הנושאים החמים
הנושאים החמים
מבינה משהו // תמר בר אילן
"סליחה, אני סופרת עד שלוש וכולכן יוצאות מפה!"
"איך אתן מסתובבות לנו פה בין הרגליים?"
"תראו איך אתן נראות!"
לא הבנתי, מהתחלה!
"חיה, האישה הזאת ששם אז..." עיניה האדומות של אדיס המקסימה מכיתה ט' כבר הסבירו לי שהיא צודקת. בכל השנה שהיתה עימנו בפנימיה, מעולם לא נראתה כך.
"היא פשוט הגיעה פתאום עם הבנות שלה והן התחילו לארגן כאן את חדר האוכל. אבל, את הבטחת לנו שנכין עוגת גבינה אישית לבית"
נכון, אדיס צודקת.
"אני דורשת להוציא את הבנות האלו מייד" אמרה האישה וסימנה לי להתקרב אליה, כמו אומרת זאת לתלמידה נוספת שלה.
"אני הבאתי קעמפ של בחורות אמריקאיות והן לא מאירות לי כאן את הנוף" לחשה לי כמעין בדיחותא כולל קריצה שהסתתרה מאחורי מפרק היד שלה.
נראה לי שגבותיי המורמות הן שלקחו את הנשימה העמוקה ואיך לא נפלטה מפי התמיהה 'האם את יודעת בכלל מה זה אור?'
"רגע, בואי ננסה להבין" הרגעתי את שתינו, כמו תחילתה של שיחה לא מובנת עם חניכות. "מחר יש לחניכות שלי מועד ב' במתמטיקה ואישרו להן לישון כאן הלילה ..."
"ו...תראי איך הן מסתובבות לי פה, התנפלו עליי, ביקשו ממני להכין עכשיו עוגת גבינה, ברור לך שזה לא שייך..."
"מי את?" שאלתי "אולי זה יהיה לי ברור"
"דוד שלי הוא השותף של מנכ"ל המוסדות כאן, פינק"
"נו ו...?" חשבתי בקול
"ואני... אני אחראית על קעמפ 'לגלות עולם' של בחורות אמריקאיות המעוניינות לבוא לכאן ל'סמינר'..."
"חיה! תפתחי לנו" הן נוקשות בחוזקה על דלת הבריח שלהן! רק שלהן!
"את... נעלת עליהן?"
"אני יודעת מה זה להתעסק עם בנות... לא פשוט, אה?"
היא מחייכת חיוך... חיוך שלא מבין, לא יודע.
*
את מבינה ששחר לא חזרה כבר חמש שבתות חופשה לביתה שבמרחק 10 דק' נסיעה מירושלים והיא נודדת בין בתי המדריכות, רק בכדי שתוכל לשמור שבת כהלכתה?
את מבינה שחני מתחננת שהפנימיה כאן תהיה פתוחה גם במשך החופשה?
ובשביל ששושי תישאר במצב נפשי תקין היא לא מפסיקה להילחם על שפיות וזאת מבלי לחזור לביתה החסידי כי שם טוענים שהיא מקלקלת את האחים שלה, אולי לפחות את זה את מבינה?
אז למה את מחייכת? למה?
עם חיוך שלא מש מודיעה לי "אז גם את המנעול של הבניין אליי עוד חמש דקות, טוב?"
אני יוצאת, איתן ובשבילן.
"חיה, חיה" הן מתקבצות סביבי מוציאות את כל הזעם. מתארות לי אותה, איך היא נבהלה מאדיס, איך היא עיוותה את פניה כשראתה את נופר הספורטיבית ואיך היא ציינה בקול "אה... נעליים של 'נייק' " כאילו היא מבינה משהו.
הבטתי בהן במבט אוהב, כאילו הן שרי ואביגיל, שרי ואביגיל שלי. כאילו? הן שלי.
גם אותן ה' הפקיד בידיי בשנה זו, את כל מאוייהן הן מבקשות ממני, משתפות עימי הגיגיהן ואנחנו אפילו משתדלות להגשים. הנה, על קירות הבניין שהמחויכת תשתמש בו, מתנוססים ציוריהן המרהיבים של דנה ושושי, את התמוונות בחדרי כיתה י"א עיצבה במחשב מנוחי.
ואדיס צודקת, נתתי לה הבטחתי שנכין יחד עוגות גבינה אישיות לכבוד שבת ע"פ מתכון שלמדה מאמא שרה ז"ל. רק אז הסכימה להגיע לבחינת הבגרות במועד ב' והלהיבה עוד חברות שבאו היום.
"מה נעשה עכשיו, כשהמיקסר שלי התקלקל?" אמרתי להן, מאוכזבת.
"מיקסר? כשעלינו לארץ אמא שלי לא הכינה איתו עוגת גבינה" האירה אדיס
"טוב, היום דור מפונק" (הורדתי אורות... למה?)
"אני למדתי עם אמא לערבב באופן ידני, עם הכף הזו... מרית" (אור גדול עולה מתוך החושך)
"ולא כואבת כך היד?" (אורו עיניי)
"נעשה ביחד!" הן ענו במקהלה
עם השמחה הזו התקפתי אותו בשאלות בראשי, כמו: איך יכלת להיבהל ממה שגלוי לעינייך כשכל הבתוך שלנו לא שקוף? ולמה... למה את חושבת שאת מבינה משהו?
