Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
כילד, אני זוכר את אבי מכה את אימי, צועק עליה שהיא לא מספיק מקשיבה לג'וסף סטילמן, הכומר הנערץ עליו. הוא גם היכה אותנו קצת, בדרך כלל עם תנ"ך כבד וישן שירש מאמו, סבתי טניה בל. הוא התרה בנו תכופות שאם לא נברח מהשטן ומפיתוייו, בסוף אולי נמצא את עצמנו כמו היהודים, נקלים וחוטאים וסובלים.
בגלל האופי שלו והמרירות הקבועה, ואולי מעוד סיבות, לימודי הדת לא נתפסו אצלי אף פעם כמשהו נעים, או דבר שארצה להשקיע בו את כל כוחותיי כשאגדל.
עם זאת, הוריי בחרו עבורי את מסלול חיים, וכך מצאתי את עצמי בגיל חמישה עשר יושב בתוך מבנה אפל, חשוך ועתיק, ביחד עם עוד עשרות ילדים כמוני. מאזינים למגוון ענק של הרצאות ותכנים בנושאי המושיע, אדוננו, האגרת לבני טריוונקה, ועוד ועוד מושגי יסוד. הנזירים במקום לימדו אותנו להכין אוכל בסיסי, וחיינו בצורה ספרטנית על גבי מזרוני קש.
בימי ראשון התייצבנו כולנו, פרחי הכהונה של מרכז לימודי האל בעיירה רוטרדם, וסייענו בעבודות המזבח השונות בכנסיית מרי הקדושה. יוצקים יין, פורסים את לחם הקודש, ואפילו פה ושם גם מבצעים עבודות תחזוקה קטנות במבנה. פעם צבעתי את הדוכן לבדי, ערב המיסה הגדולה בניהולו של הנרי טיינפ, הבישוף הראשי של האזור.
לא ממש הייתה לי ברירה, זהו המסלול שהוריי בחרו עבורי, ובסך הכל למדתי ליהנות מהדרך הזו. אחרי שנתיים במרכז לימודי האל כבר התחברתי מאוד לכל מושגי היסוד, וחשתי אהבה גדולה לאדוננו המושיע.
אבל בגיל שבע עשרה נסענו כולנו לטיול בצרפת, למכון להפצת דת האהבה והרחמים בפרובינציה קולון. שם היינו צריכים להתפעם מהמראה הנשגב של מאות ואלפי צעירים מוכשרים מכל אירופה השוקדים על הכנותיהם האחרונות טרם מבחני ההסמכה לכמורה.
מה שקרה זה שכמה ימים קודם הביקור, נפל סכסוך בין התלמידים במקום, עניין נקודתי על חלוקת חדרי המגורים וסידורי הישיבה באולם המרכזי, ואולי קצת ויכוחים זניחים על סמכותם וחשיבותם של שני נשיאי המכון.
בדיוק כשנכנסנו להיכל הקודש, מייחלים להתרגש, ראינו מחזה בל-ישכח:
מאות צעירים לבושים בתלבושת אחידה מכים זה את זה, שואגים, בועטים, משליכים אחד על השני כסאות עץ עתיקים ומלאים זלזול וכעס אחד על השני.
עמדנו מזועזעים, כולנו, ואני אישית הלכתי לפינה צדדית, ושם ראיתי כומר קשיש נס מהפורעים ונאחז בשארית כוחותיו בעמוד מתכת. אחד הצעירים משך בזקנו, והשני קפץ עליו והסיג אותו אחורה.
מזועזע לחלוטין, יצאתי משם לבדי, רועד, ומייד החלטתי שכל מה שאבא שלי הטיף לנו עליו פשוט לא נכון. ראיתי במו עיניי! אני עם המושיע גמרתי. אז התקשרתי לסטיבן פופאו חברי מילדות, סוכן כרטיסי תעופה, והוא מכר לי מייד כרטיס לארץ ישראל. שם, החלטתי באותו רגע, אלך ללמוד בישיבה יהודית. הכי טובה וחשובה שיש. אולי הם יודעים איך לכבד אחד את השני ואת אנשי הדת שלהם.
בגלל האופי שלו והמרירות הקבועה, ואולי מעוד סיבות, לימודי הדת לא נתפסו אצלי אף פעם כמשהו נעים, או דבר שארצה להשקיע בו את כל כוחותיי כשאגדל.
עם זאת, הוריי בחרו עבורי את מסלול חיים, וכך מצאתי את עצמי בגיל חמישה עשר יושב בתוך מבנה אפל, חשוך ועתיק, ביחד עם עוד עשרות ילדים כמוני. מאזינים למגוון ענק של הרצאות ותכנים בנושאי המושיע, אדוננו, האגרת לבני טריוונקה, ועוד ועוד מושגי יסוד. הנזירים במקום לימדו אותנו להכין אוכל בסיסי, וחיינו בצורה ספרטנית על גבי מזרוני קש.
בימי ראשון התייצבנו כולנו, פרחי הכהונה של מרכז לימודי האל בעיירה רוטרדם, וסייענו בעבודות המזבח השונות בכנסיית מרי הקדושה. יוצקים יין, פורסים את לחם הקודש, ואפילו פה ושם גם מבצעים עבודות תחזוקה קטנות במבנה. פעם צבעתי את הדוכן לבדי, ערב המיסה הגדולה בניהולו של הנרי טיינפ, הבישוף הראשי של האזור.
לא ממש הייתה לי ברירה, זהו המסלול שהוריי בחרו עבורי, ובסך הכל למדתי ליהנות מהדרך הזו. אחרי שנתיים במרכז לימודי האל כבר התחברתי מאוד לכל מושגי היסוד, וחשתי אהבה גדולה לאדוננו המושיע.
אבל בגיל שבע עשרה נסענו כולנו לטיול בצרפת, למכון להפצת דת האהבה והרחמים בפרובינציה קולון. שם היינו צריכים להתפעם מהמראה הנשגב של מאות ואלפי צעירים מוכשרים מכל אירופה השוקדים על הכנותיהם האחרונות טרם מבחני ההסמכה לכמורה.
מה שקרה זה שכמה ימים קודם הביקור, נפל סכסוך בין התלמידים במקום, עניין נקודתי על חלוקת חדרי המגורים וסידורי הישיבה באולם המרכזי, ואולי קצת ויכוחים זניחים על סמכותם וחשיבותם של שני נשיאי המכון.
בדיוק כשנכנסנו להיכל הקודש, מייחלים להתרגש, ראינו מחזה בל-ישכח:
מאות צעירים לבושים בתלבושת אחידה מכים זה את זה, שואגים, בועטים, משליכים אחד על השני כסאות עץ עתיקים ומלאים זלזול וכעס אחד על השני.
עמדנו מזועזעים, כולנו, ואני אישית הלכתי לפינה צדדית, ושם ראיתי כומר קשיש נס מהפורעים ונאחז בשארית כוחותיו בעמוד מתכת. אחד הצעירים משך בזקנו, והשני קפץ עליו והסיג אותו אחורה.
מזועזע לחלוטין, יצאתי משם לבדי, רועד, ומייד החלטתי שכל מה שאבא שלי הטיף לנו עליו פשוט לא נכון. ראיתי במו עיניי! אני עם המושיע גמרתי. אז התקשרתי לסטיבן פופאו חברי מילדות, סוכן כרטיסי תעופה, והוא מכר לי מייד כרטיס לארץ ישראל. שם, החלטתי באותו רגע, אלך ללמוד בישיבה יהודית. הכי טובה וחשובה שיש. אולי הם יודעים איך לכבד אחד את השני ואת אנשי הדת שלהם.
נערך לאחרונה ב: