פרק ראשון
"יברך את עמו בשלום", באקט סיום מוריד דודי את הצלחת ושיירי הארוחת ערב המושקעת לפח, תוך כדי שפונה אל המתלה באיטיות. שושי רעייתו עוקבת אחריו דוממת, בנסיון להבין את מעשהו.
דודי מוריד את הכובע והחליפה מהמתלה. "לאיפה אתה הולך שוב? עכשיו הגעת!!!" העיניים של שושי התרחבו וננעצו בדודי בעלה, הבחור שהשדכן טען שהוא לא ימיש מתוך האוהל. משום מה בתקופה האחרונה נראה שהחיבור עם האוהל אינו מה שהיה.
"תענה לי, תסביר! מה פשר כל המסתוריות שלך לאחרונה", אמרה וקרסה לתוך הכיסא שמאחוריה, לופתת את פניה בידיה, "אתה מדבר איתי, ואתה לא כאן. אתה כאילו מקשיב, ואני רואה! רואה שאתה לא אי…" התייפחות קטעה את דבריה, ודמעה נזלה על השולחן שעל גביו עמלה וטרחה שעה קלה קודם, עיניה נדדו לכלים שבכיור הכל היה לשווא. הכל...
דודי, גירד בזיפים הג'ינג'ים שבפניו, מעביר משקל מרגל לרגל תוך כדי שהוא תר אחר נקודה עלומה בתקרה. "שושי, שו-שי... אין לי מושג מה את מדברת. אני מקשיב לך, לא מסתיר כלום. מבטיח", קולו עולה ויורד, מתחנן לאימון.
"אז למה ביום ראשון איחרת בשעתיים? ואתמול בלילה מעריב 'לקחה' לך יותר משעה, והיום רק הגעת וכבר אתה יוצא שוב. תסביר לי מה קורה איתך. מהה?" שושי הניחה את ראשה על השולחן, מריחה עדיין את ניחוח החביתיות המתוקות, ולא מסוגלת להביט בעיניו המפוחדות והמסתוריות של דודי ה'בן תורה' שלה.
כבר לא אכפת לה כלום. שאלי'ק, שרק עתה נרדם, יתעורר. שהשכנים ירכלו. המילים הנוראות שקראה אתמול, קפצו שוב ושוב מול עיניה, 'אחד מסימני ההתמכרות לאינטרנט - היעדרות ממושכת, היעלמות ליליות ארוכות, הפחתה בדימוי עצמי'. והארוחת ערב שהכינה, מה הוא לא מבין אותה? הכל התערבב לה בראש ופרץ כהר געש.
"אמרתי לך כבר, ביום ראשון הייתי 'חייב' לגמור לסכם את הסוגיא, ואתמול עד שמצאתי מניין, והחזן, אוףף, כל הזמן שבעולם היה לו. ועכשיו אני בסך הכל רוצה ללכת לשמוע את ר' מייל'ך קהנובסקי שמגיע לשכונה לידינו כאן. זה הכל. אם את לא רוצה אני אשאר פה. אל תדאגי." זז מעט אחורה, מנסה לקלוט בחצי עין את השעון, תוך כדי שהידיים משחקות עם שולי הכובע אילך ואילך.
'אם את לא רוצה, אני אשאר פה', מילותיו היכו בראשה. אז מה הייתה מקודם השיחת טלפון בשירותים? ההצצה בחלון? פותחת את הפה לשאול, אבל יוצא לה, "טוב, בסדר, תחזור מהר. טוב?!?"
"תודה שושי, אחזור מהר, אל תדאגי", מנסה להרגיע, מחייך, לובש את החליפה בתנועה סיבובית מהירה, כובע, מוריד את הידית באיטיות, פוזל בעיניים מתחננות לכיוונה, "ערב טוב", חיוך, ויוצא.
אחרי שנטרקה הדלת, מגלה שושי שנשרו מחליפתו שני קרעי דף קטנים, 'אוהה, יש לי תירוץ לקרוא לו'... ממהרת לדלת ונעצרת, 'אולי לא?!? אולי עדיף לראות מה זה?'