הנושאים החמים
הנושאים החמים
א
הנֵבל החדש היה יפהפה, ויפתח לימד אותה כמה ניגונים חדשים, זרים.
בתחילה חששה לנגנם, תמיד ניגנה מנגינות קודש כאביה ואחיה הלווים, אך עם הזמן הרגישה אך במתיקותם ונעימותם,
ואצבעותיה, דקות וארוכות, ריחפו על המיתרים בדיוק באותה קלילות.
יפתח היה שב והולך, מספר לה על תענוגות שמעולם לא ידעה ועל תחרויות שהפילו מורך בליבה.
מפעם לפעם היה מנגן לה ניגון חדש בכישרונו השמיימי, או חולק איתה בקולו הקטיפתי את פילוסופיות חבריו היוונים
והיא הקשיבה לו, מוקסמת.
חוץ ממנה, איש לא ידע על התקרבותו לתרבות הזרה שרווחה בארץ הקודש, אפילו לא אלקנה, תאומו.
ויום אחד, בעת שניפתה קמח עם שחר, סיפר לה יפתח שברצונו לאמץ את לבושי היוונים ואת מנהגיהם.
"מה זה עלה על דעתך?!" הזדעזעה, "כופרים הם בתורת אלוקינו!"
"לא אעזוב את תורת ישראל, רק אאמץ את הליכותיהם", הוא ענה, מביט בידיה המקומחות.
"קצתי במנהגינו המיושנים, הנבערים. יש מקום גם ליופי ולשמחה בעולמו של הבורא,
ומעט עיסוקים חדשים שאין בהם כל פסול לא ירחיקו אותי מאלוקי. היוונים רוצים אך בטובתנו, מילכה".
היא שתקה, מהורהרת.
"תרצי לבוא עימי?" הוא שאל.
"יפתח" היא נחרדה, "אינני מסוגלת, ואבא, ואמא--- הם לא יעמדו בצער".
"מילכה, יודע אני שנפשך חשקה בחיים כאלו, כמותי." הוא התקרב אליה, מנמיך את קולו: "בואי איתי, אחות, יהיה לך כל כך טוב".
"אינני יכולה". היא הידקה את שפתיה.
יפתח הביט לתוך עיניה: "אני עוזב, מחר. אם תחפצי, תוכלי תמיד להצטרף".
היא השפילה מבט.
ולמחרת הוא הגיע, ראשו גלוי. שמלתו וגלימתו בהקו בלבן, חושפות את שרירי זרועותיו המוצקים
ולרגליו נעל סנדלים ששרוכיהם הצטלבו ונקשרו מתחת לברכיו.
אלקנה נזעק. אמא בכתה, והיא חמקה מהמהומה אל אזור הבישול.
אהבה את הוריה, ואהבה גם את אחִיה.
אבא עמד מול יפתח, פניו חיוורות ומתוחות והודיע לו שאינו בנו עוד.
יפתח לא ענה, בדיוק כמו שסיפר לה אתמול, הוא נטל את צרורו, והלך.
רק אלקנה רדף אחריו החוצה.
"יפתח!" הוא זעק.
הנֵבל החדש היה יפהפה, ויפתח לימד אותה כמה ניגונים חדשים, זרים.
בתחילה חששה לנגנם, תמיד ניגנה מנגינות קודש כאביה ואחיה הלווים, אך עם הזמן הרגישה אך במתיקותם ונעימותם,
ואצבעותיה, דקות וארוכות, ריחפו על המיתרים בדיוק באותה קלילות.
יפתח היה שב והולך, מספר לה על תענוגות שמעולם לא ידעה ועל תחרויות שהפילו מורך בליבה.
מפעם לפעם היה מנגן לה ניגון חדש בכישרונו השמיימי, או חולק איתה בקולו הקטיפתי את פילוסופיות חבריו היוונים
והיא הקשיבה לו, מוקסמת.
חוץ ממנה, איש לא ידע על התקרבותו לתרבות הזרה שרווחה בארץ הקודש, אפילו לא אלקנה, תאומו.
ויום אחד, בעת שניפתה קמח עם שחר, סיפר לה יפתח שברצונו לאמץ את לבושי היוונים ואת מנהגיהם.
"מה זה עלה על דעתך?!" הזדעזעה, "כופרים הם בתורת אלוקינו!"
"לא אעזוב את תורת ישראל, רק אאמץ את הליכותיהם", הוא ענה, מביט בידיה המקומחות.
"קצתי במנהגינו המיושנים, הנבערים. יש מקום גם ליופי ולשמחה בעולמו של הבורא,
ומעט עיסוקים חדשים שאין בהם כל פסול לא ירחיקו אותי מאלוקי. היוונים רוצים אך בטובתנו, מילכה".
היא שתקה, מהורהרת.
"תרצי לבוא עימי?" הוא שאל.
"יפתח" היא נחרדה, "אינני מסוגלת, ואבא, ואמא--- הם לא יעמדו בצער".
"מילכה, יודע אני שנפשך חשקה בחיים כאלו, כמותי." הוא התקרב אליה, מנמיך את קולו: "בואי איתי, אחות, יהיה לך כל כך טוב".
"אינני יכולה". היא הידקה את שפתיה.
יפתח הביט לתוך עיניה: "אני עוזב, מחר. אם תחפצי, תוכלי תמיד להצטרף".
היא השפילה מבט.
ולמחרת הוא הגיע, ראשו גלוי. שמלתו וגלימתו בהקו בלבן, חושפות את שרירי זרועותיו המוצקים
ולרגליו נעל סנדלים ששרוכיהם הצטלבו ונקשרו מתחת לברכיו.
אלקנה נזעק. אמא בכתה, והיא חמקה מהמהומה אל אזור הבישול.
אהבה את הוריה, ואהבה גם את אחִיה.
אבא עמד מול יפתח, פניו חיוורות ומתוחות והודיע לו שאינו בנו עוד.
יפתח לא ענה, בדיוק כמו שסיפר לה אתמול, הוא נטל את צרורו, והלך.
רק אלקנה רדף אחריו החוצה.
"יפתח!" הוא זעק.
נערך לאחרונה ב:
