הנושאים החמים
הנושאים החמים
הצלילים התעלו אליו מרחוק, כובשים לרגליו דרך שלא תכנן. שונים כל־כך מהצלילים שאליהם התרגל, שאליהם כמה, מהמוזיקה הזו, המטריפה את החושים ומווסתת את הגוף לנוע כפי רצונה. ובכל־זאת הם משכו אותו. כאילו כבלי קסם חדשים התלפפו בו, חנקו אותו עד כלות הנשימה.
וכמה כלתה הנשימה לאחרונה. וכמה פחד מכלות הנשימה. נסגרו מועדוני המוזיקה, אך גם אם היו פתוחים – לא היה בא בשעריהם. סוכרת הנעורים שלו דאגה לכך.
וכמה מתוקים היו הימים שבהם לא הייתה לו כמעט למכשול. וכמה מסוחררים היו החושים, ולא מן היין שממנו נמנע.
צעד בעקבות הקולות, מסיג ממחשבותיו את הכאב, את הגוף המעוות מחוסר תנועה. הם היו שונים, הקולות, ובכל־זאת הוא כמה כבר להגיע אליהם.
להט של חולצות לבנות, סחרור של קולות שירה משונה, אנשים שאינם נותנים ידיים ובכל־זאת הם בדבוקה אחת. וריח של זעה קלושה, מוכרת וזרה כאחת. הוא התקרב. הם רקדו במעגל, לא כפי שהיה רגיל, ואף תזמורת או להקה לא נראו בצד – השירה כולה בקעה מהגרונות. הם רקדו במעגל, סביב במה קטנה ומשונה, ומפעם לפעם התקרבו אליה אחד או שניים מהם, קראו בקול כמה מילים, נטלו חפץ מגושם עטוף בבד רקום, ושבו אל המעגל מלא־החיים.
בעיניים מבולבלות הוא עקב אחר סחרורם, באוזניים משתוקקות ניסה לעקוב אחר שיריהם המתחלפים. איך הם יודעים בכל פעם מה השיר החדש? איך הם יודעים את הרפטואר העשיר הזה בעל־פה?
כמה שונים היו השירים הללו, כמה שונים היו הריקודים. לא היה בהם טנגו או פולקה, לא היה בהם אפילו סלסה או הורה. ובכל־זאת, למרות אי התיאום, רקדו כולם יחד, והגוף שלהם נראה כל־כך משוחרר, משוחרר יותר ממה שהצליח לחוש הוא אי פעם.
תמיד צחקו עליו שאפילו בריקוד הוא עובד עם השכל. מתאם את הצעדים במדויק עם המוזיקה, כאילו מחשב אותם מתמטית, כאילו הם אחת הסוגיות המתמטיות שבהן הוא מתעמק בלימודיו. תמיד אמרו לו, תשתחרר, תחווה, תזרוק את השכל. אף־פעם לא נתנו לו משהו בתמורה לשכל האמור להיזרק.
ואת התמורה הזו הוא חש עכשיו, מול מעגל הרוקדים, מול החפצים הגדולים הנישאים ביראת אהבה. הוא חש אותה, ולא ידע זאת בתחילה, הוא חש אותה, ולא הבין לאן השכל שלו הלך לטייל. השכל הלך לטייל, וגם רגליו – ובכיוון ההפוך. הן הלכו וקירבו אותו אל הרוקדים.
דתיים! צעק לו הלב את מה שסירב עד כה לעכל. תתרחק! עכשיו! אבל גם הלב הלך בעקבותיו של השכל, ונותרו רק הרגליים, ונותר רק הדבר העמום הזה, שהכניס אותו אל המעגל שבשטח הפתוח, נוגע ולא נוגע בכתפי הרוקדים שלצדו, וחולצתו האדומה בולטת כחוט שני על פני נהר חולצות־כבשים לבנות.
שיר אחד גווע, מניח לרגע את רגליו המנענעות מתחתיו, והאיש שלצדו פצח בשיר אחר, מצרף אליו מהר מאוד את כולם. אז כך זה הולך. וגם את השיר הזה הוא לא מכיר. לא ייאמן כמה שירים הוא לא מכיר. ובתור אחד שחקר את המתמטיקה של המוזיקה מכל הכיוונים, והכיר כמויות של שירים ושל סגנונות, הוא חש את הבושה המזדחלת. כמה אתה לא מכיר. כמה השכל שלך, שנזרק סוף־סוף, חשב שהוא יודע, וכמה הוא לא. אפילו מה החפץ ההוא, שמחזיק כעת האיש שמצדו השני, הוא אינו יודע.
ומי כן יודע? לא הלב, שהתקפל גם הוא. אפילו הרגליים, שמונעות מעצמן, אינן יודעות.
הוא חש בה, מפעמת בכל גופו, ולא ידע מהי. הוא נגע לרגע בקטיפה המרוקמת, וחש איך היא מתלהטת.
"ברוך הבא," לחש לו הגבר האוחז בקטיפה בקול שהתנשא מעל השירה הרמה. "אם יש לך שאלות – אני אהיה כאן אחרי ההקפות. ובינתיים – תן לנשמה להוביל אותך."
והוא נתן. בלי להכיר, בלי לדעת, רק עם התחושה העמוקה שהיא קיימת, ושעוד מישהו שם קיים. והרגליים נעו בזכותה, והלב חזר לפעום, משתוקק שוב לגעת בקטיפה הרקומה, לפתוח את קישוריה, להציץ בנשגבות שבתוכה, לשאוף אותה אל תוכו.
והשכל נותר בינתיים בצד, ממתין לאמונה שתבוא להשתלב בתוך המכלול הזה, של גוף־לב־נשמה־ידיעה.
