמעט כמו חוה רוזנברג"(כדוגמא) מביאה לנו ספרות כאילו פנימית, שגם היא צמודה היטב לעלילות תבניתיות שלא ממריאות לשום מקום.
(במאמר המוסגר: הנושא הזה קיים כמעט בכל תחום אחר של אמנות במגזר. "אברהם פריד הבא", "סגנון וקסברגר", תלמידי גדי פולק, ותואמי יוני גרשטיין, אשר מגבילים את המעוף של היוצרים למסגרות צרות מאוד.)
מיעוט היוצרים האיכותיים ביחד עם החברה המאוד פרובנציאלית שלנו, גורמת לביקוש אדיר אצל היוצרים הטובים, שמנסים לשחזר את ההצלחה בספר שדומה כשתי טיפות מים לספר הקודם ופורץ הדרך שלהם. התוצאה = פ"נ סופר דגול...

א. הראיה שלי בעניין שונה מאוד. בעיניי, אם יש ערב של התוועדות חסידית, למשל, בו שותים קוקה קולה עם סושי, והלבבות נפתחים, המציאות הפנימית מבוטשת והמשתתפים יוצאים ממורקים יותר, אזי, כן, זה עדיף לאין ערוך מערב פולקלור והווי יהודי בו עורכים סיור במקומות אסטרטגיים במאה שערים ומערים לקרביים את תכולתה של צלחת צ'ולנט מהבילה. כלומר, התרבות לא משקפת תוכן פנימי ואמיתי, היא רק אמצעי, והיא לא הופכת את הספר לחרדי, אלא, אם ספריהם של ש"י עגנון, מנדלי מוכר הספרים ושלום עליכם נחשבים לספרים חרדים.

אני חושבת שספר שמתיימר להיות חרד לדבר ה', אמור לכלול מסר, נקודה למחשבה, זוית ראיה חדשה שתגרום לנו לרצות להשתנות ולהיות טובים יותר, ולא להותיר את הקורא בסיומו ריקני ומבולבל. נכון, לפעמים המסר מוגש בכפית ישר לתוך הלוע בצורה שמעוררת בחילה, כי יש לדעת כיצד לכתוב...

ב. לגבי איכות הכתיבה, העולם התרבותי העדכני הוא די מצומצם בציבור שלנו מתוך בחירה כי אנחנו מעוניינים להיחשף אליו כמה שפחות, והעולם התרבותי המקורי והוותיק נחשב לפעמים לארכאי ומיושן, תוסיף לזה הגבלות מגזריות וקיבלת בינוניות. סופר צריך להיות מאוד יצירתי או / ו פתוח לעולמות נוספים (להיות "חוצניק", חוזר בתשובה, גר צדק ועוד) כדי להוציא יצירה חדשנית. כמה שהייתי רוצה לקרוא הרבה ספרות טובה, אני מעדיפה את הבינוניות הזו על פני כלי ספרותי מענג שמכיל זוהמה בתוכו.

לגבי תרבות החיקוי, אם מאוכזבי קריאה ייטלו את קולמוסם ויוציאו דברים טובים יותר, והיה זה שכרם של המחקים.

זה הזמן לומר שכאשר תוציא את הספר שלך לאור אני אשמח לקנות אותו.

בקריאה חוזרת יצאתי צדקנית. אסכם שאלו לפחות השאיפות שלי...

 

[נוי]

הערה נחוצה: יש מסר, ויש אמירה.
בכל ספר יש אמירה. בספר חרדי טוב האמירה מתאימה ומחוברת לציבור שומר תורה ומצוות.

ספר עם מסר הדוחף אותי בברוטאליות לעשות שיפוץ מקיף, מביא אותי להתגוננות.
ספר עם אמירה - מרחיב את לבי.

 

[אזמרה]

ומה עם הסופר?

"היוצא מן הטמא טמא"- ועל אותו משקל ההפך. היצירה היא חלק מהסופר אם נרצה ואם לא- מחשבות, הגיגים- הם החלק הפנימי והרוחני של האדם. לא בכדי אוסרים רבנים תכנים של יוצרים גויים גם אם למראית עין הם "כשר פרווה".

