שיתוף - לביקורת כשהיינו ילדים

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לא הפלומה השחרחרה, לא השפתיים הקטנות או האזניים המקומטות היו אלו שמשכו את תשומת ליבה של האחות הגדולה, הטרייה לתואר, כמו הדף הצהוב שהגיע עם התינוק.
היא התבוננה בדף בפליאה מתרשמת מהחלקות שבו. רק דף. ריבוע פרוס ופתוח למלוא ארבע זויותיו. . ‘’יו---‘‘ רצתה לגעת. אימה לא נתנה. ‘’למה שלי קמוט ומקופל ומצוקמק ושל התינוק החדש פתוח?‘‘ ‘‘כי שלו חדש, מתוקה‘‘.
זו הייתה ירית הפתיחה. יחד עם הגעת האח החדש הביתה התחיל עידן שאלות ה’למה?‘ של בת השלוש. האם הסתפקה לעיתים מה מעייף אותה יותר. כשכלו כוחותיה ומאגר סבלנותה הצטמצם, מצאה את עצמה פולטת מבעד לעפעפיים חצי סגורות ‘’תשאלי את אבא‘‘ ‘’אולי סבתא תדע‘‘. בתיה לקחה אותה ברצינות ושלחה את זיקי סקרנותה לכל עבר. עיניה החומות הגדולות בלעו בשקיקה כל פיסת מידע וקשר מתוק ומלא ענין וידע נרקם בינה לבין סבתה שנתרמה לאסוף אותה בכל יום מן הגן.
ביום אחד רג יל חזרה הביתה עם סבתא מהגן, אחרי דיון סוער על כיוון גדילת העצים והבדלי החום בין עונות השנה ולמה הפרה צריכה להיות אדומה דווקא ולא כחולה למשל. היא תלתה את התיק. אימה יצאה מן החדר כשאצבעה על פיה ‘’שלום חמודה‘‘ לחשה ‘’שש-- התינוק ישן עכשיו‘‘ פתאום בתיה ראתה את זה. מה? הדף הורוד של התינוק הקטן היה חצוי למלוא ארכו! הוא התקפל! היא שכחה להיות בשקט. ‘’מה זה ? מה קרה לבני היום?‘‘ ‘’שש--‘‘ אימה התיישבה על הספה ומשכה אותה על ברכיה, מהסה אותה. ‘’לקחתי אותו לטיפת חלב לקבל חיסון. הוא בכה. כאב לו. החזקתי אותו אבל היו מוכרחים לתת לו את זה‘‘. בתיה הניחה לדף ותבעה הסברים: “מה זה חיסון? למה נותנים? למה זה טוב? למה זה כואב? חבל! היה לו כזה דף יפה...“
בגיל שבע, יחד עם עוגה עגולה ובלונים, ערכת יצירה גדולה- מתנה מסבתא ועדת חברות מרוגשות, הופתעה בתיה לגלות- דף חדש. ורוד יותר, גדול יותר, חלק ומאיר. כמה טוב לגדול. היא חשבה לזרוק את הדף הקודם שלה שהיה נראה משומש היטב, מעוך אפילו, ומלא אזני חמור, אבל אימה עצרה אותה: זה לא במקום“ הסבירה, “זה בנוסף“. אז היא דחפה אותו ליד,על המדף.
הילדות הלכו הביתה, הרצפה היתה מרוחה בקרם שוקולד. “אותו אני אשמור חלק“ הבטיחה בתיה. בני בן הארבע עמד לידה, הדף שלו היה גם הוא רחוק מלהיות ריבוע תמים. סבתא, שנשארה לעזור בשיקום הבית, חייכה. “אין חלק, העיקר שיתקפל נכון“ בתיה, כבר גילתה שהחיים גוררים עוד תמיהות ושאלות משתרכות אחרי התשובות ולא רק לפניהם, משכה בכתפיה והלכה לבדוק את הסרטים הצבעוניים שהתגלגלו על הרצפה.
משגדלה בתיה יותר היא החלה לקלוט שיש קשר בין מאורעות שעברה לבין הדף שלה. היא רצתה מסיבת בת מצווה מפוארת, אולי במסעדה? ודמיינה לילות שלמים את שמלת החלומות שתלבש ואת מבטי ההערצה שינעצו בה החברות. ערב אחד קשה שם קץ לפנטזיות שלה. אבא הודיע לה חדמשמעית שאת האירוע היא תחג וג בחיק המשפחה המורחבת ובבית.. היא בקושי הצליחה לבטא את תסכולה. דמעות התפוצצו לה מבפנים והיא רצתה לצרוח! קמצה את אגרופיה. שפתה התחתונה רוטטת ומורדת, וברחה לחדר. טעם מר התפשט בין לחייה והדמעות זלגו. מבעדם היא נוכחה בדף הורוד שלה מקופל בקפל חזק ומגוהץ באמצע מזוית לזוית, שהפך את הדף שלה למשולש קטן עוד יותר. היא מחתה את לחיה בשרוולה ונגשה לבחון אותו.
כך היה גם לפני שבועיים, כשהעזה לבקש, אחרי שבועות ארוכים שקוותה ויחלה ורצתה כ”כ שירשמו אותה לחוג כינור. אורית ותהילה מהכתה שלה היו בחוג היוקרתי הזה ולפני חדשיים הן הביאו את הכינורות לכיתה וערכו מיני קונצרט כזה. איך הן היו קסומות בעיניים עצומות... ואיך המורה התפעלה והחברות התרשמו... ואז בתיה חשה איך היא אוהבת מוזיקה כ”כ, ובעצם יתכן שיש לה כשרון וכמה שהיא מוכרחה להיות בחוג הזה! היא ביקשה, התחננה, הבטיחה, התמסכנה, שידלה, שכנעה... אבל אבא ואמא אמרו שהם מצטערים אבל לא מאפשרים מכל מיני סיבות. בתיה נזכרה איך הבלון הזה שהתפוצץ בה דקר חזק כ”כ ואז הדף שלה קיבל את הצורה המשולשת הראשונה.

הקפל האמצעי נוצר לה בגלל המורה. המבחן בחשבון היה ארוך וקשה אבל בתיה למדה היטב והתמודדה עם הבעיות. בדף השני חשה לאות. התכופפה אל הילקוט להוציא את הבקבוק שלה וגלתה שאמא הפתיעה אותה עם חטיף שוקולד ופתק “בהצלחה!“ מתיקות פשטה לה בלב, אבל הקול של המורה סגל הקפיץ אותה: “בתיה, מה את עושה שם בתוך הילקוט?“ וכולן הסתובבו ונעצו בה עיניים. היא גמגמה שרק שתתה “לקח לך הרבה זמן“ טענה המורה, “לא פתחת בינתיים מחברת? ומה זה הפתק הזה? מי העבירה לך פתק באמצע המבחן?“ המורה התקרבה ובדקה לה את השולחן. משלא מצאה דבר, הסתפקה באזהרה חמורה ומבט נוקב, נוקב עמוק מידי. נס שהמבחן היה בסוף היום. בתיה סיימה מהר והלכה לה הביתה. הקפל הקטן בקצה הדף אז נפתח והפינה ממול התקפלה ממש עד אליו הצורה שלו נהיתה כזאת תלת מימדית.
המסיבת בת מצווה היתה בסוף נחמדה מאד. בלונים ורודים עגולים ולבבות מלאו את התקרה. היא ואמא בחרו כלים ומפות תואמים ויפים הכינו ביחד אוכל חלבי מיוחד וטעים. סבתא הכינה עוגה מרשימה עם שתיים עשרה גדול משוקולד והדודות ובנותיהן שרו לה ופינקו אותה במתנות חמודות. היא קיבלה גם סידור עם השם שלה, צמיד מכסף אמיתי ו-- דף חדש! לא זה בלבד, הדף הקודם עמד מורם, מוחזק על ידי הקפלים שלו עצמו, ויצר צורה גיאומטרית מעניינת. בתיה התרגשה. היא גדולה באמת עכשיו וחייבת במצוות ורוצה כ”כ להיות צדיקה וחלקה תמיד. מעכשיו- תהיה רק טובה. תמיד תלך בדרך הישר. הלוואי שגם הדף שלה יהיה חלק. אולי אז נבטה בה הכמיהה לדף ישר. רצון שהתבסס יותר הגם שלא התגשם מעצמו.
יום אחד קלטה שהיא לא היחידה, בגיל שבע עשרה זה קרה. מודעה תפסה את עיניה בעודה מרפרפת בעלון הפרסומי שבדרך כלל לא עניין אותה. “קורס מודעות- תהליך שיתן לך כלים ליישר את דפייך“ ובעמוד הבא: “מאמנת אישית מוסמכת פותרת בעיות משורשן מחליקה קפלים מימי הילדות“ “ דמיין את דפיך חלקים ומגוהצים- כמה אושר ושלווה“ “מגהץ קיטור אירופאי יעודי יעשה לך את העבודה מהר וקל“ ”שבע צעדים פשוטים והדפים פשוטים-- עכשיו במחיר מיוחד!“
בתיה בהתה בעלון בתמהון. אביה ואמה חיו בשלום עם הצורות שנוצרו בפתקיהם, הגם שלא חשפו אותם בדרך כלל. את אחיה בני ודני הנושא כלל לא עניין, ובין חברותיה הוזכר לעיתים רחוקות. הן היועסוקות במבחנים ומפגשים ותמיד היה משהו צבעוני יותר לדבר עליו. אבל אותה זה בהחלט מעניין! האמנם זה יתכן?
היא נרשמת. היא תנסה את סדנת הגיהוץ. הם הבטיחו יעילות ביחד עם מהירות. יש להם שילוב טכניקות שפשוט עובד, מקדם ומזניק ליעד הרצוי. ליטפה מעדנות את הדפים המקופלים שלה, מדמיינת אותם חלקים וחדשים כמו דף חדש. כמו הזדמנות התחלתית. ודאי תהיה מאושרת! כל קמטי העלבון, הבושה והכאב, הקושי והבדידות, הצער והאכזבה מליבה ימחקו. החויות הילדותיות שלה יהיו רק חיוביות, מושלמות, ורודות וטהורות. העינים שלה לבטח יאירו, הלב שלה יהיה רחב וקורן. טוב שבחרה במסלול הקצר, היא כבר לא יכולה לחכות.

המדריכה היתה אפורת פיאה, עם שרשרת חרוזים צבעונית שהחזיקה לה את המשקפיים. הקבוצה הורכבה משלל נשים ובחורות במגוון גילאים וסגנונות לבוש, כולן אחזו בתיק או שקית עם ערימות הדפים שלהן. הן התיישבו בכסאות תכלת שהתאימו לעיטורים שעל הקירות. החדר היה גדול ונקי מאוד ולפני כל כסא עמד קרש גיהוץ קטן מכוסה בבד פרחוני צהוב כחול. מנחת הסדנא נעמדה מלפנים וכחכחה בגרונה:“ אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. אני מחלקת לכן מגהצים מיוחדים ויעודיים בעלי תקן אירופאי מחמיר ומתקדם שעברו מחקרים ואישורים. לפני כן- מי שלא סידרה את התשלום מתבקשת לעשות זאת כעת- לתועלת הפונקציה. לכל שאלה- אני כאן. בהצלחה!“ והשתתקה בעודה מוציאה מארגז גדול מכשירים ומעבירה בין היושבות. בתיה חשבה שיבוא הסבר מעמיק יותר אך בינתים החליטה לנסות משום שלא התגבשה בה שום שאלה ספציפית. היא חיברה את המגהץ לשקע, הוא פלט עננת אדים קטנה ואחר התייבש. פרסה את דפיה על המשטח. ניסתה לפרוס. הם לא נענו לה. לקחה את המגהץ. החדירה את הקצה שלו לתוך אחד הקפלים. הדפים כמו התעוררו לחיים. התנגדו. התכרכמו. מעכה עם המגהץ והקפלים רק התהדקו שבעתיים, כאילו נדבקו. ניסתה שוב. מרגישה לחץ בחזה.
לקחה עוד דף, המגהץ חידד את הקפלים וגיהץ אותם למחודדים ודוקרים יותר. הלב שלה נהיה כדור קשה וקטן. מקרין כאב עד לקצות אצבעותיה החוויות שלה התחדדו והתעצמו. היא לא נשארת פה רגע נוסף. מה עשתה לעצמה? דמעות הציפו אותה. היא התמסרה לחלוטין לרגשות אשם ובושה. קול שפוי חלש הדהד בראשה. המקום הזה מסוכן אני חייבת לעזוב אבל ככה להשאר? עיני המורה לחשבון רדפו אותה היא מושפלת-- לא שווה-- הלב שלה מדמם --
מנחת הסדנא הסתובבה בין הנשים. היא ראתה את בתיה ונגשה אליה ‘’מה קרה? נכוית?‘‘ מבט נוסף והיא קלטה מה עובר עליה. “ראי“ פנתה אליה. מחזיקה את המגהץ ביד מיומנת ואת הדף האחרון של בתיה ביד השניה. בתנועות עדינות ואחידות עברה עליו מהפינה עד לכיוון השני. ברכות ובעוז רככה קו אחר קו סדק אחר סדק, כל קפל, מעיכה וקימוט החלו לאט להתיישר. שוב ושוב עברה המנחה על הדף כשבתיה בוהה בה ולאט יוצאת מעצמה. וואו לא ידעה עד כמה העיק עליה החברות של הדסה עם בת שבע,-- שני חברותיה שמצאו מכנה משותף בלעדיה. היא הרגישה קלילה כשהקמט הזה נמחק. והאכזבה הקשה עם הכשלון שחשה כשלא התקבלה להדריך במחנה--. השבת שארגנו חברותיה ואביה לא הסכים שתשתתף--- הכל נמחק. טכנית, היא זוכרת מה היה, אבל הרגשות הקשים- נהיו קהים יותר ויותר עד שהדף כבר היה חלק לגמרי-- בלי רמז למה שהתרחש בו קודם! בתיה בהתה מוקסמת בידי המורה, עד שהרגישה שהיא רוצה בעצמה להמשיך. המנחה החזירה לה את המגהץ וחייכה אליה.
בתיה חזרה הביתה רג ועה. בידיה היו דפיה מסודרים זה על גב זה בשלימות, עוד תעודה עם אותיות מסולסלות שעברה את ההחלקה בהצלחה. בסוף המנחה השמיעה דברי סיכום, ותוך דבריה גם אמרה שיתכן וירגישו שינויים פנימיים וזה כלול בחתימה שנתנו בכניסה. הן הודו לה ופנו לדרכן.
היא הניחה בזהירות את הדפים שלה במגירה פנימית בארון והלכה לאכול משהו, מסתכלת על העולם סביבה ועל הדרך למטבח מנותקת קצת.
היא קמה בלילה מבועתת. מזיעה. רועדת כולה. התיישבה. נסתה לנשום, לנשום, עמוק יותר, יותר לאט, זה היה חלום? היא היתה על גשר מעל אוקיינוס. מים שוצפים ומלאי תנינים. הגשר היה יציב. גדרות הקיפו אותו. היא התקרבה. משונה. הגדרות היו קפלים, דפי נייר מקופלים שהיוו- גבול. פתאום הדפים השתטחו ושום דבר לא עצר בעדה מליפול למים--- זה היה חלום! היא נסתה לשכנע את עצמה. שטפה פנים אבל המועקה בתוכה רק גברה. העולם הוא מקום מסוכן כל כך! אם היא תעשה כל מה שהיא חושבת ותקבל כל מה שהיא רוצה, מה ישמור עליה? טמנה ראשה תחת הכרית, דופקה פועם בחרדה משלשלת ידה לרצפה. מנסה לחוש את היציבות, את הקרקע המוצקה כי בתוכה הכל מתמוסס... ממששת את הרצפות מחפשת את אשר אבד לה. אבדה לה חווית הגבולות---
הבוקר היה כמו תמיד בהיר יותר מן הלילה. רק רעד עדין המשיך להצטמרר בתוכה.דני חיכה לה במטבח מושך את הזמן עם הקורנפלקס שלו. אוכל ל-א-ט “בתיה“ פנה אליה מיד כשנכנסה “מה אני עושה? רק נגעתי במצלמה והיא התפרקה לי פתאום בין הידיים. אבא הזהיר אותי שאני חייב להיות יותר זהיר. את, את מסכימה להגיד לו?“ בתיה בהתה בו. יצא לה כמה פעמים להיות זו שמביאה בשורות נוסח דני. מאירה את חוסר האונים שלו והתחושתיות הלוקה קצת בחסר שלו. אז, היא חמלה עליו הרגישה את הבושה והפחד שלו כשמקרה לא טוב ‘קרה‘ לו. כעת, לא חשה מאומה. הוא שבר- שישא בתוצאות. שיתמודד. מה אכפת לה? דני המכווץ בחן באימה את התקווה מתרחקת ממנו.
היא כנראה לא הייתה אמורה לשמוע את שיחת הטלפון הזו. אבל משקלטה שאימה מדברת עליה, התיישבה בסקרנות על המיטה אליה הוטלה מאז שחזרה מהסמינר, וזקרה את אזניה. “מאד מוכנה לחיים היא רגישה, רואה את השני, מתחברת לכאב שלו. חברות רואות בה אוזן קשבת והילדים כרוכים אחריה. היא יציבה, יש לה בטחון ושלווה, למידה, נסיון חיים. אני חושבת שהיא מוכנה“ שתיקה.
לבתיה הכל צרח. היא יציבה? ממששת קירות בדרכה? היא רגישה לילדים ולסבל של אחרים? אוזן קשבת? עיניה של מרים חברתה צצו מולה פגועות. מרים ניסתה לשתף אותה במשהו היום- היא מוכנה לחיים? מה, לשידוכים? המעלה היחידה שלה כרגע-- אלו הדפים החלקים---
היא קפצה מהמיטה, מכריזה “הלכתי!“ ויצאה מרושלת מהבית.
היא הולכת והולכת והולכת, יושבת על ספסל. מנדנדת רגליים.
מכוניות עוברות, מחליקות את פני הכביש. אף נהג אינו אוהב מהמורות בדרך. מורות לא אוהבות אוזני חמור. עור חלק הוא יפה יותר ממקומט. אולי תלוי באיזה גיל. סבתא שלה דווקא נראית טוב, עם קמטי החיוך סביב העיניים הטובות. היא תלך לסבתא. היא קמה, הולכת לאט, נושמת. הלב שלה שטוח, ריק. אין בה לא חיוך ולא כעס. הדפים שלה חלקים אבל משום מה זה לא משמח אותה. דופקת. נכנסת.הבית ריק, ככה זה נראה. סבתא לא במטבח. “סבתא?“ היא קוראת. פוסעת לאורך המסדרון. אולי היא ישנה? החדרים פתוחים. פעם, לפני יומיים, היא היתה רגישה ומנומסת, מכבדת את השני ופרטיותו. פ ,עם לימדו אותה איך מתנהגים ואיך לא והיא חוותה את זה והפנימה. היא נכנסת לחדר הפנימי. מדף צדדי מושך את מבטה. יצירות אומנות בחדר של סבתא?
היא מתקרבת, בוחנת: צורות צבעוניות משובבות עין ניצבות על המדף. קיפולי נייר כמו אוריגמי- אמנות יפנית- שבתיה ראתה פעם, באיזו סדנה לכישורי חיים. ברבורים בעלי כנפיים וצוואר משתפל בחן. אגרטלים מדוגמים, מושלמים, מלאי פרחים מקופלים בדייקנות. ציפורי שיר- צהובים, תכולים וסגולים. ברבורונים קטנים בשורה... זה היה מדהים! כמו ציור קסום, תלת מימדי, שהתעורר לחיים. כמו חתיכת פאזל של חיים, שסבתא שלה עיצבה עם הדפים שקיבלה! היה כנף אחד עקום, היו פרחים שהתקפלו מוזר, אבל התמונה הכללית הייתה בנויה, מלאת חיים, נפח, שלבים וקומות. הרמונית ומאירה כל כך.
בתיה הסתובבה בשקט וסגרה את הדלת בעדינות.
השמיים היו תכלת מגוהצת והזכירו לה את דפי התכלת שלה.
היא תלך, היא תקפל, היא תבנה, היא תקום.
היא צריכה ליצור מכל הקיפולים שלה, את היצירה שלה ביקום.


נכתב על ידי אשתי (מוגש בהסכמתה)
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, רעיון חזק, ביצוע מעולה!
הערה טכנית: המחסור במעברי שורה קצת הקשה על הקריאה.
 

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
וואווו!!!
איזה רעיון!!...
ממש מתאים לכאן...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  37  פעמים

לוח מודעות

למעלה