מוקדש לאבי היקר, שבשמחת תורה לפני שנים רבות החליט סוף־סוף שהוא זורק את השכל, ומניח לאמונה היהודית להשתלט על נשמתו.
וכמה כלתה הנשימה לאחרונה. וכמה פחד מכלות הנשימה. נסגרו מועדוני המוזיקה, אך גם אם היו פתוחים – לא היה בא בשעריהם. סוכרת הנעורים שלו דאגה לכך.
וכמה מתוקים היו הימים שבהם לא הייתה לו כמעט למכשול. וכמה מסוחררים היו החושים, ולא מן היין שממנו נמנע.
צעד בעקבות הקולות, מסיג ממחשבותיו את הכאב, את הגוף המעוות מחוסר תנועה. הם היו שונים, הקולות, ובכל־זאת הוא כמה כבר להגיע אליהם.
להט של חולצות לבנות, סחרור של קולות שירה משונה, אנשים שאינם נותנים ידיים ובכל־זאת הם בדבוקה אחת. וריח של זעה קלושה, מוכרת וזרה כאחת. הוא התקרב. הם רקדו במעגל, לא כפי שהיה רגיל, ואף תזמורת או להקה לא נראו בצד – השירה כולה בקעה מהגרונות. הם רקדו במעגל, סביב במה קטנה ומשונה, ומפעם לפעם התקרבו אליה אחד או שניים מהם, קראו בקול כמה מילים, נטלו חפץ מגושם עטוף בבד רקום, ושבו אל המעגל מלא־החיים.
בעיניים מבולבלות הוא עקב אחר סחרורם, באוזניים משתוקקות ניסה לעקוב אחר שיריהם המתחלפים. איך הם יודעים בכל פעם מה השיר החדש? איך הם יודעים את הרפטואר העשיר הזה בעל־פה?
כמה שונים היו השירים הללו, כמה שונים היו הריקודים. לא היה בהם טנגו או פולקה, לא היה בהם אפילו סלסה או הורה. ובכל־זאת, למרות אי התיאום, רקדו כולם יחד, והגוף שלהם נראה כל־כך משוחרר, משוחרר יותר ממה שהצליח לחוש הוא אי פעם.
תמיד צחקו עליו שאפילו בריקוד הוא עובד עם השכל. מתאם את הצעדים במדויק עם המוזיקה, כאילו מחשב אותם מתמטית, כאילו הם אחת הסוגיות המתמטיות שבהן הוא מתעמק בלימודיו. תמיד אמרו לו, תשתחרר, תחווה, תזרוק את השכל. אף־פעם לא נתנו לו משהו בתמורה לשכל האמור להיזרק.
ואת התמורה הזו הוא חש עכשיו, מול מעגל הרוקדים, מול החפצים הגדולים הנישאים ביראת אהבה. הוא חש אותה, ולא ידע זאת בתחילה, הוא חש אותה, ולא הבין לאן השכל שלו הלך לטייל. השכל הלך לטייל, וגם רגליו – ובכיוון ההפוך. הן הלכו וקירבו אותו אל הרוקדים.
דתיים! צעק לו הלב את מה שסירב עד כה לעכל. תתרחק! עכשיו! אבל גם הלב הלך בעקבותיו של השכל, ונותרו רק הרגליים, ונותר רק הדבר העמום הזה, שהכניס אותו אל המעגל שבשטח הפתוח, נוגע ולא נוגע בכתפי הרוקדים שלצדו, וחולצתו האדומה בולטת כחוט שני על פני נהר חולצות־כבשים לבנות.
שיר אחד גווע, מניח לרגע את רגליו המנענעות מתחתיו, והאיש שלצדו פצח בשיר אחר, מצרף אליו מהר מאוד את כולם. אז כך זה הולך. וגם את השיר הזה הוא לא מכיר. לא ייאמן כמה שירים הוא לא מכיר. ובתור אחד שחקר את המתמטיקה של המוזיקה מכל הכיוונים, והכיר כמויות של שירים ושל סגנונות, הוא חש את הבושה המזדחלת. כמה אתה לא מכיר. כמה השכל שלך, שנזרק סוף־סוף, חשב שהוא יודע, וכמה הוא לא. אפילו מה החפץ ההוא, שמחזיק כעת האיש שמצדו השני, הוא אינו יודע.
ומי כן יודע? לא הלב, שהתקפל גם הוא. אפילו הרגליים, שמונעות מעצמן, אינן יודעות.
הוא חש בה, מפעמת בכל גופו, ולא ידע מהי. הוא נגע לרגע בקטיפה המרוקמת, וחש איך היא מתלהטת.
"ברוך הבא," לחש לו הגבר האוחז בקטיפה בקול שהתנשא מעל השירה הרמה. "אם יש לך שאלות – אני אהיה כאן אחרי ההקפות. ובינתיים – תן לנשמה להוביל אותך."
והוא נתן. בלי להכיר, בלי לדעת, רק עם התחושה העמוקה שהיא קיימת, ושעוד מישהו שם קיים. והרגליים נעו בזכותה, והלב חזר לפעום, משתוקק שוב לגעת בקטיפה הרקומה, לפתוח את קישוריה, להציץ בנשגבות שבתוכה, לשאוף אותה אל תוכו.
והשכל נותר בינתיים בצד, ממתין לאמונה שתבוא להשתלב בתוך המכלול הזה, של גוף־לב־נשמה־ידיעה.
מוקדש לאבי היקר, שבשמחת תורה לפני שנים רבות החליט סוף־סוף שהוא זורק את השכל, ומניח לאמונה היהודית להשתלט על נשמתו.
מכחישה בתוקף).
