הנושאים החמים
הנושאים החמים
חיכיתי לצלם שוב. בפעם הראשונה כשמגיעים לארץ חדשה ולא מוכרת מצלמים הרבה את הנוף,
זה יפה, פוטוגני, ונראה כמו גלויה מקסימה ונהדרת. קשה לצלם את הפרטים הקטנים בפעם הראשונה,
העין בקושי מעכלת את התמונה הגדולה והרחבה.
כך שכשידעתי שאסע לשם שוב, אמרתי לעצמי, הפעם אני אוכל לראות את הפריטים הקטנים, אלה שנמצאים שם בשוליים,
אבל הם עוצמתיים לא פחות מהנופים האדירים.
וכך הגעתי שוב למונטנגרו עם התרגשות בלב. של אמן שרוצה לחוש חוויה שניה אחרת.
לא חלמתי על מציאות כזו שהמצלמה שלי תשחק בי דווקא שם.
היא נהרסה, ובארץ היפה הזו אין מעבדה לתיקון מצלמות, רוצים בכל אופן? סעו 500 קילומטר לסרביה...
גנזתי את המצלמה בתיק. נפרדתי ממנה.
איך הרגשתי? כמו חלום שלא התממש.
יהיו כאלה שיגידו, עכשיו תהני באמת, אין לך מצלמה שכובלת אותך להנציח כל רגע. אז בואו אומר לכם משהו,
לאמן מצלמה זה לא חבלים שקושרים, המצלמה זה ההנאה, כי אני לא מנציחה רגעים, אני יוצרת סיפור, יוצרת רגש, יוצרת תמונה.
אני מבטאה את עצמי דרך העדשה, וכשהמצלמה לא איתי בשבילי זה כמו סופר בלי עט (מקלדת בימנו) או צייר בלי מכחול.
נהנתי שלא תטעו בכלל. אבל משהו שם היה חסר לי מאוד.
בכל אופן, צילמתי בפלאפון, פה ושם, אם כי זה ממש לא אותו דבר,
כי כשאתה רוצה לצייר ואין לך את כל הצבעים, או כשאתה רוצה לכתוב עלילה על ארץ מסוימת ואין לך ידע על הארץ אתה מרגיש חסום ומוגבל.
וכך הרגשתי עם הפלאפון. הדמיון ראה פריים, ומצלמת הפלאפון לא הייתה מסוגלת ליצור את אותו דמיון למציאות.
אז ויתרתי, צילמתי יותר רגעים שהיו למזכרת.
ולמה אני כותבת את כל זה? כי אחרי הטיול ראיתי כמה יופי יש לפעמים בתמונות של אחרים.
אספתי את כל התמונות של הבנות בקבוצה שהייתה איתי, וגיליתי אמנות, יופי וקסם. שאני בספק אם הייתי רואה את זה לו הייתי מסתמכת רק על התמונות שלי.
הפוסטים שלי הפעם מלווים בפסיפס של תמונות. הרבה מהטלפון, חלק ממצלמות מקצועיות וחלק מקומפקטיות פשוטות.
ולכל אחת יופי משלה.
מצרפת חלק מהתמונות שדברו אלי ואהבתי במיוחד ♥
את השאר תוכלו לראות בפוסטים האחרונים שבבלוג...
צילום אסתי טנצמן
צילום: חני דושינסקי
צילום: אסתי קרויזר
צילום: אסתי קרויזר
צילום: אסתי טנצמן
זה יפה, פוטוגני, ונראה כמו גלויה מקסימה ונהדרת. קשה לצלם את הפרטים הקטנים בפעם הראשונה,
העין בקושי מעכלת את התמונה הגדולה והרחבה.
כך שכשידעתי שאסע לשם שוב, אמרתי לעצמי, הפעם אני אוכל לראות את הפריטים הקטנים, אלה שנמצאים שם בשוליים,
אבל הם עוצמתיים לא פחות מהנופים האדירים.
וכך הגעתי שוב למונטנגרו עם התרגשות בלב. של אמן שרוצה לחוש חוויה שניה אחרת.
לא חלמתי על מציאות כזו שהמצלמה שלי תשחק בי דווקא שם.
היא נהרסה, ובארץ היפה הזו אין מעבדה לתיקון מצלמות, רוצים בכל אופן? סעו 500 קילומטר לסרביה...
גנזתי את המצלמה בתיק. נפרדתי ממנה.
איך הרגשתי? כמו חלום שלא התממש.
יהיו כאלה שיגידו, עכשיו תהני באמת, אין לך מצלמה שכובלת אותך להנציח כל רגע. אז בואו אומר לכם משהו,
לאמן מצלמה זה לא חבלים שקושרים, המצלמה זה ההנאה, כי אני לא מנציחה רגעים, אני יוצרת סיפור, יוצרת רגש, יוצרת תמונה.
אני מבטאה את עצמי דרך העדשה, וכשהמצלמה לא איתי בשבילי זה כמו סופר בלי עט (מקלדת בימנו) או צייר בלי מכחול.
נהנתי שלא תטעו בכלל. אבל משהו שם היה חסר לי מאוד.
בכל אופן, צילמתי בפלאפון, פה ושם, אם כי זה ממש לא אותו דבר,
כי כשאתה רוצה לצייר ואין לך את כל הצבעים, או כשאתה רוצה לכתוב עלילה על ארץ מסוימת ואין לך ידע על הארץ אתה מרגיש חסום ומוגבל.
וכך הרגשתי עם הפלאפון. הדמיון ראה פריים, ומצלמת הפלאפון לא הייתה מסוגלת ליצור את אותו דמיון למציאות.
אז ויתרתי, צילמתי יותר רגעים שהיו למזכרת.
ולמה אני כותבת את כל זה? כי אחרי הטיול ראיתי כמה יופי יש לפעמים בתמונות של אחרים.
אספתי את כל התמונות של הבנות בקבוצה שהייתה איתי, וגיליתי אמנות, יופי וקסם. שאני בספק אם הייתי רואה את זה לו הייתי מסתמכת רק על התמונות שלי.
הפוסטים שלי הפעם מלווים בפסיפס של תמונות. הרבה מהטלפון, חלק ממצלמות מקצועיות וחלק מקומפקטיות פשוטות.
ולכל אחת יופי משלה.
מצרפת חלק מהתמונות שדברו אלי ואהבתי במיוחד ♥
את השאר תוכלו לראות בפוסטים האחרונים שבבלוג...
צילום: אסתי טנצמן
