כ"ז טבת תשס"ו
על רקע פרסום דו"ח העוני והבחירות המתקרבות.
הבה נזדעזע תשס"ו | אדרבה | פ. חובב
לכבוד שר האוצר ויו"ר הליכוד חבר הכנסת בנימין נתניהו.
השלו' והברכה
א. נ. מ.
שמי נח שוורצברגנדרוביץ מרחוב העבודה משחררת בבני ברק, ואני מתכבד בזאת להציע לכב' סקיצה של נאום בחירות בנושא העוני. וזאת, במענה לקריאתך הנרגשת להמוני בית ישראל להתמודד עם העוני באמצעות השתלבות במעגל העבודה. את התמורה לעבודה שהשקעתי בהכנת הנאום, אבקשך להעביר ישירות לחנות המכולת השכונתית שלנו, כתשלום על חשבון החוב המצטבר. בד-בבד, ארשה לעצמי להפנות את תשומת לבך לכך, כי ככל שתזדרז בהעברת התמורה הנ"ל למכולת, כך ייאות בעל המכולת להזדרז להסיר את איומו לשלול מאתנו את זכות הקנייה בהקפה, ועל כך נתונה לך מראש, בשמי ובשם רעייתי, תודה ילדינו הרעבים.
הנאום שכתבתי, בעקבות הזעזוע הציבורי שעורר דו"ח העוני האחרון, מכיל את כל האלמנטים הנחוצים בכדי לגרום למאזין העני להבין עד כמה אתה חש הזדהות עם מצוקתו הקשה ומדוע הוא יכול להיות סמוך ובטוח כי לטובתו ולטובת משפחתו, כדאי לו לתמוך בך בבחירות הקרובות.
יכול להיות שהדברים שכתבתי בנאום המוצע, על הדאגה הכנה שאתה חש כלפי המוני העניים המסכנים, יעוררו בך גיחוך ולעג – אבל לטובת העניין כדאי מאוד שתקפיד, לפחות לכל אורך הקראת הנאום, לא לגלות כל סימן לכך שאתה בז לעניים, כדאי מאוד שתיקח בחשבון, כי העני המצוי אינו בהכרח אדם טיפש או תמים. אם הוא לא ישתכנע שאתה מזדהה עם מצוקתו, הוא לא יתמוך במפלגתך. הרי רק שוטה גמור יצביע עבור מועמד שמתעלם ממצוקתו.
לפני שתיגש להקראת הנאום, חשוב שתדע, כי העניים הם עם רגיש. הייתי אומר, אפילו רגיש מאוד. להיות רגיש אתה יודע, לא עולה כסף. הם יכולים להרשות לעצמם להיות רגישים בלי הגבלה. ולכן, קודם כל, לפני שאתה נושא בפניהם את הנאום המוצלח שהכנתי עבורך בנושא העוני, אתה חייב לדעת מה זה עוני. עוני זה לא רק מושג כלכלי שמבטא אי-צמיחה במשק. עוני – פירושו אנשים שאין להם כסף לשלם את המשכנתא; עוני – פירושו חולים שאין להם אפשרות לקנות את התרופות שהרופא ממליץ להם לקחת; עוני – פירושו קשישים שאין להם כסף לחמם את החדר בחורף; עוני – פירושו ילדים שבאים לגן הילדים עם חום, משום שלאימא אין כסף לקנות מד-חום חדש במקום הישן שנשבר בתחילת החורף.
למה אני מכניס אותך לתוך הפרטים הקטנוניים הללו? משום שבכדי שהנאום יעשה את הרושם הרצוי, אתה חייב להפנים לעצמך, שלעוני יש משמעות אנושית. אחרת, כל ההשקעה בהכנת הנאום עלולה לרדת לטמיון. לכן, אני מבקש ממך, לפני שאתה נושא את הנאום, תשתדל לדמיין לעצמך טוב-טוב שעני זה בן אדם. אמנם הוא עני, אבל הוא בן אדם. בסדר? תשתדל מאוד. לפני שנושאים נאומים בנושא העוני, מאוד-מאוד חשוב לדעת את זה. אחרת, הנאום לא ישכנע את העניים, וחבל. למה חבל? משום שבמירוץ לראשות הממשלה, המועמדים האחרים עושים מאמץ גדול למצוא חן בעיני העניים. ואם הם יכולים, אין סיבה שאתה לא תוכל. אם רק תנסה לשכנע את עצמך שעני זה בן אדם, תוכל להתמודד אתם בקלות רבה. יש לך כאן נאום מצוין שמתאים לכל סוגי העניים.
אמנם, מכובדי, כאדם העוקב בהשתאות אחרי ההצלחה המסחררת שהייתה למדיניותך הכלכלית, אני מבין שקשה מאוד לכלכלן ברמתך להתייחס אל העני כבן אדם. אבל כפוליטיקאי מבריק, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתעלם מהעלייה השנתית המסחררת בכמויות העניים במדינה. אל תשכח כי מיליון וחמש מואת ושמונים אלף עניים – מתוכם שבע מאות שלושים ושמונה אלף ילדים – זה לא רק אמצעי זמין להקטנת הגירעון במשק. זה גם נתון אלקטורלי. בקצב הזה של העלייה במספר העניים, נגיע תוך כמה שנים למצב שבו מספרם של הניים עלול הליות גבוה ממספר אזרחי המדינה.
למותר לציין, כי מטבע הדברים, נאום בנושא העוני – לא די לו שיהיה כתוב טוב. הוא חייב להיאמר בפאתוס; בהתרגשות; עם הרבה להט ושכנוע עצמי עמוק. וכמובן-כמובן, עם ניצוצות דמע והשמעת קול משתנק כפעם בפעם. בהתאם להתפתחות המסר העגמומי בטקסט.
עד כאן הכול מובן, כבודו? אם-כן אפשר לצאת לדרך. החזק את דף הנאום ביד רועדת משוה; השפל את עיניך, כביטוי להבעת רצינות; כחכח מעט בגרונך, כדי לשוות למעמד אופי דרמטי; ולאורך כל הקראת הטקסט השתדל להיראות כאילו אתה מזדהה עם הדברים היוצאים מפיך. בהצלחה. תתחיל לקרוא. בבקשה:
ובכן, עניים יקרים – במובן הזול של המילה, כמובן – הימים הם ימי ערב בחירות ויש לי עיסוקים רבים וחשובים. ובכל זאת, בעקבות פרסום הנתונים הכל-כך מזעזעים על התגברות העוני בישראל, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי: בנימין – או ביבי, כפי שאני מכונה בפי כמה מידידי העניים – היית מאמין שממשלה בישראל תדרדר את אזרחיה לשפל נורא כל-כך? ומה שהכי כואב לי זה הסבל של הילדים. אח, הילדים-הילדים. כל-כך עצוב לדעת שגם הילדים החיים במשפחות העניות, סובלים מהעוני. למה? למה הם צריכים לסבול כל-כך? מה הם אשמים, המסכנים הללו, שלהם שלהם אין אפשרות לפרנס אותם בכבוד? אוי, נעבעך. רחמנות. הלב נקרע. הבה נזדעזע.
אחיי העניים,מכאן תצא הבשורה לכולכם: עני זה לא עוד בן אדם... אני לא צריך לחיות בכבוד... המדינה אינה צריכה לבזבז את משאביה על העניים... למי המדינה צריכה לחוקק חוקים שיגדילו להם את ההכנסות בכל חודש, לעניים או לעשירים...
(אוי-ויי. סליחה. רק רגע. אני מבין שאת הקטע הזה הייתי צריך לקרוא עם סימני-שאלה בסוף. איזו בושה. חבל שהשוורצברצלוביץ הזה מבני ברק לא סימן ליאת הקטעים שצריך לקרוא במנגינה של שאלה). מוריי ורבותיי, לצערי, בשלב זה אני נאלץ להפסיק את הנאום, בשל כמה שיבושים שנפלו בדף הנאום שהבאתי. אבל איני רוצה לקפח אתכם. לקראת דו"ח העוני של השנה הבא, שיהיה, כך אני מקווה, מזעזע הרבה יותר – אכין לכם, כפיצוי, נאום-זעזוע מרשים ומרגש במיוחד.