הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
זה היה אחרי עוד מריבה גדולה, עם צרחות, וצעקות, וטריקת דלת והכל. אז אחרי שהיא התיישבה בחדר שלה על הריצפה בלבד ובחושך, החליטה לכתוב את המכתב הזה.
מכתב פרידה.
העט רעד, מעביר את כל התחושות ואת כל הכעס ואת כל האכזבה. לא היה אכפת לה שהאותיות לא ברורות, לא היה אכפת לה שחלקים מהן מוכתמים בעיגולי דמעות. לא היה אכפת לה כלום.
תוך כדי שכתבה חשבה לעצמה איך זה יהיה. איך הם יהיו בהלם, איך הדמעות ירדו מהעיניים שלהם. סוף סוף יבינו שהם פספסו אותה. שהם היו אמורים להיות שם בשבילה ואף פעם לא היו. פתאום תהיה חרטה. פתאום הלב שלהם יישבר, כמו שלא הצליח להישבר עד היום.
באיזושהיא נקודה עלו בה כמה מילים מהריב האחרון והיא הפסיקה, השעינה את ראשה על כף ידה ומחצה את העט עד שמרפקי אצבעותיה הלבינו. הדמעות זלגו וזלגו. לא דמעות של עצב, דמעות של זעם. דמעות שנבעו מתוך הלבה החמה שבעבעה בתוכה. דמעות של בדידות. וזו לא הייתה בדידות של סתם, של ריב מטופש עם חברה או כזו שמרגישים כשנשארים לבד בבית. זו הייתה בדידות הכי עמוקה שיש, שאין ממנה דרך יציאה. שהיא לבד בעולם.
הטלפון שלה האיר לפתע, רוטט. הקו הכיתתי. סתם שטויות, גם כן. ממש מעניין אותה השיעורים הדפוקים האלה. כאילו שמישהו יודע אם היא הייתה שם או לא. המורה מדברת בלי סוף ואחר כך רושמת נוכחות כאילו זה משנה משהו. בדרך כלל היא שמה שעות את הטלפון על רמקול ומתעסקת בעיניניה.
הטלפון המשיך ורטט, מאיר את החדר באור הכחול והפשוט שלו. היא ידעה שהיא צריכה להיות שם, בשיעור, אבל רצתה להמשיך את הלבד ואת החושך. היא לא רצתה שייכנסו לחדר שלה קולות של חברות שהכל בסדר אצלן, שהבעיות הכי קשות בחייהן זה שהן צריכות פה ושם לשמור על האחיות הקטנות. היא לא רוצה אותן כאן.
אבל הוא לא הפסיק לזמזם, המכשיר הדבילי הזה. ובהחלטה של רגע, אולי מתוך הכעס הזה שחלחל לכל מקום והרצון להוכיח שהחיים באמת לא בשליטתה, לחצה על הכפתור הירוק.
"שלום בנות," ישר הורידה מהרמקול. שהמורה תדבר עם עצמה כמה שהיא רוצה. היא לא חייבת לשמוע אותה.
העט קפץ בידה בעודה מנסה לחזור ולהתרכז במכתב, אבל הרחשים השקטים מהפלאפון לא איפשרו לה. זה היה נשמע כאילו אף אחת לא נמצאת בשיעור.
"בנות? יש כאן מישהי?" שאלה המורה שוב. מירי גלגלה את עיניה, דוחה את בדל הרצון להרים את הטלפון. היא לא חייבת לענות. שהמורה תתייבש, היא לא אשמה שאף אחת לא שם.
"בנות?"
זו דווקא הייתה מורה נורמלית. המורה לעברית. צעירה, מישהי שהיה אפשר עוד לדבר איתה, שידעה גם לתת חיוך. אבל עכשיו היא הייתה נשמעת קצת מובכת.
"מישהי?"
"אני כאן." הקול שלה היה הכי יבש שאפשר.
"הו! מי זו?"
"מירי פלדמן."
"הי מירי, טוב לשמוע אותך. כמעט לימדתי את עצמי היום."
שמץ של חיוך עלה בה אבל היא חסמה אותו מייד. החושך שבחדר הזכיר לה בדיוק למה היא כאן.
"יכול להיות שנלמד היום רק שתינו עברית," אמרה המורה.
תענוג. בדיוק מה שחיפשה עכשיו. "אהה," השיבה.
"מה איתך, מירי? איך הולך בבית? מה את עושה כל היום?"
"לא הרבה," הקול עדיין יבש, אטום. "משעמם." מעניין מה המורה הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שעכשיו היא כותבת את מכתב הפרידה שלה.
"כן... אני מבינה," קצה חיוך נשמע בקולה של המורה. "אני כבר מחכה שתחזרו. כבר עבר המון זמן."
עוד גלגול עיניים. בסדר.
המורה המשיכה בדממה שהשתררה. "אני לא יודעת אם יש עניין לבדוק עכשיו שיעורי בית... כי תמיד יותר נעים לשתף טקסטים כשיש עוד בנות שמקשיבות. אבל יודעת מה, אנחנו כבר פה. עשית שיעור בית?"
"אה," אמרה מירי. בדרך כלל היא עונה 'כן' וחוזרת להעלם בערפל. אבל עכשיו הן היו רק שתיהן.
"אוקיי," המורה מצאה מהר נתיב חילופי, "הכל בסדר. יש אולי טקסט אחר, לא טיעוני, שכתבת? שאת רוצה לשתף?"
השקט הלם במירי. המכתב המוכתם בער על ברכיה.
"כן," השיבה לבסוף, "אבל את לא תאהבי את זה. זה לא כזה נחמד."
"נסי אותי."
מירי ידעה שהיא תתחרט אחר כך כל חייה. "לא, לא משנה. זה סתם... מכתב. לא משהו מיוחד. סתם משהו שכתבתי כי היה לי משעמם."
"הכל בסדר, מירי," אמרה המורה ברוגע. "מה שאת רוצה. מעניין אותי לשמוע. אני יודעת שיש לך את זה. הטקסטים שלך כתובים תמיד עמוק ונוגע. מה שתרצי."
איזה עמוק ואיזה נוגע, שוב פעם התסכול הציף את עיניה. ממש.
אבל משהו בתוכה כבר נשבר.
"בסדר, המורה. אבל אל תקחי את זה קשה. זה סתם משהו שכתבתי." ובשתיקת ההסכמה שנשמעה התחילה להקריא.
"לאמא ואבא היקרים,
כשתקראו את המכתב הזה אולי כבר יהיה מאוחר. אבל אין מה לעשות. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות. כי הבנתי שכבר-" הקול שלה רעד והיא ניסתה לכבוש את זה. "הבנתי שכבר נמאס לכם. לכולם נמאס. אז אני מצטערת. אני מצטערת שאתם עצובים ואני מצטערת על כל מה שהיה לכם, ואני לא רוצה לצער אתכם יותר אבל אני כן חושבת שהייתם יכולים-" עוד פעם רעד. "הייתם יכולים לעזור לי שאני לא אגיע לזה. בכל אופן זה המצב. אני חושבת שיהיה לי בסדר כי אני יודעת שהשם אוהב אותי-" היא נסדקה, "-כמו שאני. אז אני רוצה להגיד לכם להתראות, בטוחה שלאט לאט יהיה גם לכם יותר בסדר כי יש לכם את מיכאל וחני וכל הילדים. אוהבת, מירי."
זו הייתה שתיקה ארוכה ארוכה, שבתוכה ניסתה מירי עדיין לעצור את הבכי הדבילי הזה.
"וואו, מירי," לבסוף המורה דיברה, והייתה נשמעת מזועזעת. "ממש קשה לך."