"סליחה, אני סופרת עד שלוש וכולכן יוצאות מפה!"
"איך אתן מסתובבות לנו פה בין הרגליים?"
"תראו איך אתן נראות!"
לא הבנתי, מהתחלה!
"חיה, האישה הזאת ששם אז..." עיניה האדומות של אדיס המקסימה מכיתה ט' כבר הסבירו לי שהיא צודקת. בכל השנה שהיתה עימנו בפנימיה, מעולם לא נראתה כך.
"היא פשוט הגיעה פתאום עם הבנות שלה והן התחילו לארגן כאן את חדר האוכל. אבל, את הבטחת לנו שנכין עוגת גבינה אישית לבית"
נכון, אדיס צודקת.
"אני דורשת להוציא את הבנות האלו מייד" אמרה האישה וסימנה לי להתקרב אליה, כמו אומרת זאת לתלמידה נוספת שלה.
"אני הבאתי קעמפ של בחורות אמריקאיות והן לא מאירות לי כאן את הנוף" לחשה לי כמעין בדיחותא כולל קריצה שהסתתרה מאחורי מפרק היד שלה.
נראה לי שגבותיי המורמות הן שלקחו את הנשימה העמוקה ואיך לא נפלטה מפי התמיהה 'האם את יודעת בכלל מה זה אור?'
"רגע, בואי ננסה להבין" הרגעתי את שתינו, כמו תחילתה של שיחה לא מובנת עם חניכות. "מחר יש לחניכות שלי מועד ב' במתמטיקה ואישרו להן לישון כאן הלילה ..."
"ו...תראי איך הן מסתובבות לי פה, התנפלו עליי, ביקשו ממני להכין עכשיו עוגת גבינה, ברור לך שזה לא שייך..."
"מי את?" שאלתי "אולי זה יהיה לי ברור"
"דוד שלי הוא השותף של מנכ"ל המוסדות כאן, פינק"
"נו ו...?" חשבתי בקול
"ואני... אני אחראית על קעמפ 'לגלות עולם' של בחורות אמריקאיות המעוניינות לבוא לכאן ל'סמינר'..."
"חיה! תפתחי לנו" הן נוקשות בחוזקה על דלת הבריח שלהן! רק שלהן!
"את... נעלת עליהן?"
"אני יודעת מה זה להתעסק עם בנות... לא פשוט, אה?"
היא מחייכת חיוך... חיוך שלא מבין, לא יודע.
*
את מבינה ששחר לא חזרה כבר חמש שבתות חופשה לביתה שבמרחק 10 דק' נסיעה מירושלים והיא נודדת בין בתי המדריכות, רק בכדי שתוכל לשמור שבת כהלכתה?
את מבינה שחני מתחננת שהפנימיה כאן תהיה פתוחה גם במשך החופשה?
ובשביל ששושי תישאר במצב נפשי תקין היא לא מפסיקה להילחם על שפיות וזאת מבלי לחזור לביתה החסידי כי שם טוענים שהיא מקלקלת את האחים שלה, אולי לפחות את זה את מבינה?
אז למה את מחייכת? למה?
עם חיוך שלא מש מודיעה לי "אז גם את המנעול של הבניין אליי עוד חמש דקות, טוב?"
אני יוצאת, איתן ובשבילן.
"חיה, חיה" הן מתקבצות סביבי מוציאות את כל הזעם. מתארות לי אותה, איך היא נבהלה מאדיס, איך היא עיוותה את פניה כשראתה את נופר הספורטיבית ואיך היא ציינה בקול "אה... נעליים של 'נייק' " כאילו היא מבינה משהו.
הבטתי בהן במבט אוהב, כאילו הן שרי ואביגיל, שרי ואביגיל שלי. כאילו? הן שלי.
גם אותן ה' הפקיד בידיי בשנה זו, את כל מאוייהן הן מבקשות ממני, משתפות עימי הגיגיהן ואנחנו אפילו משתדלות להגשים. הנה, על קירות הבניין שהמחויכת תשתמש בו, מתנוססים ציוריהן המרהיבים של דנה ושושי, את התמוונות בחדרי כיתה י"א עיצבה במחשב מנוחי.
ואדיס צודקת, נתתי לה הבטחתי שנכין יחד עוגות גבינה אישיות לכבוד שבת ע"פ מתכון שלמדה מאמא שרה ז"ל. רק אז הסכימה להגיע לבחינת הבגרות במועד ב' והלהיבה עוד חברות שבאו היום.
"מה נעשה עכשיו, כשהמיקסר שלי התקלקל?" אמרתי להן, מאוכזבת.
"מיקסר? כשעלינו לארץ אמא שלי לא הכינה איתו עוגת גבינה" האירה אדיס
"טוב, היום דור מפונק" (הורדתי אורות... למה?)
"אני למדתי עם אמא לערבב באופן ידני, עם הכף הזו... מרית" (אור גדול עולה מתוך החושך)
"ולא כואבת כך היד?" (אורו עיניי)
"נעשה ביחד!" הן ענו במקהלה
עם השמחה הזו התקפתי אותו בשאלות בראשי, כמו: איך יכלת להיבהל ממה שגלוי לעינייך כשכל הבתוך שלנו לא שקוף? ולמה... למה את חושבת שאת מבינה משהו?