סופר חרדי יכול להיות רדוד ושטחי, וכך גם יצירותיו.
סופר חרדי יכול להיות אדם מאמין וירא שמים, אך בלי כישרון ספרותי- וכך גם יצירותיו.
סופר חרדי יכול להיות אדם מאמין וירא שמים עם כישרון לספר סיפור- וכך גם יצירותיו.

חכמה בגויים תאמין? כן. אך אין יראת שמים. אין שליחות. סופר גוי, יכול להיות עם כישרון ענק לספר סיפור אך לעולם לא תהיה לו יראת שמיים- וכך גם יצירותיו!

 

[מתנחל]

אשמח לדעת באיזה עיתון אין את ה"פחד קהל" לדבר בנושא השאלים

"משפחה". אין שם בכלל פחד קהל, יש רק פחד ארנק

 

[שמואל גרינשטיין]

יש עוד בעיה גדולה מאד בספרות ה"חרדית", והיא - הזלזול באינטיליגנציה של הציבור.
כך נולד לנו זלמן בימי בית שני, וכך צץ לו בקבוק קוקה קולה במרתפי האינקויציה.
כך מוציא התנא את השעון מכיסו וכך שולף הנאצי את האייפון ממקטורנו.
כך נולדת תינוקת ארבעה חודשים אחרי אחיה וכך הופכת הגיסה לאחות באמצעו של הספר.
כך מתרחשת מלחמת יום הכיפורים בראשית שנות החמישים וכך נשאר הילד בן שלוש עשרה על אף שעברו כבר מספר שנים.
כך נוצרת הינדא בנבנישתי וכך נפתרת בעית המזרח התיכון במחי מקלדת.

אני יכולה להביא עוד עשרות ומאות דוגמאות (וכולן אמיתיות, רק בשמות בדויים)
אבל תקצר היריעה והשעון דוחק...

שבת שלום
חני

 

[nechamizak]

יש עוד בעיה גדולה מאד בספרות ה"חרדית", והיא - הזלזול באינטיליגנציה של הציבור.
כך נולד לנו זלמן בימי בית שני, וכך צץ לו בקבוק קוקה קולה במרתפי האינקויציה.
כך מוציא התנא את השעון מכיסו וכך שולף הנאצי את האייפון ממקטורנו.
כך נולדת תינוקת ארבעה חודשים אחרי אחיה וכך הופכת הגיסה לאחות באמצעו של הספר.
כך מתרחשת מלחמת יום הכיפורים בראשית שנות החמישים וכך נשאר הילד בן שלוש עשרה על אף שעברו כבר מספר שנים.
כך נוצרת הינדא בנבנישתי וכך נפתרת בעית המזרח התיכון במחי מקלדת.

אני יכולה להביא עוד עשרות ומאות דוגמאות (וכולן אמיתיות, רק בשמות בדויים)
אבל תקצר היריעה והשעון דוחק...

שבת שלום
חני

אוי ואבוי.

הפתרון: לא לקרוא מכל הבא ליד. אני קוראת ספרים של סופרים/ות מוכרים שאני מחבבת את ספריהם הקודמים, או ספרים שקיבלתי עליהם המלצה מאנשים שאני חולקת איתם טעם ספרותי משותף.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

א. הראיה שלי בעניין שונה מאוד. בעיניי, אם יש ערב של התוועדות חסידית, למשל, בו שותים קוקה קולה עם סושי, והלבבות נפתחים, המציאות הפנימית מבוטשת והמשתתפים יוצאים ממורקים יותר, אזי, כן, זה עדיף לאין ערוך מערב פולקלור והווי יהודי בו עורכים סיור במקומות אסטרטגיים במאה שערים ומערים לקרביים את תכולתה של צלחת צ'ולנט מהבילה. כלומר, התרבות לא משקפת תוכן פנימי ואמיתי, היא רק אמצעי, והיא לא הופכת את הספר לחרדי, אלא, אם ספריהם של ש"י עגנון, מנדלי מוכר הספרים ושלום עליכם נחשבים לספרים חרדים.

