הנושאים החמים
הנושאים החמים
עיניו הירוקות הישירו אליו מבט בביטחון גלוי, בזיק מהבהב שלוחש "אין לי מה להסתיר".
המקלעת התפוחה - צהובה השיבה ברק מסנוור בחומר משוח, הפנים שעדיין הבזקי ילדות נכרו בהם, משולבים בקמטים חרוצים של התבגרות בטרם עת, השוו למלך הארץ מראה מיתולוגי מלא הוד, רק הקרובים אליו ביותר ידעו לזהות את השן השבורה, המסתתרת בחיוך הלאה שמבזיק המלך למציירי הדיוקנים, סמל לשבי הקווארי, סמל לשבי כוזר.
סבר פניו של אייל נותר רציני, גם אל מול מבטו הנחוש של המלך, לא שעות האימונים גרמו לו לשלוט ברעד שברגליו, לא ימים אפורים של אימון עד סף היכולת, אלא תנאי השבי מהם שבע, שהביאו אותו לקצה, לנקודת האלמוות בה שום חלום רע כבר אינו מאיים עליו, וזה בדיוק מה שהבעית את איסתרק, המבט הנחוש ההוא.
"אף אחד לא יבין איך הגעתי לפה" אייל מסתיר חיוך, לא, הוא לא מסתיר, הכול מחושב, הוא ר ו צ ה שיחשבו שהוא מסתיר, ותנועותיו העדינות, השונות כל כך משכיר החרב שהצטייר בעיניו של איסתרק גורמות לו להיאנח קלות, ולכתוש בידיו עלה מאגנט כמוש שפנרס הגניב לו בהסתר, כדי לפוגג את המתח הרב שתלוי בעולו.
"אנשים חושבים שאני תככן" איסתרק לא מחייך, רק בולע את רוקו, הכאב ניכר בכל תיו בפניו העמוקות, "אנשים חושבים שאני תאב שלטון, ופרשת יוזבד העמיקה את המסקנה העצובה הזאת" אם לא היה אייל – אייל – הוא היה נותן לדמעות להגיע לקצה עיניו, מול הילד המבוגר שמולו.
"זמרים נודדים מכתירים אותי כ'דיאלידיאן השני' במקרה הטוב, או כ'מלך המונדרים' במקרה הפחות טוב, ולפני כל גדוד הוסטרס, וצוות המשרתים שסובב אותי - אני צריך מישהו שיאמין בי, באמת שקיימת מתחת למגן הזהב וסמל לוחות הברית, לאדם שבי".
הוא לא יודע למה, אלי חלף מולו, הוא היה צריך להכיר את איסתרק, מפגש המצפון שביניהם היה יכול להיות גולת כותרתה של אתיל, אבל איש הפלדה אינו שוקע בהרהורים לשווא, מי שעמד מול נשיא ארצות הברית ובז לו בליבו, מי שניצח את האחווה ופורר אותה בעקיפין, יכול גם מול הדיאלידאנים, ובעיקר מול קולות הזמר שלהם, שמבתרים את הארמון, את הלבבות.
שילה דהר לידו על סוס מוזהב, חוגלת רקמה בחצר המוריקה ביחד עם אונמר, ורק שתי הגברים ידעו, כי חזית חדשה מתחילה עכשיו, שונה מכל הזמנים.
המקלעת התפוחה - צהובה השיבה ברק מסנוור בחומר משוח, הפנים שעדיין הבזקי ילדות נכרו בהם, משולבים בקמטים חרוצים של התבגרות בטרם עת, השוו למלך הארץ מראה מיתולוגי מלא הוד, רק הקרובים אליו ביותר ידעו לזהות את השן השבורה, המסתתרת בחיוך הלאה שמבזיק המלך למציירי הדיוקנים, סמל לשבי הקווארי, סמל לשבי כוזר.
סבר פניו של אייל נותר רציני, גם אל מול מבטו הנחוש של המלך, לא שעות האימונים גרמו לו לשלוט ברעד שברגליו, לא ימים אפורים של אימון עד סף היכולת, אלא תנאי השבי מהם שבע, שהביאו אותו לקצה, לנקודת האלמוות בה שום חלום רע כבר אינו מאיים עליו, וזה בדיוק מה שהבעית את איסתרק, המבט הנחוש ההוא.
"אף אחד לא יבין איך הגעתי לפה" אייל מסתיר חיוך, לא, הוא לא מסתיר, הכול מחושב, הוא ר ו צ ה שיחשבו שהוא מסתיר, ותנועותיו העדינות, השונות כל כך משכיר החרב שהצטייר בעיניו של איסתרק גורמות לו להיאנח קלות, ולכתוש בידיו עלה מאגנט כמוש שפנרס הגניב לו בהסתר, כדי לפוגג את המתח הרב שתלוי בעולו.
"אנשים חושבים שאני תככן" איסתרק לא מחייך, רק בולע את רוקו, הכאב ניכר בכל תיו בפניו העמוקות, "אנשים חושבים שאני תאב שלטון, ופרשת יוזבד העמיקה את המסקנה העצובה הזאת" אם לא היה אייל – אייל – הוא היה נותן לדמעות להגיע לקצה עיניו, מול הילד המבוגר שמולו.
"זמרים נודדים מכתירים אותי כ'דיאלידיאן השני' במקרה הטוב, או כ'מלך המונדרים' במקרה הפחות טוב, ולפני כל גדוד הוסטרס, וצוות המשרתים שסובב אותי - אני צריך מישהו שיאמין בי, באמת שקיימת מתחת למגן הזהב וסמל לוחות הברית, לאדם שבי".
הוא לא יודע למה, אלי חלף מולו, הוא היה צריך להכיר את איסתרק, מפגש המצפון שביניהם היה יכול להיות גולת כותרתה של אתיל, אבל איש הפלדה אינו שוקע בהרהורים לשווא, מי שעמד מול נשיא ארצות הברית ובז לו בליבו, מי שניצח את האחווה ופורר אותה בעקיפין, יכול גם מול הדיאלידאנים, ובעיקר מול קולות הזמר שלהם, שמבתרים את הארמון, את הלבבות.
שילה דהר לידו על סוס מוזהב, חוגלת רקמה בחצר המוריקה ביחד עם אונמר, ורק שתי הגברים ידעו, כי חזית חדשה מתחילה עכשיו, שונה מכל הזמנים.
