הנה:
בספר דגל מחנה יהודה בסיפור (פח) בעיר אחת הי' הרב דשם מחוסר בנים כמה שנים וגם הי' שם רופא אחד שהי' ג"כ מחוסר בנים. פ"א נזדמנו הרבנית וגם אשת הרופא באיזה מקום, ואז אמרו זו לזו אם היש"ת יעזור לנו ויפקוד אותנו בזש"ק ולאחת יהי' בן ולהשנית יהי' בת נשדך בינינו ונתנו תקיעת כף זה לזה, וכן הי', והשם פקד אותם. והרבנית ילדה בת ונתמלאה כל העיר שמחה. ובתוך כך באה השמועה שגם אשת הרופא ילדה בן זכר והרבנית כאשר שמעה שאשת הרופא ג"כ ילדה בן נתעלפה מחמת שנתנה תקיעת כף להתחתן עם בן הרופא. ושום איש לא ידע מזה.
אז התחילה הרבנית לדבר על לב המילדת. שתראה להמית את בן הרופא. וסיפרה לה את כל לבה, ולא רצתה המילדת לעשות רצונה להמית נפש ישראל בחנם ובלא דבר. והתחילה הרבנית לדבר עמה קשות כי באם לא תעשה בקשתה, אז תעשה לה משפט חרוץ. שתפקוד על כל אנשי העיר שלא יקחו אותה למילדת. וגם הבטיחה לה מעות בעד זה. ומחמת שנשים דעתן קלות, אזי הבטיחה לה לעשות בקשתה ולהמית את הילד בן הרופא.
והנה כאשר הגיע לילה קודם הברית מילה הנקרא וואכטנאכט עשה הרופא סעודה גדולה כי הי' הבן חשוב אצלו כי חלפו ועברו כמה שנים שלא הי' לו בנים, והנה אחר הסעודה וכל האנשים הלכו לישון. אז לקחה המילדת את הילד, וחתכה ארביז אחד לשנים והניחה הילד בתוכו. ותעטף הילד עם מטפחת של ספר וגם סכין המילה הניחה בתוכו. כי המילדת לא היתה רצונה להמית בידים ע"כ לקחה את הארביז עם הילד שהי' מונח בתוכו וזרקה לתוך הנהר שהיה הולך בהעיר. והמילדת חזרה למקומה על משכבה ושום איש לא ראה. והנה בבוקר ויראו שהילד איננו. ונעשה רעש גדול וחפשו בכל העיר אך לריק היה. מי יכול לשער את הבכיות והיללות שהי' שם. ועתה נחזור לענין הראשון. כאשר המילדת זרקה את הילד שהי' מונח בהארביז לתוך המים. והמים הי' הולכים במרוצה. ונשאו את הארביז עד אור הבוקר כמה פרסאות. עד שהגיע לעיר אחת שהי' שם רב גדול. והי' לו ישיבה וכמה בחורים שהיו לומדים שם. והלכו להנהר לרחוץ עצמם. ותפסו את הארביז ושמעו קול בכיה ופתחו והיו רואים שילד מונח בתוכו וגם המטפחת וגם סכין המילה. והבינו שבודאי היא ילד ישראל.
הנושאים החמים
