הנושאים החמים
הנושאים החמים
אי פה אי שם
משתמש מקצוען
שנים ששור'ע חנה משגעת אותו שחייבים לצאת. היא והוא, שניהם גם יחד - מוכרחים לצאת.
אם תשאלו את חיים יענק'ב, לא שיש לו משהו נגד. להפך, הוא מאוד בעד. נכון, המציאות היא שבינתיים זה עוד לא קרה בפועל. אבל לא שח"ו לא רצה. לפנק את האישה זה דבר חיובי, איך אומר תמיד הדוד שעפטיל: פעם אחת - 'מצא', שנים אחר כך - 'מוציא'. יציאות האישה. כל יום, בין שתיים לארבע בחוץ. רק בחוץ.
אך מה לעשות, אנשים טרודים. הסדרים דוחקים, הזמן מתארך, וראש הכולל לגמרי קצר אתו. כך שתכל'ס עד היום, עובדתית - לא יצא להם.
ושור'ע חנה כמעט שיצאה בעצמה. מדעתה.
"כל החברות שלי יוצאות. כולם." הייתה המנטרה הקבועה בבית. "אם כך, תצאי אתם גם את." אי אז בראשית הנישואין לא הבין את הפרובלם. "עם הבעל, חיים יענק'ב. עם הבעל." הייתה רוקעת ברגליה מתוסכלת. "מממ.. דווקא עם הבעל? ולאיזה צורך יש לך כ"כ הרבה חברות שור'ע חנה?" היה תמה חיים יענק'ב. "זה לגמרי אחרת, למה אתה לא מבין?"
זהו. בנקודה הזו, לרוב הנושא היה נגמר. כלומר, בשבילו. בשבילה זה רק התחיל, התחיל להימאס מהבעל המבאס.
רק בשבוע שעבר שיתפה בהתרגשות טויבי על היציאה המענגת לזיסלק, הינדא גם היא כמעט בכל שבוע צועדת על כביש 1. ורוחי, על פי המקור הכי מוסמך בשכונה, נצפתה לאחרונה במלחה. ולא לבד. הבעל הממושמע התלווה אליהם כמו ילד טוב.
יצאו - גדולים. ורק היא, היחידה מבין כולם שצריכה להתחנן שוב ושוב על העניין בפעם המי יודע למה.
ערב אחד, כשחיים יענק'ב חוזר הביתה, רעב, מותש. לאחר עוד יום קשה שעבר עליו, מהתנצחויות בלתי פוסקות עם כל מי שבא עמו במגע. משתוקק להיכנס ולנוח עד כמה שתאפשר זאת שור'ע חנה. אפס. כלום. הדלת לא נעולה, ואעפ"כ זה לא מונע ממנה לסרב בתוקף להכניסו פנימה. הוא דופק בחוזקה, אוזן אחת צמודה אל הדלת, השנייה בפלאפון, אין כל מענה. יש בעל מעונה.
רגע לפני שהוא מוריד את החליפה וניגש לאמוד את הגובה ממרפסת השכנים, נעכא השכנה מופיעה פתאום עם פתק קטן. "זה בשבילך". אומרת במסתוריות, ונעלמת. הוא מוכן להישבע בכל היקר לו, ואין מזה הרבה, ששמע מלמעלה צחקוק חרישי.
חיים יענק'ב היקר!
יצאתי. יוצאים. יצאנו.
שור'ע חנה
נ.ב. תבוא עכשיו. נדבר אח"כ.
עכשיו לבוא? לאן בדיוק? חיים יענק'ב נתמך במעקה הבניין החלוד, מנסה להרגיש בכוח מופתע עם עצמו. וכי מה חשב? שתוותר? הרי תמיד אמרו לו להשלים עם זה שבסוף, בכל דבר האישה תצא צודקת.
יצאה הצדקת.
אם תשאלו את חיים יענק'ב, לא שיש לו משהו נגד. להפך, הוא מאוד בעד. נכון, המציאות היא שבינתיים זה עוד לא קרה בפועל. אבל לא שח"ו לא רצה. לפנק את האישה זה דבר חיובי, איך אומר תמיד הדוד שעפטיל: פעם אחת - 'מצא', שנים אחר כך - 'מוציא'. יציאות האישה. כל יום, בין שתיים לארבע בחוץ. רק בחוץ.
אך מה לעשות, אנשים טרודים. הסדרים דוחקים, הזמן מתארך, וראש הכולל לגמרי קצר אתו. כך שתכל'ס עד היום, עובדתית - לא יצא להם.
ושור'ע חנה כמעט שיצאה בעצמה. מדעתה.
"כל החברות שלי יוצאות. כולם." הייתה המנטרה הקבועה בבית. "אם כך, תצאי אתם גם את." אי אז בראשית הנישואין לא הבין את הפרובלם. "עם הבעל, חיים יענק'ב. עם הבעל." הייתה רוקעת ברגליה מתוסכלת. "מממ.. דווקא עם הבעל? ולאיזה צורך יש לך כ"כ הרבה חברות שור'ע חנה?" היה תמה חיים יענק'ב. "זה לגמרי אחרת, למה אתה לא מבין?"
זהו. בנקודה הזו, לרוב הנושא היה נגמר. כלומר, בשבילו. בשבילה זה רק התחיל, התחיל להימאס מהבעל המבאס.
רק בשבוע שעבר שיתפה בהתרגשות טויבי על היציאה המענגת לזיסלק, הינדא גם היא כמעט בכל שבוע צועדת על כביש 1. ורוחי, על פי המקור הכי מוסמך בשכונה, נצפתה לאחרונה במלחה. ולא לבד. הבעל הממושמע התלווה אליהם כמו ילד טוב.
יצאו - גדולים. ורק היא, היחידה מבין כולם שצריכה להתחנן שוב ושוב על העניין בפעם המי יודע למה.
ערב אחד, כשחיים יענק'ב חוזר הביתה, רעב, מותש. לאחר עוד יום קשה שעבר עליו, מהתנצחויות בלתי פוסקות עם כל מי שבא עמו במגע. משתוקק להיכנס ולנוח עד כמה שתאפשר זאת שור'ע חנה. אפס. כלום. הדלת לא נעולה, ואעפ"כ זה לא מונע ממנה לסרב בתוקף להכניסו פנימה. הוא דופק בחוזקה, אוזן אחת צמודה אל הדלת, השנייה בפלאפון, אין כל מענה. יש בעל מעונה.
רגע לפני שהוא מוריד את החליפה וניגש לאמוד את הגובה ממרפסת השכנים, נעכא השכנה מופיעה פתאום עם פתק קטן. "זה בשבילך". אומרת במסתוריות, ונעלמת. הוא מוכן להישבע בכל היקר לו, ואין מזה הרבה, ששמע מלמעלה צחקוק חרישי.
חיים יענק'ב היקר!
יצאתי. יוצאים. יצאנו.
שור'ע חנה
נ.ב. תבוא עכשיו. נדבר אח"כ.
עכשיו לבוא? לאן בדיוק? חיים יענק'ב נתמך במעקה הבניין החלוד, מנסה להרגיש בכוח מופתע עם עצמו. וכי מה חשב? שתוותר? הרי תמיד אמרו לו להשלים עם זה שבסוף, בכל דבר האישה תצא צודקת.
יצאה הצדקת.
