למה התגייסתי ?
פרק א'
"בנצי, מה דעתך על קפיצה לציון הבבא סאלי". שאל רפי את את החברותא והחבר הטוב,
ביום השני של חוה"מ.
"מה ?!", תמה בנצי "איך נופלים לך רעיונות כאלו לראש בדיוק בזמן סגר כללי על כל הארץ,
אתה יודע הרעבעס הגדולים ביטלו את הטישים, אפילו בתולדות אהרן אין השנה ברשמי
שמחת בית השואבה וריקודים, בפונביז' הלחימו דלתות ונעלו שערים, מאיפה זה קפץ
לך עכשיו."
"תראה," השיב רפי "הוריהם של שנינו התחילו לשמוע שידוכים, ומה יש לאל ידינו לעזור
ולסייע אם לא גיחה לתפילה רותחת בציונו של סידנא בבא סאלי זי"ע, אני צריך להזכיר
לך את המופתים והניסים שקרו וקורים אצל רבני משפחות אבוחצירה ?."
"טוב", בנצי נכנע בהכירו את חבירו היטב, הבין כי לרפי שוב נכנס הג'וק, וייצר ההרפתקנות
שוב לא ירפה עד שיבוא אל סיפוקו, "אבל תודֶה", סנט בחבירו "שאם בסגולות לשידוכים
עסקינן עדיף להתיישב לשטייגען על הבבא בתרא הרי כולך בן עשרים וחצי,
אבל בחפץ לב אסכים להצטרף אתך למסע חוצה חצי ישראל כמנהגך בקודש
כל חודש חודשיים, אבל נרד רגע לקרקע המציאות בוא תסביר לי איך אתה מסתדר
יום אחרי שביבי תוקף סדרי לוויה וגמזו מלהטט בין ריסון להידוק להגיע מירושלים לנתיבות ?."
"אוקיי",התנשף רפי בהקלה קודם כל בנצי הסכים ולא התנה זאת באלף תנאים, כבר הישג
גדול ווי ראשון, "עכשיו בוא תשמע ידידי יש לי תוכנית מסודרת שתפרוץ כל מחסום ולא
תיסוג משום סגר, אנחנו ניסע ברכבת מיצחק נבון שמה מול בנייני האומה ליד התחנה המרכזית
נחליף רכבות בתל אביב דיברתי עם מוקד התח"צ זה לוקח שעתיים וחצי, רק נצטרך להתארגן
על שוברי נסיעה שזה סוג של מקום שמור מראש שצריך להדפיס מהאתר שלהם כדי להציג
להם טופס בכניסה לתחנת הרכבת בגלל
הקורונה וכ"ו,אני מאמין שברכבת תהיה הכי פחות
אכיפה מכל אמצעי התחבורה האחרים, שהרי בשונה מאוטובוס למשל את הרכבת אי אפשר
לעצור באמצע נסיעתה, ווי שני. אח"כ תראה ארגנתי מבן דוד שלומד בשכר שכיר ומקורב
לתתני"ק שידפיס לנו אישורים כאילו אנחנו לומדים שם ואתה יודע נקווה שהשוטר לא יידע
שעכשיו בין הזמנים וייכנס לדקויות, ומקסימום אם זה לא ימצא חן בעיניו ייתן איזה קנס,
עזוב אני כבר יסתדר אח"כ יש מערכת ערעורים שלמה מהמשטרה לקנסות
הקורונה. ווי שלישי".
"אז רפי אומר ועושה", בנצי ניסה לסכם את הפרטים, "אתה דואג להיכנס לאחת מחדרי המחשבים
הצצים לאחרונה בכל מחסן נשכח או חור נידח, תדפיס את כל האישורים, תארגן אוכל שתייה
ושאר הצרכים, בתקווה שהחב"דניקים נחלצו לעזרת עם ישראל גם השנה ודאגו שנוכל לברך
'לישב' כמהדרין גם בעת טלטולי דרכים".
