לדעתי, יש משהו מאד מיוחד בתקופת הקורונה.
פעם בכדי להתפלל היינו צריכים בית הכנסת.
בשביל ללמוד היינו צריכים היכל של ישיבה או בית מדרש.
בשביל להרגיש ליל הסדר היינו צריכים להיות אצל ההורים עם עוד המון משפחה.
בשביל להרגיש לג' בעומר היינו צריכים לרקוד במירון או לפחות במדורה השכונתית עם כל השכונה.
ואז באה הקורונה, והיא מלמדת אותנו אט אט להשתחרר מהמנועים החיצוניים הללו.
פתאום האדם עומד בינו לבין עצמו בבית וצריך לכוון בתפילה גם ללא קהל וחזן והרב וניגונים.
פתאום האבא יושב עם בנו גם ללא אבות ובנים ופרסים ואוירה והוא סוף כל סוף זוכה לקיים ו"שיננתם לבניך" כפשוטו.
פתאום אנחנו עושים ליל הסדר עם האמת שלנו והתוכן הפנימי הבלעדי שלנו וללא כל אוירה מניעה.
לפתע הבחור שלנו צריך לשבת לבד בבית ולהכניס את עצמו לאווירת הלימוד הרצויה, כי אם לא יעורר את עצמו מה יעוררוהו המעוררים.
וגם לג' בעומר.
השנה נלמד לשמוח בהילולא הזו לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, בלי הדלקות ומדורות וח"י רוטל, וארטיקים לילדים.
וזו ההזדמנו שלנו השנה ללמד את ילדינו, שלא צריך תפאורה בשביל להפיק הצגה טובה.
ששחקן טוב הוא זה שיודע להיות כל כך מוצלח גם בהצגת יחיד וללא כל עזרה!
והשנה נדליק נר נשמה על שולחן הסלון או על כל דבר מרכזי אחר ונרקוד ונשמח ונשלהב ונרגש את עצמנו ואט אט נלמד ונפנים איך להגיע לפנימיות האמיתית שלנו ולהפעיל אותה בעצמנו!