זה היה נראה למירי המשפט הכי לא קשור בעולם ואיכשהוא הוא זה שגרם לסכר שעמלה עליו להתפרץ. היא פשוט התחילה לבכות. לא בכי חלש, לא בכי עצור, אלא ממש בכי ששטף את כל כולה.
המורה לא אמרה דבר. אף אחת מהן לא דיברה ורק הבכי השנוק של מירי נשמע, אבל איכשהוא היה ברור לשתיהן שכעת יש דמעות משני צידי הקו.
אחרי רגעים ארוכים, וככל שהבכי הלך ונחלש, שאלה המורה: "הם יודעים על זה?"
"על מה?" שאלה מירי, מוחה את הדמעות.
"שקשה לך."
מירי פלטה צחוק מריר. "תעשי לי טובה, המורה. הם לא יודעים כלום. כשהם מדברים איתי הם מדברים עם עצמם. הם צועקים לעצמם, את כל התשובות הם עונים לעצמם. זה בכלל לא מעניין אותם."
"הם לא יבינו?"
"כל פעם הם חושבים שאני מתקיפה אותם. הם כל הזמן מגינים על עצמם ומתקיפים. אבל אני רוצה להגיד להם, אתם ההורים שלי, למען השם, תנו לי לצעוק, פשוט תקשיבו. אם אתם לא תהיו שם בשבילי- אף אחד לא יהיה."
ניסתה שוב פעם לעצור את הדמעות, מוחה אותן בכוח מהפנים. נמאס לה. נמאס לה מעצמה, נמאס לה מהמצב הזה. ונמאס לה שזה לא עומד לעבור. אלו ההורים שלה, וככה היא נדפקה. ואין לה מה לעשות.
"ואת?"
"מה?"
"את נמצאת שם בשביל עצמך?"
היא רצתה לדחות את המשפט בשקל הזה, אבל משום מה לא עשתה זאת.
"מה זאת אומרת?" שאלה, בקולה עדיין שאריות רעד מהבכי.
"את מבינה את עצמך?"
"מה יש לי להבין את עצמי? זאת אני."
שתיקה לרגע, ואז קולה של המורה שוב עולה, רגוע. "אבא ואמא לפעמים נמצאים שם, לפעמים לא. לפעמים הם מבינים ולפעמים לא. את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?"
"אין לי מושג," זה היה נראה לה דיי מגוחך. "איך אני אמורה להבין את עצמי?"
"לא יודעת," החזירה המורה בפשטות. "אבל את יכולה. את הבן אדם הכי חזק בשביל עצמך."
ומבעד לדחייה שחשה מול הרעיון הלא הגיוני הזה, נתקלו עיניה שוב פעם במכתב. מכתב מוכתם מדמעות, מלא בזעם, מתוסכל, מיואש.
היא הרכינה את ראשה אליו והתבוננה בו לרגע נוסף, אצבעותיה מרפרפות על העיגולים הלחים שעל הדף, על האותיות הרועדות, הזוויתיות.
ולפתע הרגישה רחמים. עליה.
יש מה לרחם עליה, על הנשמה הזו ששפכה את כל כולה לדף. שמרגישה כל כך לבד. והיא ריחמה.
והרחמים הביאו איתם את התחושה הדקה, שהייתה בה יציבות לא מוכרת, תחושה של האהבה.
אני אוהבת אותך, לחשה בלי מילים, רק בתוכה.
את תהיי בסדר.
פתאום קלטה שזה ברור לה, ברור לה שהיא תצא מזה בסוף. שיהיה אור בקצה המנהרה. היא לא ידעה מתי, אולי עוד הרבה זמן, אבל זה יקרה ויהיה לה טוב. כי היא בן אדם טוב. והשם איתה. זה יעבור והיא תצא מזה חזקה, ובסוף גם תעזור לאחרים.
עד עכשיו לא ידעה שהיא יודעת את כל זה. אבל הכל היה שם בתוכה.
את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?
"המורה."
"כן?"
חיוך קטן הפציע בין הדמעות. "נראה לי שהבנתי."
זה היה אחרי עוד מריבה גדולה, עם צרחות, וצעקות, וטריקת דלת והכל. אז אחרי שהיא התיישבה בחדר שלה על הריצפה בלבד ובחושך, החליטה לכתוב את המכתב הזה.
מכתב פרידה.
העט רעד, מעביר את כל התחושות ואת כל הכעס ואת כל האכזבה. לא היה אכפת לה שהאותיות לא ברורות, לא היה אכפת לה שחלקים מהן מוכתמים בעיגולי דמעות. לא היה אכפת לה כלום.
תוך כדי שכתבה חשבה לעצמה איך זה יהיה. איך הם יהיו בהלם, איך הדמעות ירדו מהעיניים שלהם. סוף סוף יבינו שהם פספסו אותה. שהם היו אמורים להיות שם בשבילה ואף פעם לא היו. פתאום תהיה חרטה. פתאום הלב שלהם יישבר, כמו שלא הצליח להישבר עד היום.
באיזושהיא נקודה עלו בה כמה מילים מהריב האחרון והיא הפסיקה, השעינה את ראשה על כף ידה ומחצה את העט עד שמרפקי אצבעותיה הלבינו. הדמעות זלגו וזלגו. לא דמעות של עצב, דמעות של זעם. דמעות שנבעו מתוך הלבה החמה שבעבעה בתוכה. דמעות של בדידות. וזו לא הייתה בדידות של סתם, של ריב מטופש עם חברה או כזו שמרגישים כשנשארים לבד בבית. זו הייתה בדידות הכי עמוקה שיש, שאין ממנה דרך יציאה. שהיא לבד בעולם.
הטלפון שלה האיר לפתע, רוטט. הקו הכיתתי. סתם שטויות, גם כן. ממש מעניין אותה השיעורים הדפוקים האלה. כאילו שמישהו יודע אם היא הייתה שם או לא. המורה מדברת בלי סוף ואחר כך רושמת נוכחות כאילו זה משנה משהו. בדרך כלל היא שמה שעות את הטלפון על רמקול ומתעסקת בעיניניה.
הטלפון המשיך ורטט, מאיר את החדר באור הכחול והפשוט שלו. היא ידעה שהיא צריכה להיות שם, בשיעור, אבל רצתה להמשיך את הלבד ואת החושך. היא לא רצתה שייכנסו לחדר שלה קולות של חברות שהכל בסדר אצלן, שהבעיות הכי קשות בחייהן זה שהן צריכות פה ושם לשמור על האחיות הקטנות. היא לא רוצה אותן כאן.
אבל הוא לא הפסיק לזמזם, המכשיר הדבילי הזה. ובהחלטה של רגע, אולי מתוך הכעס הזה שחלחל לכל מקום והרצון להוכיח שהחיים באמת לא בשליטתה, לחצה על הכפתור הירוק.
"שלום בנות," ישר הורידה מהרמקול. שהמורה תדבר עם עצמה כמה שהיא רוצה. היא לא חייבת לשמוע אותה.
העט קפץ בידה בעודה מנסה לחזור ולהתרכז במכתב, אבל הרחשים השקטים מהפלאפון לא איפשרו לה. זה היה נשמע כאילו אף אחת לא נמצאת בשיעור.
"בנות? יש כאן מישהי?" שאלה המורה שוב. מירי גלגלה את עיניה, דוחה את בדל הרצון להרים את הטלפון. היא לא חייבת לענות. שהמורה תתייבש, היא לא אשמה שאף אחת לא שם.
"בנות?"
זו דווקא הייתה מורה נורמלית. המורה לעברית. צעירה, מישהי שהיה אפשר עוד לדבר איתה, שידעה גם לתת חיוך. אבל עכשיו היא הייתה נשמעת קצת מובכת.
"מישהי?"
"אני כאן." הקול שלה היה הכי יבש שאפשר.
"הו! מי זו?"
"מירי פלדמן."
"הי מירי, טוב לשמוע אותך. כמעט לימדתי את עצמי היום."
שמץ של חיוך עלה בה אבל היא חסמה אותו מייד. החושך שבחדר הזכיר לה בדיוק למה היא כאן.
"יכול להיות שנלמד היום רק שתינו עברית," אמרה המורה.
תענוג. בדיוק מה שחיפשה עכשיו. "אהה," השיבה.
"מה איתך, מירי? איך הולך בבית? מה את עושה כל היום?"
"לא הרבה," הקול עדיין יבש, אטום. "משעמם." מעניין מה המורה הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שעכשיו היא כותבת את מכתב הפרידה שלה.
"כן... אני מבינה," קצה חיוך נשמע בקולה של המורה. "אני כבר מחכה שתחזרו. כבר עבר המון זמן."
עוד גלגול עיניים. בסדר.
המורה המשיכה בדממה שהשתררה. "אני לא יודעת אם יש עניין לבדוק עכשיו שיעורי בית... כי תמיד יותר נעים לשתף טקסטים כשיש עוד בנות שמקשיבות. אבל יודעת מה, אנחנו כבר פה. עשית שיעור בית?"
"אה," אמרה מירי. בדרך כלל היא עונה 'כן' וחוזרת להעלם בערפל. אבל עכשיו הן היו רק שתיהן.
"אוקיי," המורה מצאה מהר נתיב חילופי, "הכל בסדר. יש אולי טקסט אחר, לא טיעוני, שכתבת? שאת רוצה לשתף?"
השקט הלם במירי. המכתב המוכתם בער על ברכיה.
"כן," השיבה לבסוף, "אבל את לא תאהבי את זה. זה לא כזה נחמד."
"נסי אותי."
מירי ידעה שהיא תתחרט אחר כך כל חייה. "לא, לא משנה. זה סתם... מכתב. לא משהו מיוחד. סתם משהו שכתבתי כי היה לי משעמם."
"הכל בסדר, מירי," אמרה המורה ברוגע. "מה שאת רוצה. מעניין אותי לשמוע. אני יודעת שיש לך את זה. הטקסטים שלך כתובים תמיד עמוק ונוגע. מה שתרצי."
איזה עמוק ואיזה נוגע, שוב פעם התסכול הציף את עיניה. ממש.
אבל משהו בתוכה כבר נשבר.
"בסדר, המורה. אבל אל תקחי את זה קשה. זה סתם משהו שכתבתי." ובשתיקת ההסכמה שנשמעה התחילה להקריא.
"לאמא ואבא היקרים,
כשתקראו את המכתב הזה אולי כבר יהיה מאוחר. אבל אין מה לעשות. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות. כי הבנתי שכבר-" הקול שלה רעד והיא ניסתה לכבוש את זה. "הבנתי שכבר נמאס לכם. לכולם נמאס. אז אני מצטערת. אני מצטערת שאתם עצובים ואני מצטערת על כל מה שהיה לכם, ואני לא רוצה לצער אתכם יותר אבל אני כן חושבת שהייתם יכולים-" עוד פעם רעד. "הייתם יכולים לעזור לי שאני לא אגיע לזה. בכל אופן זה המצב. אני חושבת שיהיה לי בסדר כי אני יודעת שהשם אוהב אותי-" היא נסדקה, "-כמו שאני. אז אני רוצה להגיד לכם להתראות, בטוחה שלאט לאט יהיה גם לכם יותר בסדר כי יש לכם את מיכאל וחני וכל הילדים. אוהבת, מירי."
זו הייתה שתיקה ארוכה ארוכה, שבתוכה ניסתה מירי עדיין לעצור את הבכי הדבילי הזה.
"וואו, מירי," לבסוף המורה דיברה, והייתה נשמעת מזועזעת. "ממש קשה לך."
זה היה נראה למירי המשפט הכי לא קשור בעולם ואיכשהוא הוא זה שגרם לסכר שעמלה עליו להתפרץ. היא פשוט התחילה לבכות. לא בכי חלש, לא בכי עצור, אלא ממש בכי ששטף את כל כולה.
המורה לא אמרה דבר. אף אחת מהן לא דיברה ורק הבכי השנוק של מירי נשמע, אבל איכשהוא היה ברור לשתיהן שכעת יש דמעות משני צידי הקו.
אחרי רגעים ארוכים, וככל שהבכי הלך ונחלש, שאלה המורה: "הם יודעים על זה?"
"על מה?" שאלה מירי, מוחה את הדמעות.
"שקשה לך."
מירי פלטה צחוק מריר. "תעשי לי טובה, המורה. הם לא יודעים כלום. כשהם מדברים איתי הם מדברים עם עצמם. הם צועקים לעצמם, את כל התשובות הם עונים לעצמם. זה בכלל לא מעניין אותם."
"הם לא יבינו?"
"כל פעם הם חושבים שאני מתקיפה אותם. הם כל הזמן מגינים על עצמם ומתקיפים. אבל אני רוצה להגיד להם, אתם ההורים שלי, למען השם, תנו לי לצעוק, פשוט תקשיבו. אם אתם לא תהיו שם בשבילי- אף אחד לא יהיה."
ניסתה שוב פעם לעצור את הדמעות, מוחה אותן בכוח מהפנים. נמאס לה. נמאס לה מעצמה, נמאס לה מהמצב הזה. ונמאס לה שזה לא עומד לעבור. אלו ההורים שלה, וככה היא נדפקה. ואין לה מה לעשות.
"ואת?"
"מה?"
"את נמצאת שם בשביל עצמך?"
היא רצתה לדחות את המשפט בשקל הזה, אבל משום מה לא עשתה זאת.
"מה זאת אומרת?" שאלה, בקולה עדיין שאריות רעד מהבכי.
"את מבינה את עצמך?"
"מה יש לי להבין את עצמי? זאת אני."
שתיקה לרגע, ואז קולה של המורה שוב עולה, רגוע. "אבא ואמא לפעמים נמצאים שם, לפעמים לא. לפעמים הם מבינים ולפעמים לא. את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?"
"אין לי מושג," זה היה נראה לה דיי מגוחך. "איך אני אמורה להבין את עצמי?"
"לא יודעת," החזירה המורה בפשטות. "אבל את יכולה. את הבן אדם הכי חזק בשביל עצמך."
ומבעד לדחייה שחשה מול הרעיון הלא הגיוני הזה, נתקלו עיניה שוב פעם במכתב. מכתב מוכתם מדמעות, מלא בזעם, מתוסכל, מיואש.
היא הרכינה את ראשה אליו והתבוננה בו לרגע נוסף, אצבעותיה מרפרפות על העיגולים הלחים שעל הדף, על האותיות הרועדות, הזוויתיות.
ולפתע הרגישה רחמים. עליה.
יש מה לרחם עליה, על הנשמה הזו ששפכה את כל כולה לדף. שמרגישה כל כך לבד. והיא ריחמה.
והרחמים הביאו איתם את התחושה הדקה, שהייתה בה יציבות לא מוכרת, תחושה של האהבה.
אני אוהבת אותך, לחשה בלי מילים, רק בתוכה.
את תהיי בסדר.
פתאום קלטה שזה ברור לה, ברור לה שהיא תצא מזה בסוף. שיהיה אור בקצה המנהרה. היא לא ידעה מתי, אולי עוד הרבה זמן, אבל זה יקרה ויהיה לה טוב. כי היא בן אדם טוב. והשם איתה. זה יעבור והיא תצא מזה חזקה, ובסוף גם תעזור לאחרים.
עד עכשיו לא ידעה שהיא יודעת את כל זה. אבל הכל היה שם בתוכה.
את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?
"המורה."
"כן?"
חיוך קטן הפציע בין הדמעות. "נראה לי שהבנתי."
נערך לאחרונה ב:
