ז
"חשדו- שאני מרגל", שפתיו של יפתח נמתחות לחיוך מר. "איימו להוציא אותי להורג--
הכריחו אותי לגלות היכן אתם מסתתרים, אלקנה-- הכריחו אותי-- "
בחילה גואה באלקנה. עד להיכן התדרדר יפתח, עד להיכן.
ואיך, איך ידע היכן הם, מי גילה את אוזנו?
הוא מסיט את מבטו ורואה את מילכה, חיוורת. ההבנה מכה בו, וציפורניו כמעט חותכות בבשרו של תאומו.
עווית כאב חולפת על פניו של יפתח, אך הוא ממשיך: "ואז – אז שמעתי על אלף איש מאחינו
שהעדיפו - שבחרו למות ולא לחלל את השבת", הוא מתנשם, "הבנתי שלא תהיו שונים".
"יישר כוחך שהבנת". קולו של אלקנה שטוח, "מה גרם לך לחוש להצלתנו?"
"הבנתי- כמה אני חלש", יפתח נאנק, "כל כוחי לא נתן לי אפילו קמצוץ
מהעוצמות האדירות שיש לכם, אֶחַי, למסור את הנפש. למות".
מילכה רוכנת לצידם, מאזינה בדממה.
"צדקת. אלקנה." לוחש יפתח. "ראה מה עלה בסופי, לאיזו דיוטא תחתונה הגעתי",
קולו כמעט ולא נשמע עוד, ומילכה נרעדת. "אחי ימותו, באשמתי".
"לא נמות". קובע אלקנה, נחרץ. אבל היוונים קרובים מאד, קרובים מדי. "איך לא נמות, אח". לואט יפתח
ואלקנה לא עונה. בשקט הוא מפקיד את מילכה על שלומו של אחיו, מרים את חרבו מהאדמה ומצטרף ללוחמים.
מצטרף למרד.
יוונים נופלים מימינו ומשמאלו והוא לא נפגע, מרגיש בחוש את יד האלוקים אוחזת בחרבו, מכה באויביו.
ובשוך הקרב הניצחון בידיהם והוא פונה לראות מה עלה בגורל אחיו.
בפתח המערה נושאת אליו מילכה פנים מבוישות. "הכל תם, אחות". הוא לוחש לה, ויחד הם נכנסים פנימה.
יפתח ישוב על הקרקע, רגלו חבושה ופניו כבושות בידיו.
אלקנה קורס לצידו, קרוב קרוב. ורגעים ארוכים ארוכים הם חבוקים, שותקים הכל.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