פרק ב'
כעבור כמה שעות: רח' יפו בירושלים, החנויות הממוקמים בקדמת התחנה המרכזית
נעולים על מסגר ובריח, ולאו משום שטרם הצטיידו בסוכות למהדרין שיוכלו להושיב
בה על מנת פלאפל את ציבור המדקדקים, אלא שבימים אלו פסו מן השוק אף המקילים,
הכל כמצוות השלטון - "תחת קילומטרכם המרובע תשבו שבועיים ימים" למרות תחושת
השממה הכללית, יש את הצדיק הליובאוויטשער שלא יניח לנפש יהודי הומה או הומיה
מבלי שיזכו לנענוע הגון. ואף צעיר עם מראה קצת היפי שהניח בצד את הגיטרה לטובת
סשן על פסנתר הרכבת הנודע תוך ניסיונות עקרים לחקות את זריזות נגינת ידיו של יאני.
ואף שני מיודענו הידידים ורעים בנצי ורפי, הם צעדו פנימה לתוככי קומפלקס התחנה העצום,
בחשש מה, עם אדרנלין של רוח נעורים נועזת מהולה באווירת
חול המועד/בין הזמנים עליזה.
הסדרן סרק את הברקוד בארשת פנים חשובה, הם קנו כרטיסי נסיעה כשורה, וירדו את
שרשרת הדרגנועים הארוכים ארוכים עד למעבי האדמה, בעומק שאף טילי השיוט האיראניים
לא יוכלו לה. סוף סוף הגיעו לרציף התיישבו ברכבת והנה הקרון ריק אין בו איש, ואף
הקרונות הסמוכים נראים עם תפוסה די דומה. "אתה רואה בנצי", צהל רפי "אמרתי לך כשם
שאין פה נוסעים מסתמא גם לא יהיו פקחים, הכל עובד לפי התוכנית". כעבור דקות אחדות
הרכבת החלה בנסיעתה, והשניים שקעו בחקירה האם האם מצוות 'ושמחת' כשהיא מתקיימת
על ידי שיר האם היא מובחרת במילים מ'המקורות' בנוסח אבריימ'ל פריד כהעדפת רפי
או שמא במילים 'מקוריות' בנוסח ישי ריבו כהעדפת בנצי. כעבור כארבעים דקות החליפו
בהגנה רכבת לזו העוצרת בנתיבות, השיחה שוב קלחה לה במישרים הרכבת שקשקה על הפסים
עד ש… "בנצי ???" רפי הביט בחבירו היושב מולו עם מבט מהופנט וחולמני, "הלו!" הוא ניסה לעורר
את חבירו "מה איתך לאיזה לופ נכנסת", לאט לאט נחלץ בנצי מהרהוריו, "אין לך מושג רפי"
הוא השיב לחבירו "איזה אבחנה על החיים הבנתי ממש כרגע", "מה ?!", רפי לא הבין מה עובר על חבירו,
"מה התרצנת לי פתאום", התרעם. "תביט אחורה, שם בחוץ", השיב בנצי, "מה אתה רואה רפי",
"אני יודע, צמחייה קוצים וצינור בטון שבור", השיב, "אוקיי ותראה את הגרפיטי על הצינור" הפציר בו בנצי,
"מה התלהבת", הוא לא הבין את חבירו, "זה לא חרדים ריססו את זה מדובר באב
ששיכל את בנו בצוק איתן הי"ד, סיפור כאוב אבל איך אתה קשור לזה", עוד לא הבין רפי.
פרק ג'
בוא תשמע, פתח בנצי במונולוג ארוך וסיפר:
ד' אייר תש"פ: נגיף
הקורונה עסוק עדיין במלחמתו נגד האנושות שמצידה מסתגרת בבתים,
אין עבודה, אין ישיבה או אפילו מניין לתפילה, ומה שנשאר זה רק המחשבה. אנשים מגלים
עניין מחדש בהצעות לעברית צחה המונגשות באדיבות תנובה וקרטוניה, ומגלים בקיאות
בשנה המדויקת שבה ייבש בטעות מיסטר קלוג את גרעיני התירס, דיווחים על חלומות מוזרים
זורמים גם מאנשים רציונליים בדימוס, אבל האמת שהמחשבות אף חודרים עמוק יותר.
אנשים שנעצרו ממרוץ החיים הבלתי פוסק שואלים פתאום על מה עשה ה' ככה ?,
האם הרכבת אכן נעה על מסילתה ?, או חלילה היא רק מסתובבת סביב צירה ?,
אנשים בוחנים את מסע חייהם, היכן הם עומדים בהתאם לשאיפותיהם.
ומעל לכל אני עומד מתוסכל כבר חודשיים וחצי שאני בקושי נפגש עם הגמרא,
לא מרגיש שימושי או מועיל.
וכך, בעודי אפוף במחשבות וטרוד בכל מיני חקירות, נשמעה הצפירה המבשרת על דקת הדומייה
לזכר חללי מלחמות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. הלב מחסיר פעימה, בחוץ נהגי המוניות
המועטים שמצאו עיסוק בימי המגפה, עוצרים את המכונית ונעמדים בשתיקה,
מכבדים את זיכרון הנופלים בדקת התייחדות ועצירה מעיקה, בבית פנימה
השפתיים מרחשות בתפילה, שינוחו הקדושים על משכבם וינקום צורנו נקמתם.
ואז החלו להתערבל לי המחשבות. התחלתי לקנא בלובשי המדים ועטורי
הדרגות על הסיפוק מהגנת גבולות והצלת חיים, על שמירה כשה מול זאבים
על מדינת היהודים,רציתי לחלץ מטוס מאנטבה,הסכמתי להתבוסס בחולות
עזה הטובעניים, או בעמק הלבנון הקטלני.
בעיקר התבלבלתי מההכרה האבסולוטית בענודי החאקי והM16
בעידן של חלוקה לענפים ועובדים חיוניים ומי פחות, מול תהומות הבוז
וחוסר ההבנה, הכרה, או קצת הכלה, לתלמידי הישיבות, בני התורה והוגיה.
בלילות התהפכתי על משכבי נדדתי בין חלום לדמיון, דימיתי את עצמי נלחם
מול לגיון, מצאתי היתרים ופתרונות יצירתיים לשלל בעיות הכשרות, צניעות,
שבת, תפילה, תורה, אימצתי השקפות עולם מתאימות.
התעמקתי בתחושת אחוות הלוחמים, כאבתי חזק על הנופלים,
ושקעתי בקריאת סיפורי גבורה ותהילה מהללים. פיזמתי את -
"הוא ישמור את חיילנו…" ללא הרף.
נשביתי בקסמי החיי שעה והתרגשתי מהאפשרות והזכות הכבירה
להציל הרבה יותר מנפש אחת מישראל.
התקשיתי להתחבר לסוגיה, ושקלא וטריא, מושגים ערפיליים,
שמתי אותם במחלקת דברים שמימיים, ועניינים נשגבים.
פרק ד'
ערב חג השבועות תש"פ: "בנצי", אמא קטעה אותי באמצע ההרהורים,
"המשגיח מהישיבה מחכה לך בטלפון", "ר' בנציון" בקע קולו של המשגיח
הנשכח,מעבר לאפרכסת, "קיבלנו אישור מוועד הישיבות לפתוח את הישיבה
במתכונת מיוחדת, ואנו ממש מצפים לכם". ארזתי מזוודה ונחתתי בפנימיה.
בלילה וביום שאחריו קיבלנו את התורה, כשגם לאחריה שמתי בה יהבי
והשקעתי בה את כל מרצי, הערתי בשיעורים, סיכמתי סוגיות, נכחתי
בכל הוועדים, היא סובבה את כל ימי ומילאה את מחשבותי.
לא התפלספתי או החלטתי אחרי מחשבות מעמיקות, פשוט נתתי ללב להנחות,
ולאורחות הישיבה וראשיה את הדרך להורות.
בנצי פסק משטף דיבורו, נותן לרפי הנדהם לעכל את הדברים.
"אתה מבין רפי כשראיתי את הגרפיטי התעוררו בי שוב לכאורה כל הפולמוסים,
והבנתי שאין בי שאלה 'למה התגייסתי ?' ולהיכן, כי חייל אני בלגיונו של מלך העולם !"
"אכן החיילים מוסרים את נפשם בעבור מלאכת קודשם,
ואין לשער ולתאר את גודל שכרם.
אבל אני זוכה לקיים את כל העולם, כשאני מסתבך בין אביי ורבא
נבראים טריליוני מלאכים, מהומה נוצרת אצל שרפי מעלה.
ובמיוחד עכשיו אחרי הקורונה הקב"ה אומר "לפמליא דיליה חזו בני חביבי…"
נלחמתי ללא חת בקפסולות, בירוקרטיה, מרחק מאבא ואמא, בדיקות ומטושים,
התקפות באולפנים, בדיקות וחיוביים."
רפי פלט נשיפה, "וואו חתיכת סיפור מרגש הורדת פה בנצי"
"יאללה בוא נפתח את הגמרא".