פרק ב'
המעטפהההה - - -
אושר לרגע שוטף לי את החלק החושב.
"הכסף שאתה מביא כל חודש, מה זה?"
"המ...אולי נדבר על זה מחר?"
משהו עוצר בעדי.
הלב שלי קופא. שוקלת מה עדיף, חצי אמת או שקר שלם.
"שלוימי, המעטפה שאתה מביא כל חודש, מאיפה היא?"
"אני עושה לחיימסון קצת חשבונות וזה כסף שבמילא תיכננו אותו בשבילך לפאה ולכל מיני דברים שלא בשוטף".
נכון, שש מאות שקלים שהחלטנו שנשתמש בהם לחריגות.
שותה קצת מים מנסה להתנקות.
"ומתי אתה עושה לו את החשבונות?"
"המ..." העיניים שלו מתרוצצות הלוך ושוב. "האמת ש... על זה רציתי לדבר איתך".
קור מטפס לי בעמוד השדרה. פוחדת לשמוע ורועדת שלא לדעת.
"נו...דבר!" אפילו אני לא מזהה את הקירקור שיוצא מגרוני.
"אז אחרי הצהריים אני עושה לו חשבונות בתשלום".
"על חשבון הכולל??"
הוא מהנהן. חיוור. נבוך. כמעט מפוחד.
"אבל... הוייייייייי", הבכי שוטף אותי מבפנים. מבינה בפעם השלישית שקודם בכיתי סתם.
איפה זיכרמן שתבוא לעזור לי. הכינה אותי להכין, לכבס, לכבד, לוותר,
"ותקם בעוד לילה" לא שוכחת את השיעור הזה, מוכנה לקום בלילה וביום.
מתכנסת בשתיקה. חיים כאלה הם שיעור הרבה יותר כואב ממה שלמדתי או שתכננתי ללמוד.
שלוימי מגיש לי טישו.
הלילה הזה נסחב על כתפיים של אף אחד. שלוימי כבר נרדם מידי פעם נאנח מתוך שינה.
ואני בוכה ומבינה, בוכה ולא מבינה, מתפללת ששלוימי יתעורר ויספר לי שהכל טעות.
כועסת על חיימסון עוד פעם. באיזו זכות היא הכניסה אותי לסופה שמשתוללת לי בבית.
ועכשיו, גם אם נדלקה לי נורת אזהרה, אני מעדיפה שלא לראות.
שרולי מתעורר. זה אומר לי שעוד רגע בוקר. מכינה לו בקבוק. הוא לוקח אותו בתודה.
מסתכלת עליו. נזכרת בלידה שלו. שלוימי התרוצץ ועזר לי כדי שאוכל לנוח במשך שבועיים, ולא הסכים לי לעשות כלום. מתחילה לבכות מחדש. מרגישה שגם הטוב כואב לי.