בנושא שלך, הקולה והסושי הם רק אמצעי, והם לא חלק מהחוויה הרוחנית (איפה יש כאלה התוועדויות?) אז אין חשיבות לאותנטיות שלהם. ומאידך, כשהחוויה של אכילת טשולנט היא רק כדי לחוות את הפולקלור, אך לא כדי להיות חלק ממנו, היא גם חוויה חיצונית.
עם כל ההתנגדות לתוכן של שלום עליכם וש"י עגנון, התוכן שלהם נובע ישירות מהחוויה שלהם כפי שהם ראו אותה, ולכן היא מבטאת בדיוק את השקפתם של המשכילים שחיו בצמוד לשטייטעל היהודי.
לעומת זאת, סופרים בני ברקים שלא מצליחים להביא את בני ברק (על כל מה שהיא כוללת, רוחנית וגשמית) לסיפור שלהם, בעיני זה כישלון חרוץ.

אני חושבת שספר שמתיימר להיות חרד לדבר ה', אמור לכלול מסר, נקודה למחשבה, זוית ראיה חדשה שתגרום לנו לרצות להשתנות ולהיות טובים יותר, ולא להותיר את הקורא בסיומו ריקני ומבולבל. נכון, לפעמים המסר מוגש בכפית ישר לתוך הלוע בצורה שמעוררת בחילה, כי יש לדעת כיצד לכתוב...

בעיני מסר הוא לא חובה בסיפור חרדי, סיפור חרדי יכול להיות פשוט סיפור טוב ומעניין, מבלי שינסה לחנך או ללמד אותי משהו.
אם ניכנס שוב לעולם הקולינארי, אפשר לדמות את זה למנת גורמה מושקעת במיוחד, שמי שאוכל אותה שוכח לרגע את ספירת הקלוריות שלו, ומרשה לעצמו לאכול אותה וללקק בהנאה את המזלג.

ב. לגבי איכות הכתיבה, העולם התרבותי העדכני הוא די מצומצם בציבור שלנו מתוך בחירה כי אנחנו מעוניינים להיחשף אליו כמה שפחות, והעולם התרבותי המקורי והוותיק נחשב לפעמים לארכאי ומיושן, תוסיף לזה הגבלות מגזריות וקיבלת בינוניות. סופר צריך להיות מאוד יצירתי או / ו פתוח לעולמות נוספים (להיות "חוצניק", חוזר בתשובה, גר צדק ועוד) כדי להוציא יצירה חדשנית. כמה שהייתי רוצה לקרוא הרבה ספרות טובה, אני מעדיפה את הבינוניות הזו על פני כלי ספרותי מענג שמכיל זוהמה בתוכו.

אני לא מכירה את סיפורי "כמעט כמו חוה רוזנברג" כי אני לא מתחברת לז'אנר הזה בכלל, אבל, אם מאוכזבי קריאה ייטלו את קולמוסם ויוציאו דברים טובים יותר, והיה זה שכרם של המחקים.

זה הזמן לומר שכאשר תוציא את הספר שלך לאור אני אשמח לקנות אותו.

בקריאה חוזרת יצאתי צדקנית. אסכם שאלו לפחות השאיפות שלי...

ספרות טובה אמורה לנבוע מתוך הבית, אין שום צורך בחשיפה לתרבות זרה בכדי לכתוב טוב, להפך, אני מחכה ליום שבו תהיה התעוררות של יצירת חומרים אותנטים של המגזר החרדי.

 

[קראנצול]

אני קוראת ספרים של סופרים/ות מוכרים שאני מחבבת את ספריהם הקודמים, או ספרים שקיבלתי עליהם המלצה מאנשים שאני חולקת איתם טעם ספרותי משותף.

ואם אין מספיק ספרים כאלו?
או שאת אמורה להיות הממליצה לאחרים?!

 

[ירוק מנטה]

חיים גרינבוים!
על אף ספריו המותחים הוא תמיד יכניס חומר יהודי אוטנטי, משולב יפה ובטעם, עם כל המתח והפחד...
מה פתאום קשורים לכאן המשפחה החרדית?? מה היא אשמה?? חיים גרינבוים עושה את זה יפה מאוד!!

 

[שמואל גרינשטיין]

חיים גרינבוים!
על אף ספריו המותחים הוא תמיד יכניס חומר יהודי אוטנטי, משולב יפה ובטעם, עם כל המתח והפחד...
מה פתאום קשורים לכאן המשפחה החרדית?? מה היא אשמה?? חיים גרינבוים עושה את זה יפה מאוד!!

בשביל מה התחלת עם שמות?
את אוהבת אני לא (סתם, לא יודעת, לא מכירה את הספרים שלו כי אני שונאת מתח)
אני אוהבת ספרים של סופר אחר ומישהו לא אוהב.
סתם עלול להגרר ללשון הרע ולרכילות.

חני

 

[ירוק מנטה]

לא קראתי את כל האשכול.
נתתי דוגמא לסופר חרדי, יושב ולומד, שספריו "לדעתי" חרדיים!

 

[עדיאל]

בעיני מסר הוא לא חובה בסיפור חרדי, סיפור חרדי יכול להיות פשוט סיפור טוב ומעניין, מבלי שינסה לחנך או ללמד אותי משהו.
אם ניכנס שוב לעולם הקולינארי, אפשר לדמות את זה למנת גורמה מושקעת במיוחד, שמי שאוכל אותה שוכח לרגע את ספירת הקלוריות שלו, ומרשה לעצמו לאכול אותה וללקק בהנאה את המזלג.

קקטוס, ניקח רגע את הביוגרפיה שלך, ברור לכולם שהיא הדוגמא לסיפור טוב, מקורי, אומנותי, חווייתי ובלי 'לנסות לחנך' כהגדרתך, נכון?

אז הנה, נסיון לחינוך גס ועלוב לא יהיו כאן, אבל מסרים יש, ועוד איך. יש מסר של משברים לימודיים, של חיפוש עצמי, של התפכחות, של רובדים שונים בכל מיני דמויות. יש הנצחה זוועתית של פרצופם של מלחמות היהודים והחצרות בכל מקום, יש את החינוך הישיבתי.

בקיצור, יוצאים עם משהו ביד.

זו כוונתי לספר עם מסר. והוא ספר חרדי, כי הוא מלא בהווי חרדי, קקטוס מביא את החצר החסידית/מזרחיס'טית המוזרה הזאת בצורה כל כך חיה ומוחשית, שלפעמים בא לי לבכות...

 

[בתנופה]

קקטוס, ניקח רגע את הביוגרפיה שלך, ברור לכולם שהיא הדוגמא לסיפור טוב, מקורי, אומנותי, חווייתי ובלי 'לנסות לחנך' כהגדרתך, נכון?

אז הנה, נסיון לחינוך גס ועלוב לא יהיו כאן, אבל מסרים יש, ועוד איך. יש מסר של משברים לימודיים, של חיפוש עצמי, של התפכחות, של רובדים שונים בכל מיני דמויות. יש הנצחה זוועתית של פרצופם של מלחמות היהודים והחצרות בכל מקום, יש את החינוך הישיבתי.

בקיצור, יוצאים עם משהו ביד.

זו כוונתי לספר עם מסר. והוא ספר חרדי, כי הוא מלא בהווי חרדי, קקטוס מביא את החצר החסידית/מזרחיס'טית המוזרה הזאת בצורה כל כך חיה ומוחשית, שלפעמים בא לי לבכות...

ורק אני חושב שמאחורי אותה העלילה משתקפת במלואה דמותו של איש כפרי אחד על לבטיו ומאוויו?
אפשר למשש זאת במוחש..
והוא אשר אומר שוב; אם נושא האשכול הוא ספר חרדי, אז זהו זה שזהו ספר הנכתב מנהמת ליבו של ירא שמים...
אקרא את סיפורך ואומר לך מי אתה..

 

[עדיאל]

ורק אני חושב שמאחורי אותה העלילה משתקפת במלואה דמותו של איש כפרי אחד על לבטיו ומאוויו?
אפשר למשש זאת במוחש..
והוא אשר אומר שוב; אם נושא האשכול הוא ספר חרדי, אז זהו זה שזהו ספר הנכתב מנהמת ליבו של ירא שמים...
אקרא את סיפורך ואומר לך מי אתה..

מז"ט לרגל היבחרך לתפקיד בוחן כליות ולב...
וברצינות:
אפשר לסכם, לשיטתך, שבכל הספרים שהדמות החרדית מופיעה בהם באופן שטחי ורדוד, הרי שפנימיותו של הסופר היא, אהמממ... כן?
אני מעדיף לחשוב שהוא לא השקיע מתוך זלזול באינטליגנציית הקורא, או רק כי הוא לא סופר טוב...