פורסם בימים האחרונים ע"י רופא ב'שערי צדק'
*באו אספר לכם קצת על מה עבר עלי אתמול בערב, ערב יום השואה.* אתמול הייתי תורן באחת המחלקות קורונה בשערי צדק. הגעתי לביקור ערב בשעה 4 בצהריים ונכנסתי לחדר של הרב ש'. הרב ש' הוא יהודי חרדי בן 95 שמוכר למחלקתינו מזה שבוע וחצי. בן אדם נחמד מאד ובסה"כ היה במצב ייחסית טוב לאורך כל האישפוז (חוץ מקצת תמיכה נשימתית עם חמצן, לא היה לו משהו נורא מורכב בנוגע לטיפול). בכל אופן, נכנסתי לחדר שלו וראיתי שיש לו לחץ דם על הצד הנמוך, דופק מעט מוגבר, חום 38.9, וסטורציה 98 (על חמצן). בסה"כ המספרים שלו לא היו מחרידים במיוחד. אך משום מה התמונה הקלינית שלו לא מצא חן בעיניי. קשה לי להסביר את זה, אבל הוא היה "נראה לא טוב". התחלתי לדבר איתו וראיתי שהוא לא מגיב כמו שהוא היה מגיב כל יום. התקשרתי דרך המצלמות לחמ"ל (החדר מחוץ למחלקה, איפה שיש את כל המסכים והרופאים עושים את רוב המעקב על המטופלים משם) ואמרתי להם שמצבו של הרב ש' לא מוצא חן בעיניי. אמרו לי להמשיך את הביקור ושהם יעקבו אחריו ושמידי פעם עלי לבוא ולהסתכל עליו. וכך עשיתי, כחצי שעה לאחר מכן חזרתי אליו. הפעם היו לו לחצים נמוכים עוד יותר ודופק עוד יותר מוגבר. הורדתי את הסמיכה שלו וראיתי מלא כתמים אדומים מפוזרים לאורך הגפיים שלו. למי שלא יודע, לכתמים כאלה קוראים "כתמי מוות" והסיבה ברורה... מפה לשם הוא התחיל להתדרדר מול העיניים שלי. התקשרתי שוב לרופאים בחוץ דרך המצלמות וביקשתי עזרה. אמרו לי שמישהו בדרך ובינתיים עלי להכניס 2 עירויים ולתת לו נוראדרנלין. התחלתי לנסות להכניס לו את העירויים אבל לא מצאתי ווריד מכיוון שהוא היה בצקתי לגמרי. לא משנה איפה דקרתי אותו, יצא מים ולא דם. אמרתי לרופאים דרך המצלמות שצריכים להכניס לו central line (עירוי מרכזי גדול דרך ורידי הצוור שנכנס ישר לתוך הלב). בשלב הזה הנשימות שלו גם ירדו, הוא התחיל לנשום לאט יותר וגם עמוק יותר, סימן ממש ממש לא טוב. נתתי לו אקמול דרך הווריד (מצאתי עירוי קטן שאיכשהו עדיין היה פתוח) וגם נתתי לו מורפיום ועוד נוראדרנלין. לא עזר, הלחצים שלו לא עלו. התחלתי להזיע עוד יותר בתוך הסרבל שלי. אחרי כ-6 נסיונות טיפול נכנס מרדים לאינטובציה והכנסת central line. תוך כדי הפרוצדורה שמתי לב שאין לו דופק. קפצתי על המיטה שלו והתחלתי עיסויים. וכך עשינו החייה עליו במשך כ12 דקות שהיו נראות לי נצח, אני עשיתי עיסויים והמרדים הזריק תרופות החייה לפי הפרוטוקול. תוך כדי העיסויים ומתן התרופות החייה הסתכלתי בעיניים של היהודי הזה. ניצול שואה ששמר על הדת גם לאחר כל מה שהוא עבר. ראיתי את העיניים שלו ואת האישונים שלו שלאט לאט הלכו ונהיו מורחבים יותר. ובכיתי, בכיתי עם דמעות כמו שלא בכיתי שנים... תוך כדי העיסויים התחלתי להפנים שהוא כנראה לא ישרוד את זה. ואז המוח שלי עבר לשלב הבא, השלב של אחרי ההחייה. מי יהיה איתו בזמן צאת הנשמה? מי יאמר איתו וידוי וקריאת שמע? עדיין בשיא העיסויים התחלתי להגיד וידוי ושמע ישראל בקול רם. לאחר 15 דקות נוספות אמר לי המרדים "אשר, עזוב, אין לנו יותר מה לעשות בשבילו. תראה, גם המוניטור לא מודד דופק יותר. הוא נפטר". הסתכלתי עליו בפעם אחרונה ולא היתה לי אפילו אפשרות לנגב את הדמעות מאחורי המגן פנים שלי. ירדתי מהמיטה, אמרתי שבע פעמים "השם הוא האלוקים" וכיסיתי אותו.
חברים ומשפחה יקרים, אני לא מאחל לאף אחד מכם להיות במצב כזה. נכון, בחרתי תחום עבודה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ולצערי הייתי כבר עד ללא מעט פטירות. אבל הפעם משהו נגע בי יותר מתמיד. לרוב, בחולים קשים שמצבם מתדרדר מהר והעתיד לא נראה טוב במיוחד, מתקשרים למשפחה והמשפחה נמצאת שם בזמן יציאת הנשמה. ולפעמים עם הדבר מתאפשר, יש מקרים שאפילו מביאים מניין ונותנים לנשמה להיפרד בצורה מכובדת.
לראות ניצול שואה הולך לעולמו ללא משפחה וללא טקס מינימלי זה הדבר הכי עצוב שראיתי בחיים שלי. הוא כבר עבר את השיא! הוא עבר את השואה! הצליח להגיע לארץ הקודש ולהקים משפחה לתפארת! ובכל זאת הוא נפטר בתנאים דומים למה שהיה לפני 75 שנים. לבד...
תעשו לי טובה, עזבו את ההנחיות החדשות של ראש הממשלה ושל משרד הבריאות ותמשיכו עם ההנחיות הישנות. תישארו בבית. תתפללו במרפסות. אל תלכו למקווה. *למה? כי אם נתחיל לחזור לחיים "הרגילים" מהר מידי, סיכוי גבוה שיהיה גל נוסף של מקרים כאלה. ויודעים מה? לא מגיע לזקנים שלנו למות בצורה כזו. פשוט לא מגיע להם...*