הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשנכנסתי לתלמוד התורה בכיתה א', האווירה בו הייתה חמה וביתית. המנהל האיר פנים לכל ילד שפגש, ובירכו ב'בוקר טוב' חם, והילדים שנשלחו למשרדו על ידי המלמדים ל'טיפול מיוחד', זכו ללטיפה רכה על הלחי, ולסוכריית טופי ביד.
ילד שלא חש בטוב, זכה לחיבוק אבהי, ולפינוק מיוחד במשרדו של איש התחזוקה, עד שההורים אישרו טלפונית שאפשר לשלוח אותו לביתו. השער הראשי היה סגור בידית רגילה, כשהמנהל צפה מחדרו ביוצאים ובאים.
בכיתה ג' החלתי לחוש שינויים באוויר. המנהל החביב אמנם נשאר במשרדו, אך שני מפקחים התווספו לצוות ההנהלה. בפרצוף קשוח הם הסתובבו במסדרונות, דורשים דין וחשבון מכל תלמיד שעמד מחוץ לכיתתו בשעות השיעור.
בשער הראשי נקבעה עמדת שוער, שבו עמד תימני נחמד שחייך לכל הילדים, והכיר את שמות כולם, אבל מנע באדיבות יציאה ללא אישור בכתב מהמלמד. הרגשנו אמנם מוגבלים משהו, אך התחושה נותרה 'היימיש'.
כשחזרנו מחופשת הקיץ לפתיחת כיתה ה', כבר הרגשנו שמשהו השתנה בהחלט. גדר גבוהה ומחודדת רותכה על גבי הגדר הרגילה שמסביב לתלמוד התורה, והמלמדים שעד כה היו עסוקים בהפרחת סלילי עשן בחדר המורים, החלו לערוך תורנות חצר, ולעקוב אחרי התנהגות הילדים בהפסקות.
כיום אנחנו יודעים שהצעדים הללו לא ננקטו לשווא. היו אלו דרישות של ועד ההורים, עקב מספר מקרים מצערים שאירעו. אך התמימות שלנו החלה להיפגם.
ילד שהרגיש לא טוב, כבר לא זכה למגע של איש צוות ולשחרור מוקדם, אלא קיבל כדור אקמול לבליעה, ונאלץ לשהות בחדר המלמדים אפוף העשן עד שאחד מהוריו יוכל לבוא בעצמו ולקחת אותו. התימני החביב הוחלף במאבטח אטום עם משקפי שמש, שלא נעתר לשום סיפורים כאלו ואחרים, ופתח את השער רק לאחר שקיבל פתח שחרור על בלנק, בחתימת המלמד וחותמת המנהל. משחקי כדור נאסרו באיסור חמור, ונאלצנו לשחק כדורגל בכדור טניס.
בכיתה ז' גילינו שכפי הנראה הגדר הכפולה לא הספיקה למניעת בריחת תלמידים מהמבנה המסוגר, וגדר תיל מסולסלת עיטרה את ראש הגדר, לכל אורכה. מצלמות הותקנו בכל המסדרונות, גרמי המדרגות ופינות החצר, וכל זווית שלא כוסתה על ידי המצלמות ונוצלה לבריחות מהשיעורים, גודרה חיש מהר.
כשבסוף כיתה ח' עזבנו בצהלה את התלמוד תורה, לא נותרה לנו טיפה אחת של געגוע למוסד הסגור והקודר, שעשה ככל יכולתו כדי להשניא עלינו את הלימוד ואת השהייה בו.
אם תקלעו לעיר פלונית, תראו תלמוד תורה חצי ריק, מגודר בגדרות כפולות ותיל מעליהן, תדעו שביליתי בו את שנות ילדותי.
ילד שלא חש בטוב, זכה לחיבוק אבהי, ולפינוק מיוחד במשרדו של איש התחזוקה, עד שההורים אישרו טלפונית שאפשר לשלוח אותו לביתו. השער הראשי היה סגור בידית רגילה, כשהמנהל צפה מחדרו ביוצאים ובאים.
בכיתה ג' החלתי לחוש שינויים באוויר. המנהל החביב אמנם נשאר במשרדו, אך שני מפקחים התווספו לצוות ההנהלה. בפרצוף קשוח הם הסתובבו במסדרונות, דורשים דין וחשבון מכל תלמיד שעמד מחוץ לכיתתו בשעות השיעור.
בשער הראשי נקבעה עמדת שוער, שבו עמד תימני נחמד שחייך לכל הילדים, והכיר את שמות כולם, אבל מנע באדיבות יציאה ללא אישור בכתב מהמלמד. הרגשנו אמנם מוגבלים משהו, אך התחושה נותרה 'היימיש'.
כשחזרנו מחופשת הקיץ לפתיחת כיתה ה', כבר הרגשנו שמשהו השתנה בהחלט. גדר גבוהה ומחודדת רותכה על גבי הגדר הרגילה שמסביב לתלמוד התורה, והמלמדים שעד כה היו עסוקים בהפרחת סלילי עשן בחדר המורים, החלו לערוך תורנות חצר, ולעקוב אחרי התנהגות הילדים בהפסקות.
כיום אנחנו יודעים שהצעדים הללו לא ננקטו לשווא. היו אלו דרישות של ועד ההורים, עקב מספר מקרים מצערים שאירעו. אך התמימות שלנו החלה להיפגם.
ילד שהרגיש לא טוב, כבר לא זכה למגע של איש צוות ולשחרור מוקדם, אלא קיבל כדור אקמול לבליעה, ונאלץ לשהות בחדר המלמדים אפוף העשן עד שאחד מהוריו יוכל לבוא בעצמו ולקחת אותו. התימני החביב הוחלף במאבטח אטום עם משקפי שמש, שלא נעתר לשום סיפורים כאלו ואחרים, ופתח את השער רק לאחר שקיבל פתח שחרור על בלנק, בחתימת המלמד וחותמת המנהל. משחקי כדור נאסרו באיסור חמור, ונאלצנו לשחק כדורגל בכדור טניס.
בכיתה ז' גילינו שכפי הנראה הגדר הכפולה לא הספיקה למניעת בריחת תלמידים מהמבנה המסוגר, וגדר תיל מסולסלת עיטרה את ראש הגדר, לכל אורכה. מצלמות הותקנו בכל המסדרונות, גרמי המדרגות ופינות החצר, וכל זווית שלא כוסתה על ידי המצלמות ונוצלה לבריחות מהשיעורים, גודרה חיש מהר.
כשבסוף כיתה ח' עזבנו בצהלה את התלמוד תורה, לא נותרה לנו טיפה אחת של געגוע למוסד הסגור והקודר, שעשה ככל יכולתו כדי להשניא עלינו את הלימוד ואת השהייה בו.
אם תקלעו לעיר פלונית, תראו תלמוד תורה חצי ריק, מגודר בגדרות כפולות ותיל מעליהן, תדעו שביליתי בו את שנות ילדותי.
נערך לאחרונה ב:
