מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
לפני תקופה הגיע אליי מאמר הגות לעריכה מסיבית.
בקריאה הראשונה שלו הזדעזעתי. בקריאה השנייה צחקתי. בקריאה השלישית הערכתי.
הטקסט היה כתוב בסגנון הסיוטים של כל עורך. אינספור סימני קריאה, נקודות, סימני שאלה, הפרזות, דוגמאות וחזרות.
כל משפט... אח... כל משפט! ממש כל משפט!!! מ-מ-ש כל!!! נלוו מלא סימני קריאה... אתם מבינים אותי??? אה??? מבינים למה אני מתכוונת???!!! ממש... הרבה מאוד... רעש ומהומה... הדגשות וחזרות... איי!!! הדגשות וחזרות!!! ממש מלא... מ-ל-א!!!
למה הערכתי?
כי עם כל השגיאות והעילגות, המאמר היה שובה לב. בכל מילה הרגישו את הלב של הכותב, את הצעקה שלו, את המשמעות שלו. את השאלה הנוקבת, את הצעקה הכואבת. קראתי אותו ברתק, הזדהיתי איתו, הסכמתי.
אחרי כל הנ"ל הפשלתי שרוולים והתחלתי לערוך.
מדגישה שהעריכה הייתי בסגנון הנוקשה ולא הפרגמטי, כלומר הייתי מחויבת לטובת הבמה המפרסמת ורק אחר כך לטובת הכותב, כך שהתפקיד שלי היה לעשות מהטקסט בן-אדם בלי קשר לכותב. כל עוד אפשר להשאיר את טובת שניהם - מצוין, אבל כשהאינטרס של הכותב מתנגד לאינטרס של המפרסם - הרי שאני מחויבת למפרסם.
כשהמאמר היה ערוך ומהוגן שלחתי חזרה למפרסם. שלח לכותב. קיבלתי תשובה:
תודה על העריכה, אבל זה לא הסגנון שלי. המאמר איבד את כל הלב שלו.
ישבתי מול המייל נבוכה. לומר שהכותב לא צודק? צודק במאה אחוז. הטקסט איבד את האפיון שלו, יצא מאמר הגון ומכובד. אגב כך, מה לעשות, פרחה נשמתו.
איך אני משאירה אותו בחיים, ועדיין מתרבתת אותו?
סימני השאלה שלו יוצרים סגנון כנה ואמיתי. להשאיר אותם זה אומר להוציא טקסט בלתי תקין, להוריד אותם זה אומר להוריד את הכנות. לאזן אותם זה להשאיר טקסט פרווה, לא כאן ולא שם.
כך גם עם ריבוי הנקודות, סימני הקריאה והדוגמאות. ערכתי אותם - יצרתי מהטקסט מאמר קריא, אבל הסגנון של הכותב אבד בדרך. גם אם אני מחליפה שלושה סימני קריאה לסימן אחד, ועושה רוטציה של משפט-עם-משפט-בלי, באה התרבות, הלך הסגנון.
סופו של המקרה היה דרך אמצע כלשהי שאיכשהו השאירה את הטקסט מאוזן על גבול העילג, אבל אותו מקרה השאיר אותי עם שתי שאלות שאיתן אני רוצה לפנות אליכם בדיון:
1. ראשית נצא מנקודת ההתחלה:
מי אמר שאינספור סימני פיסוק וחזרות הן שגיאה? מי תיקן שמאמר כזה אינו תקין וצריך התקנה?
אולי בכלל אני הטועה, והמאמר היה מושלם מרגע היוולדו - כולל כל סימני הפיסוק והניסוח העילג שלו?
2. והיה אם סיכמנו שצריך לתקן כזה מאמר, ואינספור ההדגשות אינן תקינות,
האם זה נכון לערוך אותו? לוותר על סגנון ולהרוויח תקינות? או הנכון הוא להשאיר אותו כמות שהוא, כי מי צריך תקינות בכלל אם יש סגנון ויופי?
בקריאה הראשונה שלו הזדעזעתי. בקריאה השנייה צחקתי. בקריאה השלישית הערכתי.
הטקסט היה כתוב בסגנון הסיוטים של כל עורך. אינספור סימני קריאה, נקודות, סימני שאלה, הפרזות, דוגמאות וחזרות.
כל משפט... אח... כל משפט! ממש כל משפט!!! מ-מ-ש כל!!! נלוו מלא סימני קריאה... אתם מבינים אותי??? אה??? מבינים למה אני מתכוונת???!!! ממש... הרבה מאוד... רעש ומהומה... הדגשות וחזרות... איי!!! הדגשות וחזרות!!! ממש מלא... מ-ל-א!!!
למה הערכתי?
כי עם כל השגיאות והעילגות, המאמר היה שובה לב. בכל מילה הרגישו את הלב של הכותב, את הצעקה שלו, את המשמעות שלו. את השאלה הנוקבת, את הצעקה הכואבת. קראתי אותו ברתק, הזדהיתי איתו, הסכמתי.
אחרי כל הנ"ל הפשלתי שרוולים והתחלתי לערוך.
מדגישה שהעריכה הייתי בסגנון הנוקשה ולא הפרגמטי, כלומר הייתי מחויבת לטובת הבמה המפרסמת ורק אחר כך לטובת הכותב, כך שהתפקיד שלי היה לעשות מהטקסט בן-אדם בלי קשר לכותב. כל עוד אפשר להשאיר את טובת שניהם - מצוין, אבל כשהאינטרס של הכותב מתנגד לאינטרס של המפרסם - הרי שאני מחויבת למפרסם.
כשהמאמר היה ערוך ומהוגן שלחתי חזרה למפרסם. שלח לכותב. קיבלתי תשובה:
תודה על העריכה, אבל זה לא הסגנון שלי. המאמר איבד את כל הלב שלו.
ישבתי מול המייל נבוכה. לומר שהכותב לא צודק? צודק במאה אחוז. הטקסט איבד את האפיון שלו, יצא מאמר הגון ומכובד. אגב כך, מה לעשות, פרחה נשמתו.
איך אני משאירה אותו בחיים, ועדיין מתרבתת אותו?
סימני השאלה שלו יוצרים סגנון כנה ואמיתי. להשאיר אותם זה אומר להוציא טקסט בלתי תקין, להוריד אותם זה אומר להוריד את הכנות. לאזן אותם זה להשאיר טקסט פרווה, לא כאן ולא שם.
כך גם עם ריבוי הנקודות, סימני הקריאה והדוגמאות. ערכתי אותם - יצרתי מהטקסט מאמר קריא, אבל הסגנון של הכותב אבד בדרך. גם אם אני מחליפה שלושה סימני קריאה לסימן אחד, ועושה רוטציה של משפט-עם-משפט-בלי, באה התרבות, הלך הסגנון.
סופו של המקרה היה דרך אמצע כלשהי שאיכשהו השאירה את הטקסט מאוזן על גבול העילג, אבל אותו מקרה השאיר אותי עם שתי שאלות שאיתן אני רוצה לפנות אליכם בדיון:
1. ראשית נצא מנקודת ההתחלה:
מי אמר שאינספור סימני פיסוק וחזרות הן שגיאה? מי תיקן שמאמר כזה אינו תקין וצריך התקנה?
אולי בכלל אני הטועה, והמאמר היה מושלם מרגע היוולדו - כולל כל סימני הפיסוק והניסוח העילג שלו?
2. והיה אם סיכמנו שצריך לתקן כזה מאמר, ואינספור ההדגשות אינן תקינות,
האם זה נכון לערוך אותו? לוותר על סגנון ולהרוויח תקינות? או הנכון הוא להשאיר אותו כמות שהוא, כי מי צריך תקינות בכלל אם יש סגנון ויופי?