סיפור בהמשכים לכתחילה

[הני ר.]

גם וגם.
או חצי חצי.
הירידה לפרטים זה תוך כדי כתיבה.

 

[דוכסוסטוס]

מעניין. קראתי לאחרונה את 'לחיות וחצי', הייתה שם סצנה לא רחוקה, אבל מהצד ההפוך, והתגובה של הבעל הייתה ממש מינורית ומקבלת באופן מוגזם, אבל זה נתן מבט פרופורציונלי על הסתרה בין בני-זוג, אולי היא לא סיבה לשבירת כלים כזו ממושכת כמו שהייתה בפרקים הקודמים, בפרט אחרי ניסיון פיוס מצד המסתיר בדמות המכתב.

ההפי-הנד בפרק האחרון מסמן שהולכים לקראת סיום או שרק התחלנו? כי עכשיו המאשימה והנאשם החליפו תפקידים.

 

[הני ר.]

סופו של הפיצוץ,
תחילתו של תהליך.
יהיו גם בו פיצוצים כמו בכל שיפוץ איכותי.

 

[אנטיפטרוסה]

אולי היא לא סיבה לשבירת כלים כזו ממושכת

כנראה שתלוי באיזה עניין הייתה ההסתרה. כאן הוא הסתיר ממנה משהו שמבחינתה הוא הליבה של הקשר ביניהם, כשבעיניה הזוגיות וה'בית של תורה' תפורים זה לזה כתאומים סיאמיים. אפשר להבין שהיא מרגישה נבגדת עד העצם, ומתרחש משבר אמון ממשי.
בספר המדובר ההסתרה הייתה בעניין שאינו משמעותי עד כד"כ, ועדיין הסיטואציה המדוברת הייתה לא אמינה בעיני. הסתרה זו הסתרה, ודווקא בזוגיות טובה מצופה שהיא תגרור אחריה כאב גדול ותהליך בניית אמון מחודש ממושך.
אולי התגובה המינורית ניתנת להבנה תוך התייחסות לטראומה של חזקי כילד להורים גרושים, ופחדו הגדול משחזור של הטראומה בביתו הפרטי. אולי דווקא בגלל שגדל בבית כזה, לא הבין כמה הסתרה כזו היא פוצעת ובוגדנית, ואינה חלק מקשר בריא.
ועדיין משבר אמון כמו זה המובא כאן הוא אמין ומתבקש פי כמה.

 

[מגבת]

הי, את שם, @הני ר. אל תיעלמי גם את..
מה עם פרק חדש?
די לנו ב'יציאת חרום' שעשה אקזיט,
אפשר עוד פרק בבקשה?

 

[הני ר.]

ט"ו
קפה רותח לו. שלי פושר. כאילו אנחנו בעוד יום שישי רגיל.
"תודה שאת לא מוותרת עליי"
"בחיים לא. נראה לך? אני מעריכה אותך מאד. חוץ מזה שהתחתנתי איתך ואתה בעלי זהו. זה סגור מבחינתי"
המילים מחברות ביננו ולראשונה מאז הסופה אני מרגישה שאנחנו ביחד.
השתיקה מחברת ביננו לא פחות ונראה ששנינו פוחדים להפר אותה.
שלוימי מוציא תפוחי אדמה להכין קוגעל. אני מכינה אורז וזה גורם לי לחייך. נזכרת בימי שישי של אחרי החתונה.
שלוימי רצה שאכין אורז וקוגעל כמו בישיבה. כשהסברתי לו ששניהם פחמימה, הוא טען שתפוחי אדמה זה ירק.
ומאז הסטוריה, בכל יום שישי ארוחה קבועה. התחלתי לאהוב את הסדר הזה.
וזה נראה לי סוג של חזל"ש לראות אותו מקלף תפוחי אדמה.
דיבורים שקטים יש בנינו. 'איפה השמן' 'תוציא את המלח' הדלת נפתחת בסערה והשיירה שלנו נכנסת.
רעש טוב של בית הילדים קופצים על אבא להראות לו תיקיות. ופעם ראשונה אני רואה את הסבלנות שיש לו לכל ציור ודף. מסתכלת עליו בהערכה פתאום.
"יפריע לך אם אני אלך לסאונה היום?"
בוםםםםם. הוא לא גומר להפתיע אותי. הלב שלי צועק תגדלי. תעני יפה.
"מה זה סאונה?" ולא שאני לא יודעת. אני מנסה להרוויח זמן.
"יש מקווה חדש שנפתח. יש שם סאונה"
שלוימי הולך כל שבוע למקווה. זה הנהגה מסבא שלו.
הכי דחוף לי לדעת אם הוא עשה את זה פעם. לא יודעת למה.
"לך. בכיף. אין לי בעיה שאתה הולך. יש לי בע.." מלאך טוב סוגר לי את הפה ואני משנה גרסה
".ב...בסך הכל, המ.. בסך הכל יש לי רצון שיהיה לך טוב"
שלוימי אורז את המחשבות שלו ביחד עם המגבת בשקית.
מפטיר שלום ויוצא.
ואם לא רבנו אז מה זה כן,
נושמת כמו שלימדו אותי באיזה קורס ישן. לא עוזר
מסתובבת בבית כמו משהי שמחכה לאיזה ישועה. הלוך ושוב, מסדרת. מבלגנת וחוזר חלילה.
צלצול בדלת קורע לי את הבלאגן בראש.
בדלת שרי גיסתי. רעש של מילים צובע לי את הבית והלב.
שרי גיסה מהאגדות דומה לשלוימי שתי טיפות מים. אני אוהבת אותה אהבת נפש.
היא נכנסת ישר למטבח מחבקת את כל הילדים וקוראת בקול:"מה איתך מירי? התגעגעתי"
"אני בסדר.." אני עונה.
שרי חותכת לעצמה מהקוגעל בלי לשאול וזה לא מעצבן אותי. אני אוהבת אותה.
"הקוגעל שלך נראה יותר בסדר ממך"
"יש מצב.." אני עונה וצוחקת צחוק חלול.
שרי חותכת לבעלה חתיכה ושואלת אותו אם אכפת לו לאכול בסלון. היא רוצה לדבר איתי.
בעלה לא נפגע הוא מכיר אותה.
שרי מתיישבת וכמו פוקדת :"דברי"
"אין לי מה להגיד..אני סתם עייפה.."
"אז אני אגיד לך. כי גם אני לא הכי הכי היום. זוכרת את עדינה סילבר? שלמדה עם אחותך?"
"עדינה???" אני מסה להיזכר.
"כן זאת שהתחתנה עם בן דוד של בעלי".
"אהה בטח עדינה.. מה נזכרת בה?"
"היא מתגרשת"
"למה?" אני שואלת בטון יבשושי. והראש שלי רץ קדימה לחשוב אם גם אני יהיה בשיחת קוגלים כזו בעתיד.
"את לא נבהלת? אני הייתי בהלםםםם"
"נו.. אני כן. למה?"
"כי בעלה פתוח וזהו. היא טוענת שהיא ניסתה הכל. והיא לא בנויה לבית לייט. הוא טוען שהוא הולך לפי התורה והיא מתעקשת שיחזור לכולל ושיזרוק את הפלאפון אפילו שהוא מוגן..."
"מסכנה. אני מבינה אותה"
"מירי את לא אמיתית. היית זורקת את שלוימי, עזבי שלוימי. את החיים שלך, היית זורקת רק בגלל שזה לא לפי הסרט? אז כולנו צריכות להתגרש. אחת רצתה כסף ובעלה לא מביא. אחת רוצה בעל בריא, ומה לעשות אחרי החתונה מגלים שהוא חולה, אז מה? שהיא תזרוק אותו? אני ממש מתפלאה עלייך"
"מי שמפר בצורה כזו בוטה את ההסכם הלא כתוב בבני זוג, מגיע לו! מגיע לו! כן. אני לא מתביישת מגיע לו שיזרקו אותו!"
אני מתנשמת בכבדות.
רואה ששלוימי חזר לבית לפי המבט אני מבינה שהוא שמע.
אני לא טורחת לעדכן אותו על מה דיברנו.ולברר וממה הוא נבהל.
שרי צוהלת לקראתו ומשבחת אותו על הקוגעל ופעם ראשונה אני ממש אוהבת את משפחת ברמן ואת הזרימה הבלתי אפשרית שלהם.

 

[הפצחן]

ט"ו
קפה רותח לו. שלי פושר. כאילו אנחנו בעוד יום שישי רגיל.
"תודה שאת לא מוותרת עליי"
"בחיים לא. נראה לך? אני מעריכה אותך מאד. חוץ מזה שהתחתנתי איתך ואתה בעלי זהו. זה סגור מבחינתי"
המילים מחברות ביננו ולראשונה מאז הסופה אני מרגישה שאנחנו ביחד.
השתיקה מחברת ביננו לא פחות ונראה ששנינו פוחדים להפר אותה.
שלוימי מוציא תפוחי אדמה להכין קוגעל. אני מכינה אורז וזה גורם לי לחייך. נזכרת בימי שישי של אחרי החתונה.
שלוימי רצה שאכין אורז וקוגעל כמו בישיבה. כשהסברתי לו ששניהם פחמימה, הוא טען שתפוחי אדמה זה ירק.
ומאז הסטוריה, בכל יום שישי ארוחה קבועה. התחלתי לאהוב את הסדר הזה.
וזה נראה לי סוג של חזל"ש לראות אותו מקלף תפוחי אדמה.
דיבורים שקטים יש בנינו. 'איפה השמן' 'תוציא את המלח' הדלת נפתחת בסערה והשיירה שלנו נכנסת.
רעש טוב של בית הילדים קופצים על אבא להראות לו תיקיות. ופעם ראשונה אני רואה את הסבלנות שיש לו לכל ציור ודף. מסתכלת עליו בהערכה פתאום.
"יפריע לך אם אני אלך לסאונה היום?"
בוםםםםם. הוא לא גומר להפתיע אותי. הלב שלי צועק תגדלי. תעני יפה.
"מה זה סאונה?" ולא שאני לא יודעת. אני מנסה להרוויח זמן.
"יש מקווה חדש שנפתח. יש שם סאונה"
שלוימי הולך כל שבוע למקווה. זה הנהגה מסבא שלו.
הכי דחוף לי לדעת אם הוא עשה את זה פעם. לא יודעת למה.
"לך. בכיף. אין לי בעיה שאתה הולך. יש לי בע.." מלאך טוב סוגר לי את הפה ואני משנה גרסה
".ב...בסך הכל, המ.. בסך הכל יש לי רצון שיהיה לך טוב"
שלוימי אורז את המחשבות שלו ביחד עם המגבת בשקית.
מפטיר שלום ויוצא.
ואם לא רבנו אז מה זה כן,
נושמת כמו שלימדו אותי באיזה קורס ישן. לא עוזר
מסתובבת בבית כמו משהי שמחכה לאיזה ישועה. הלוך ושוב, מסדרת. מבלגנת וחוזר חלילה.
צלצול בדלת קורע לי את הבלאגן בראש.
בדלת שרי גיסתי. רעש של מילים צובע לי את הבית והלב.
שרי גיסה מהאגדות דומה לשלוימי שתי טיפות מים. אני אוהבת אותה אהבת נפש.
היא נכנסת ישר למטבח מחבקת את כל הילדים וקוראת בקול:"מה איתך מירי? התגעגעתי"
"אני בסדר.." אני עונה.
שרי חותכת לעצמה מהקוגעל בלי לשאול וזה לא מעצבן אותי. אני אוהבת אותה.
"הקוגעל שלך נראה יותר בסדר ממך"
"יש מצב.." אני עונה וצוחקת צחוק חלול.
שרי חותכת לבעלה חתיכה ושואלת אותו אם אכפת לו לאכול בסלון. היא רוצה לדבר איתי.
בעלה לא נפגע הוא מכיר אותה.
שרי מתיישבת וכמו פוקדת :"דברי"
"אין לי מה להגיד..אני סתם עייפה.."
"אז אני אגיד לך. כי גם אני לא הכי הכי היום. זוכרת את עדינה סילבר? שלמדה עם אחותך?"
"עדינה???" אני מסה להיזכר.
"כן זאת שהתחתנה עם בן דוד של בעלי".
"אהה בטח עדינה.. מה נזכרת בה?"
"היא מתגרשת"
"למה?" אני שואלת בטון יבשושי. והראש שלי רץ קדימה לחשוב אם גם אני יהיה בשיחת קוגלים כזו בעתיד.
"את לא נבהלת? אני הייתי בהלםםםם"
"נו.. אני כן. למה?"
"כי בעלה פתוח וזהו. היא טוענת שהיא ניסתה הכל. והיא לא בנויה לבית לייט. הוא טוען שהוא הולך לפי התורה והיא מתעקשת שיחזור לכולל ושיזרוק את הפלאפון אפילו שהוא מוגן..."
"מסכנה. אני מבינה אותה"
"מירי את לא אמיתית. היית זורקת את שלוימי, עזבי שלוימי. את החיים שלך, היית זורקת רק בגלל שזה לא לפי הסרט? אז כולנו צריכות להתגרש. אחת רצתה כסף ובעלה לא מביא. אחת רוצה בעל בריא, ומה לעשות אחרי החתונה מגלים שהוא חולה, אז מה? שהיא תזרוק אותו? אני ממש מתפלאה עלייך"
"מי שמפר בצורה כזו בוטה את ההסכם הלא כתוב בבני זוג, מגיע לו! מגיע לו! כן. אני לא מתביישת מגיע לו שיזרקו אותו!"
אני מתנשמת בכבדות.
רואה ששלוימי חזר לבית לפי המבט אני מבינה שהוא שמע.
אני לא טורחת לעדכן אותו על מה דיברנו.ולברר וממה הוא נבהל.
שרי צוהלת לקראתו ומשבחת אותו על הקוגעל ופעם ראשונה אני ממש אוהבת את משפחת ברמן ואת הזרימה הבלתי אפשרית שלהם.

מעולה.
רק חבל שבסיום משפט שאינו שאלה חסרים סימני פיסוק.

 

[אשר שרבר]

נהדר.
רד עלה עלה ורד מלמעלה עד למטה
החיים עצמם.

 

[סיפורים]

כתיבה מיוחדת ויוצאת דופן!
פרק אלוף...
מטיס אותנו לפסגת האוורסט ומנחית לקרקע במהירות של טיל שיוט נדיר!

אני אוהבת אותה אהבת נפש.
היא נכנסת ישר למטבח מחבקת את כל הילדים וקוראת בקול:"מה איתך מירי? התגעגעתי"
"אני בסדר.." אני עונה.
שרי חותכת לעצמה מהקוגעל בלי לשאול וזה לא מעצבן אותי. אני אוהבת אותה.

חמוד וכיף לפגוש אנשים חמודים וזורמים... זה הדמיות שהכי אוהבים לקרוא את ההתנהלויות שלהם,
אבל הפעם אהבו אותה יותר מידי,

 

[RACHELIZ]

כן, עליות ומורדות, רק כך בונים משהו אמיתי... אחד מחוקי האמינות.

נקודה קטנה שהפריע לי, בשיח גיסות - קוראים לבעל בשם ולא אומרים "בעלי"...

כן זאת שהתחתנה עם בן דוד של בעלי".

 

[הני ר.]

ט"ז.
"לא אמרתי לשרי כלום. דיברנו על חברה אחת. מהסמינר"
אני מתגוננת.
"האמת שנבהלתי. אבל זכותך"
"גם אם תרצה אני לא אשתף. לא כי אני כזאת צדיקה. אני פשוט מתביישת."
"רגיל כבר"
"מה רגיל?"
"שאת מתביישת בי ובשגעונות שלי"
"מה הקשר? אני מתביישת כי ישר יגידו שאני הבעייתית. שסגרתי אותך ושלא נתתי מספיק אני יודעת כבר איך זה.."
"אבל שנינו יודעים שזה לא נכון"
"אז בא נפרסם את זה בעיתון. אל תעצבן. אתה יודע שהתגובה שלנו, תיהיה הכי לא רלוונטית כשידברו עלינו."
"שרי אמרה שיש מצב שהם יבואו לשון פה כי יכול להיות שיהיה עמוס אצל חמותה"
"שמעתי. אני מעדיפה שלא. אני מרגישה שאני לא אחראית למילים שלי. ואני לא רוצה לדבר ולהתחרט"
"שטויות. את לא תדברי"
שרי לא הגיעה לשון.
אבל אמא שלי הגיעה.
חמש דקות אחרי הדלקת נרות אמא ואיילי עם עוגה ביד.
"שלוםםםםם. מה נשמע? הייתי חייבת לראות את רבקי ולהביא לך עוגה. בטח לא הספקת לאפות.."
אוף אמא. אוף למה באת אליי כשאני בסערה.
אני לא זוכרת מה בדיוק עניתי.
חמש דקות עגולות עברו מאז שאמא נכנסה עד שאמרה לי "מירי נראה לי שתכנסי לנוח. נראה שאת עוברת תקופה עמוסה מידי"
אמא מבקשת מאיילי לרדת לסיבוב עם הילדים ואמא חוזרת דרך של רבע שעה כלעומת שבאה.
אני נכנסתי למיטה כשעצב חונק אותי ואני לא יודעת למה.
'תיהיי קצת כמו שרי. תקלילי קצת את החיים' אומר לי שופט א'
'את תמיד תשארי מרובעת ומעצבנת.' צועק עליי ב'
זה לא סתם שאת פוחדת שיגידו שאת אשמה. זה כי את אשמה. צוחק גם ג'.
'שלוימי היה מצליח פי אלף אם הייתה לו אשה קצת יותר זורמת'
'חרדתית'
'טיפשה'
'חולת שליטה'
'אשה רעה'
עשרה תליינים סביבי מוכנים לחנוק אותי במקום.
כששלוימי חזר התעוררתי משנה טרופה של חלומות ביעותים. אמרתי לו אם תרצה להתגרש, אני..אני אבין אותך.
שלוימי פתח עניים ענקיות כאורך הגלות ולא ענה.
אחרי הסעודה נכנסתי למיטה. תחושה אמיתי של 'אני לא שייכת לעולם הזה'.
דפיקות בדלת.
שלוימי נכנס בלחץ אדיר לחדר ואומר לי שהוא אמר לאבא שלו שיקפצו אחרי הסעודה.
"מבטיח לך שלא חשבתי שהם יבואו באמת" ככה הוא אומר. אני רואה את התחנונים בעיניו שאקום.
להורים שלו לא אוכל למכור שום סיפור של עייפות.
בוחרת לי חיוך הכי יפה שהכרתי אי פעם. לובשת עליי גם שמלה של עליצות ויוצאת לקראתם
חמי חמותי ושיירה שמחה ביחד איתם.
הנה מה טוב שבט אחים ואחיות.

 

[אשר שרבר]

אני אמשיך ואכתוב בכל פרק שהוא מעולה.

 

[הני ר.]

י"ז
את השבת הזו הוצאתי יותר מהר מאי פעם.
הפגישה עם סבא מלחיצה אותי מאד. אני לא יודעת למה. פוחדת להיות אשימה.
שלוימי עוזר לי ומשכיב את הקטנים.
הבית נכנס למצב שקט. צל מעליי חותך לי את הכתיבה.
"מה זה המחברת הזו?"
"אני כותבת כמו יומן"
"מסכימה לי לקרוא?"
"לא יודעת"
"את לא חייבת"
"קח. תקרא"
----
שלוימי
אחחחח לעבור ניתוח בלי הרדמה היה קל יותר.
מה עשית לי מירי.
"אני מוסיף פה כמה שורות. את מסכימה לי?"
מירי מסכימה ואני מתיישב לכתוב.
העט נראה לי נשק ואני הולך לירות לכל הכיוונים.
מה את עושה לי מירי.
מירי.
אני כותב כבר עשר פעמים.
'מירי.
אף פעם לא חשבתי מה יקרה שאני ימות. את מכירה אותי, אני לא חושב יותר מידי.
ופתאום כשאני קורא את זה נראה לי שבעצם, את מתאבלת עליי.
אולי בשבעה שלי את תבכי ככה.
מירי אני לא מבקש ממך סליחה, כי אני בעצמי לא מאמין לי.
אבל אני מתחייב לך שאת הולכת להיות אשה שמחה ומאושרת.
אני אלך עד סוף העולם למצוא משהו שיעזור לי להתחבר סוף סוף אליי, אלייך ולתורה.
אני מנותק.
אני מוסיף משהו אחד וזהו. אני חייב להגיד לך ולא העזתי ועכשיו גם אם תגרשי אותי מהבית אני מעיזץ כי לא מגיע לך לחיות בחוסר נאמנות כזה.
את זוכרת שרציתי לסוע איתך לסיני? ואת לא הסכמת, ותאמיני לי שצדקת.
כשיצאת לימי עיון לפני שנתיים, אמא שלך שמרה על הילדים.
יצאתי עם שני חברים.
הייתי חייב לדעת שעשיתי את זה.
אני יודע שמשפט כזה לא עובר אצלך. גם אצל אבא שלי לא. ואני לא חייב כלום. וחייב זה רק על מצוות. אבל זה אני והעולם שלי. אולי פשוט צריך להמציא אותי מחדש.
אני לא רוצה לפרט לך, כי זה יכאב לך ולי.אבל בלילה הגיעו כל מיני יצורים ברחנו וישנו ברכב.
שנתיים אני מסתובב עם תחושה של גנב רשע ושקרן.
טוב, לא כל הזמן. רב הזמן אני מדחיק את זה לפינה בקצה המח.
זהו.
אם הגעתי למצב שסיפרתי לך את זה היה שווה כל הבלאגן.'
זהו 'אין חרטות' בדיוק כמו שהיינו ילדים.
הרבה פעמים בגלל הפזיזות שלי, הייתי שומע את המילים האלו.
מירי מתלבשת ובנתיים אני מרגיש משהו חדש ולא מוכר, מטפס לי בגב.
נראה לי שקוראים לזה פחד.
זה מוזר אף פעם לא פחדתי מסבא שלה.
הוא יהודי כל כך טוב.
אני זז.
מירי קוראת לי. ואין לי שמץ מה יהיה אחרי שהיא תקרא את זה.
אני מגיש לה את המחברת עטופה בפחדים שלי.
מירי
קראתי ואני מרגישה את שלוימי מפטרל סביבי. מחכה ממני לרשת בטחון שתאסוף את הפחדים שלו.
אין לי לתת לו.
אז אני שותקת.
"את תספרי לסבא שנסעתי לסיני?"
"לא יודעת"
"אני מתבייש"
"אז לא"
"את יכולה. זה זכותך"
המילה 'זכותך' גורמת לי לחייך. ושלוימי מצליח להכניס חמצן לריאות. ואין לי מושג איזו זכות אבות או אמהות עומדת לי ואני מצליחה לשתוק.
יעלי הבייביסיטר דופקת.
יוצאים.
לא יודעת איך ולאן נחזור.

 

[מגבת]

השארת אותנו עם לשון בחוץ...
וואוו!!!

 

[RACHELIZ]

חושבת שכדאי לסמן נקודתיים אחרי כל שם של מספר.
ולפני מירי בפעם השניה כדאי לרווח.

 

[הני ר.]

חושבת שכדאי לסמן נקודתיים אחרי כל שם של מספר.
ולפני מירי בפעם השניה כדאי לרווח.

תודה.
הדגשתי זה מספיק?

 

[RACHELIZ]

אממ קצת יותר טוב. וגם אין רווח בהמשך...
פשוט בקטע הראשון זה נשמע כאילו המילה שלוימי זה מה שכתוב ביומן שלה... רק אח"כ מבינים...

 

[אשר שרבר]

פרק יפה, קצת מבולגן אבל כמו שהבטחתי גם הפעם אומר שהוא מעולה.

 

[הפצחן]

פרק יפה, קצת מבולגן אבל כמו שהבטחתי גם הפעם אומר שהוא מעולה.

חיכיתי לתגובה הזאת.

 

[הני ר.]

חיכיתי לתגובה הזאת.

לזה שהוא יפה או מבולגן?