סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יום נ"ג למסע, חלק אחרון הלוואי.

אולי אנחנו מתחילים להתבגר.
כשאני קורא את המילים של רוף, מסתכל על העיניים שלו כשהוא מדבר עם הדרקון שלו - אני מבין כמה השתנה מאז שהכרנו.
קורא שוב את הדף הראשון במחברת כדי להיזכר.
מבין שאף פעם לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצא עכשיו.
"רוף?" אני קורא לו.
הוא מגיע.
"יונתן?" אני מבקש.
הוא מצטרף.
אנחנו יושבים ביחד.
"אתם המשפחה שלי כאן." אני לוחש. "ואני מקווה שתישארו המשפחה שלי גם כשנחזור לעולם הרגיל. לכן אני רוצה להסביר לכם משהו."
הם מקשיבים. וזה מחמם לי את הלב. לא רק את הלב, את כולי.
אני מסביר להם שאין לי מושג איך להתקדם, אבל אני בטוח שהידע יגיע אליי ברגע שבאמת אצטרך אותו.
שאני יודע שאותו כוח שהציל אותי כל פעם בחיים שלי עד כאן - יציל אותי גם מפה.
בדיוק כמו שידעתי לעזוב את הבית של סבתא לאה חצי שעה לפני שהיא התמוטטה ונפטרה.
בדיוק כמו שידעתי להתלונן על המרצה שכל פעם משפיל אותי, ואז התברר שהוא זייף בכלל את התעודה שלו.
בדיוק כמו שתמיד, אבל תמיד, הצלחתי לשרוד את לו, ולא משנה מה היא ניסתה לעשות לי.
אני אצליח גם הפעם, אני בטוח בזה.
לא כי אני מוכשר, אלא כי אני בטוח.

אולי אנחנו באמת מתבגרים.
בדרך אל החוף אנחנו מדברים על להקים בית מחדש, כשנגיע לארץ. רוף גרוש, הוא רוצה לתת לגרושתו עוד צ'אנס. יונתן צריך להוציא מכאן את אשתו איכשהוא, ואם לא - להקים בית של אבא ובת. ואני... אני אתחיל לחפש. כשאגיע.
"למה אתה לא מתחיל כבר עכשיו?" שואל רוף בזהירות. "אתה יודע, אנחנו לא לבד פה או משהו."
אני מחייך חיוך עצוב. "לכל דבר יש את הזמן שלו."
חלום כבר מחכה לנו קרוב לחוף. הוא קופץ מהמים כשאנחנו מתקרבים. "סוף סוף!" הוא מכריז. "כבר פחדתי שתעזבו בלי להסביר לי איך אני עוזב."
"תגיד, חלום." אני שואל. "מה הדבר הכי מסוכן בשבילך כרגע?"
"לחץ מים?" מציע חלום. "אני יכול לשרוד רק בלחץ נמוך."
אני מחליף מבט מהיר עם רוף. הוא מזמין את הדרקון שלו לשיחה מהירה ושולח אותו.
יונתן עוקב אחרי הכל בשקט.
כשהאוכל מוכן הדרקון חוזר, ונדמה לי שהמעוף שלו חגיגי מתמיד.
רוף מחייך, מלטף אותו קלות. "שומע, חלום? אתה חסין ממוות כל עוד אתה חלק מהאיזור הזה."
"אז מה זה אומר?" חלום עוד לא מבין לגמרי.
יונתן מתנדב להסביר. "שהדרך שלך לצאת מפה היא פשוט לצלול לעומק הכי עמוק שאתה מצליח, בידיעה שזה לא יגרום שום דבר. פשוט, ברגע שתגיע למצב שבו היית אמור למות - תיפתח לך הדרך הלאה."

אנחנו מתבגרים. סופית.
בפעם הראשונה אני מוחה דמעה כשאני נפרד ממישהו.
ובמקרה הזה, הוא אפילו לא בן אדם.

ב"ה

מה שלום רוף, שפי, לו והדרקון?
אנחנו מתגעגעים..
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום נ"ג למסע חלק 10.

אם היה פה זמן זה כנראה היה שבוע לפחות. מזל שהזמן לא עובר פה, ואפשר להספיק הכל, בכל כך מעט.
להגיע לכל יושבי האי, להצליח לתרגם לכולם את הרעיון המרכזי.
למצוא במה כל אחד מהם ייחודי, לעזור למי שצריך למצוא דרך לבטא את זה.
אנחנו עומדים עכשיו על החוף, ואני מרגיש שאני עומד להירדם.
"מה עכשיו?" שואל אותי רוף.
אני לא יודע.
"מה עכשיו?" מהדהדים את השאלה עוד הרבה מאוד אנשים שסביבנו.
אני עדיין לא יודע.
מתרחק מכולם, מסמן בתנועת יד שאף אחד לא יבוא איתי.
הולך אל הדרקון של רוף, מוצא את עצמי מלטף אותו בעדינות. הוא נהנה מהליטוף, באופן מוזר. הייתי בטוח שהוא לא ירגיש את זה בכלל. הוא מנופף בקצה הזנב שלו, מחכך אותו בחול בהנאה.
ופתאום אני יודע מה לעשות.

"רוף!" אני קורא לו.
הוא מגיע מיידית. "מה צריך?"
"תגיד, כמה משקל לדעתך הדרקון שלך יכול לסחוב כשהוא עף?"
רוף מלטף אותו בזהירות. "נראה לי משהו כמו עשר טון כזה. אולי קצת יותר."
"וכמה דרקונים אתה יכול לאסוף למשימה מורכבת ועדינה?" אני ממשיך בלי להסביר לו.
חישוב מהיר שלנו מגלה ש13 במקסימום.
אני מנסה לחשב. המספרים מסתבכים לי.
"תבקש מהדרקון להעביר את הקול שלי לכל האיזור." אני מבקש.
הם שורקים זה לזה כמה שניות, ורוף מסמן לי להתחיל לדבר.
"באם יש כאן פיזיקאי או מהנדס שטוב בחישוב מהיר, הוא מתבקש להגיע אלינו." אני משתדל לדבר ברור. "אנחנו זקוקים לחישוב מדויק של משקל בכמות גדולה."
"מה אתה מתכנן?" מנסה רוף להבין.
אני מביט בדרקון שרובץ לידינו, מתקשה לראות את ראשו הרחוק והגדול. "טיול."

החישובים עובדים.
אנחנו מנסים לטפס על גבו של הדרקון ומגלים שזה עובד לא רע.
"קדימה." אני קורא, וקולי עובר לכל רחבי האי. "כל יצור שיכול לעוף - יעשה זאת בעצמו. יצורים שאינם מסוגלים לעוף, מתבקשים לאסוף את כל החפצים שלהם ולהתארגן בתור ליד הדרקון הקרוב אליהם. אלו שחלק מהייחודיות שלהם היא סדר ויכולת להטיל משמעת - שיארגנו את התורים ויעלו על כל דרקון עד שישים וארבעה אנשים."
ואני עולה על הגבעה הגבוהה ביותר (של צעצועים אבודים) ומביט על האי.
יש לי דה ז'ה וו חסר הסבר, אני פשוט חי בתוך חלום שחלמתי אלף פעם.
המון אדם, בערך אלפיים איש, פשוט עושים כל מה שאני אומר.
הם עולים על יצורי קסם, שעד אתמול פחדו מהם עד עמקי נשמתם.
בוטחים בי.
אני מביט על עצמי.
נזכר שתיכף אצטרך לעלות גם כן על דרקון כזה ולעוף מפה.
האם גם אני סומך ככה על עצמי?
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום נ"ד למסע.

הזמן חוזר לנוע.
אני עוד לא בטוח איך זה קרה, ונראה לי שכרגע אני היחיד ששם לב לזה.
אנחנו עדיין על הקרקע באיבוד, לא נסענו לשום מקום.
הדרקונים מוכנים לנסיעה, כל הנוכחים כבר התחלקו לקבוצה שנוסעת ראשונה וקבוצה שניה.
האי נראה כמו מהומת אלוקים. כל אחד חיפש לעצמו את הדברים שפעם היו שייכים לו, ומה שלא שייך לנו - עף לכל הרוחות. אני מחפש את עצמי בתוך הבלאגן.
"שפי." רוף צועק, אחרת בלתי אפשרי לשמוע פה כלום. "הדרקון שלי טוען שיש בעיה רצינית."
"מה?"
"צריכים לעבור מנהרת אש כדי לצאת מפה."
"מה זה מנהרת אש?" אני לא מבין. מאוד מאוד לא מבין.
רוף מצביע לשמיים. "בדיוק כמו שזה נשמע. הסיבה שהשמיים כתומים כל הזמן היא בגלל שהיציאה מפה היא דרך מנהרת אש."
בבת אחת אני תופס. כל הזמן הזה היה לנו את כל הרמזים כדי לצאת, ולא הבנתי את זה בכלל.
רק דרקונים יכולים לעבור, כי הם חסינים אש. מפלצות לא יכולות לעבור לאיבוד.
השמיים כתומים גם כשהזמן עוצר וגם כשהוא נע.
"אנחנו בבועה." אני בוהה באוויר הים הפתוח. "אנחנו כלואים בתוך בועה מעוותת, זה הקטע של האי הזה."
"בועה?" רוף לא בטוח שהוא שומע נכון.
אני מהנהן. "בוא." אני מבקש. "ננסה לצאת אנחנו ואחר כך נאסוף את כל השאר."
"זה לא מסוכן?" רוף צועק כשאנחנו קושרים את עצמנו לגב הדרקון שלו.
"יותר מסוכן להישאר פה." אני צועק בחזרה.
שריקה קצרה והדרקון עולה.
מלמעלה ברור הרבה יותר שבאמת זו בועה. השמיים אינם שמיים, הם בסך הכל קירות אינסופיים שמקיפים פיסת ים ואדמה.
בדיוק מעל מרכז האי יש מנהרה שעולה כלפי מעלה. מין צינור הזוי.
אני מחביא את המחברת בתוך תיק חסין אש, ולופת את הדרקון כמו משוגע.

זה חם.
זה טוב.
זה מעורר את המוח כמו שאלף כוסות קפה לא יכולות לעשות.
זה הדרך אל החופש.

ובעולם החופש יורד גשם זלעפות. אני מגלה שאני נרטב עד לשד עצמותיי גם בגובה המטורף הזה.
"הדרקונים לא אמורים לפחד ממים?" אני מנסה להבין, כשאנחנו טסים סביב לבועת האיבוד בקשת עצומה.
"כולם חוץ מהדרקון שלי." רוף מלטף אותו בחיבה. "אתה לא זוכר שקפצנו למים בשבילך? עכשיו הוא חסין, וחזק יותר מכל דרקון אחר שקיים אי פעם."
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יום נ"ד למסע.

הזמן חוזר לנוע.
אני עוד לא בטוח איך זה קרה, ונראה לי שכרגע אני היחיד ששם לב לזה.
אנחנו עדיין על הקרקע באיבוד, לא נסענו לשום מקום.
הדרקונים מוכנים לנסיעה, כל הנוכחים כבר התחלקו לקבוצה שנוסעת ראשונה וקבוצה שניה.
האי נראה כמו מהומת אלוקים. כל אחד חיפש לעצמו את הדברים שפעם היו שייכים לו, ומה שלא שייך לנו - עף לכל הרוחות. אני מחפש את עצמי בתוך הבלאגן.
"שפי." רוף צועק, אחרת בלתי אפשרי לשמוע פה כלום. "הדרקון שלי טוען שיש בעיה רצינית."
"מה?"
"צריכים לעבור מנהרת אש כדי לצאת מפה."
"מה זה מנהרת אש?" אני לא מבין. מאוד מאוד לא מבין.
רוף מצביע לשמיים. "בדיוק כמו שזה נשמע. הסיבה שהשמיים כתומים כל הזמן היא בגלל שהיציאה מפה היא דרך מנהרת אש."
בבת אחת אני תופס. כל הזמן הזה היה לנו את כל הרמזים כדי לצאת, ולא הבנתי את זה בכלל.
רק דרקונים יכולים לעבור, כי הם חסינים אש. מפלצות לא יכולות לעבור לאיבוד.
השמיים כתומים גם כשהזמן עוצר וגם כשהוא נע.
"אנחנו בבועה." אני בוהה באוויר הים הפתוח. "אנחנו כלואים בתוך בועה מעוותת, זה הקטע של האי הזה."
"בועה?" רוף לא בטוח שהוא שומע נכון.
אני מהנהן. "בוא." אני מבקש. "ננסה לצאת אנחנו ואחר כך נאסוף את כל השאר."
"זה לא מסוכן?" רוף צועק כשאנחנו קושרים את עצמנו לגב הדרקון שלו.
"יותר מסוכן להישאר פה." אני צועק בחזרה.
שריקה קצרה והדרקון עולה.
מלמעלה ברור הרבה יותר שבאמת זו בועה. השמיים אינם שמיים, הם בסך הכל קירות אינסופיים שמקיפים פיסת ים ואדמה.
בדיוק מעל מרכז האי יש מנהרה שעולה כלפי מעלה. מין צינור הזוי.
אני מחביא את המחברת בתוך תיק חסין אש, ולופת את הדרקון כמו משוגע.

זה חם.
זה טוב.
זה מעורר את המוח כמו שאלף כוסות קפה לא יכולות לעשות.
זה הדרך אל החופש.

ובעולם החופש יורד גשם זלעפות. אני מגלה שאני נרטב עד לשד עצמותיי גם בגובה המטורף הזה.
"הדרקונים לא אמורים לפחד ממים?" אני מנסה להבין, כשאנחנו טסים סביב לבועת האיבוד בקשת עצומה.
"כולם חוץ מהדרקון שלי." רוף מלטף אותו בחיבה. "אתה לא זוכר שקפצנו למים בשבילך? עכשיו הוא חסין, וחזק יותר מכל דרקון אחר שקיים אי פעם."

ב"ה

איזה התפתחות יפה. איזה סיפור מהמם!!
אני תוהה,
אם רוף ושפי לא יוכלו לחזור?
הם לא מודיעים משהו לאנשים שנשארים למטה?
אנחנו יוצאים, אם לא חזרנו בכלל תוך 10 דקות - אל תצאו (אולי ח"ו יישרפו)
אם רק הדרקון חזר - זה אומר שיצאנו ואנשים לא יכולים לחזור, רק דרקונים..
אני סתם זורקת, רק פשוט שפי לקח פה אחריות על מלא אנשים, זה לא מתאים לאפיון שלו להעלם להם בלי להודיע, ובלי לחשוב טיפה על כיוונים מה יכול לקרות.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
@CN , התשובות לתהיותיך בפרק הבא. מקווה שהתשובה מספקת.

יום נ"ד למסע חלק 2.

"נחזור?" רוף שואל, קצת לחוץ.
"עדיין אי אפשר." אני מסתכל על השעון. הוא עדיין נע.
"למה אתה בעצם מחכה?" רוף מתחיל להתרגז. "אנחנו כבר שש שעות רק מחכים למשהו שאין לי מושג מה הוא."
"שהשעון יעצר." אני עונה בשקט. "לפני שיצאנו, השעון שלי התחיל לזוז. ככה ידעתי שהדרך החוצה פתוחה. עכשיו אני צריך שהוא יעצר כדי להיכנס."
"אתה בטוח?" רוף מרים גבה.
אני בטוח לגמרי.
משהו בתוכי צועק לי שרק ככה אפשר לעבור.
"ומה עם כל האנשים שמחכים לנו שם?" מברר רוף. "כמה זמן בכלל עבר אצלם?"
"לא עבר." אני לואט. "אנחנו נחזור בדיוק לרגע בו יצאנו, מבחינתם."
"איך אתה יודע את כל זה?" רוף מתוסכל. "אני בקושי מבין משהו."
אין לי תשובה טובה. אני חושב על זה.
רק כשהשעון נעצר סוף סוף, והדרקון תופס טיסה מהירה את מנהרת האש, אני מבין.
"כשאתה מדבר עם הדרקון אני לא מבין מילה." אני אומר לו. "זה פשוט משהו שיש בתוכך ואין לו הסברים. גם כשאני יודע מה הדבר הנכון או מה המציאות הנכונה - אף אחד לא מבין. זה הבדידות הזוהרת של החיים."

אנחנו חוזרים אל איבוד.
ברגע הראשון אני חש מעורער לגמרי, בקושי האדמה יציבה תחתיי - ומאות אנשים מקיפים אותי.
אלף שאלות ומיליון הערות.
"רגע," אני מבקש, חייב לדעת אם צדקתי. "מה הספקתם לעשות בזמן שיצאנו?"
"יצאתם?!" שואל מישהו.
"התחלנו להכין ארוחה." אומר לי מישהו אחר. "אבל היא עוד לא מוכנה."
אצלי עברו כבר עשר שעות, ואני מורעב.
אצלם עברו בקושי חמש עשרה דקות, והם לא מבינים.

אולי זה לא הזמן שנעצר, אולי זה משהו אחר.
אולי אם הייתי פיזיקאי הייתי מבין מה קורה פה, ומה זה זמן בלי זמן.
בינתיים אני נוטל נשימה עמוקה, מקבל בתודה צלחת עמוסה באוכל לא מזוהה, ונותן למשהו הזה להציף אותי.
המשהו הזה, שמכיל את כל מה שאיבדתי אי פעם בתוכי.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור מדהים!!
הלוואי שיצא כספר \ חוברת,
אין כמו סיפור שאחרי כל פרק יש חומר לשעות של מחשבה...
כל כך הרבה עומק ותוכן!

את מתבססת על תוכן מסוים או שזאת המצאה מקורית? מענין אותי מאד לקרוא ולהקביל.

ו... כמובן....
מה עם שפי ורוף ידידינו :)? אנחנו ממש במתח.....
ומה הדרך לצאת מאיבוד?!
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום נ"ה למסע.

אצלי הזמן ממשיך לנוע.
אני מבקש עזרה מאדם אקראי שעובר לידי.
"תגיד, אתה זוכר באיזה תאריך הגעת לאיבוד?" אני שואל אותו אחרי כמה שאלות נימוס.
"12 לאפריל." הוא עונה בלי לחשוב.
"תענוד בבקשה את השעון שלי, רק לכמה דקות." אני מבקש.
והניחוש שלי נכון. המחוגים משתגעים, התאריך רץ, ומתייצב על ה12 באפריל, 11:18. ונתקע, לא זז.
כשהוא מחזיר לי את השעון, הכל חוזר להיות רגיל. אפילו הדקות שבהן השעון לא היה על היד שלי עברו בו.
"שעונים." אני ממלמל לעצמי. "שעונים."
גם על הדף הבודד שנקלע לידי (מהצד השני יש מבחן עם ציון נכשל) אני מוצא את עצמי משרבט שעות, שעונים, וסתם מספרים.
"יש פתרון?" שואל רוף כשנמאס לו להרחיק ממני טרדנים.
אני מהנהן בזהירות. "אבל אני לא בטוח בכלל שזה אפשרי."
לרוף יש את המבט הכי חכם בעולם פתאום: "אם תהיה בטוח, זה יהפוך להיות אפשרי."
*
אנחנו כבר יושבים על הדרקון.
לא היה לי זמן לכתוב כשהתארגנו, כשכולם רצו מפה לשם בכאוס מוחלט.
רק יונתן עדיין מסרב לשבת ברוגע, מנסה לבדוק אם אולי עוד מישהו נכנס לאיבוד ולא שמנו לב אליו.
בסוף קולצ' מצליחה לגרום לו לקשור את עצמו אל הדרקון של רוף בשקט.
אבל העיניים שלו עצובות, וזה די ברור שככה הוא לא יוכל להמריא לשום מקום.
"יונתן." אני מושך אותו אליי. "אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מכאן?"
יונתן לא עונה.
"זו תשובה די מדוייקת." אני אומר לו בעצב.
הוא מסכים איתי.
"אז תישאר כאן?" לא בא לי. פתאום אני רוצה לראות את יונתן לידי. למרות כל מה שהיה, ואולי דווקא בגלל.
יונתן עקשן יותר מכל אדם אחר שאני מכיר.
הוא חושק שפתיים ומבקש בשקט: "תן לי כמה דקות להיפרד."
אני נותן לו.
הוא יושב על סלע, מביט אל החוף. אני מסמן לכולם לתת לו מרחב שקט.
כשהוא חוזר העיניים שלו לחות, למרות שהוא לא דמע אפילו מדעה אחת.
"בואו." הוא אומר ברצינות. "אנחנו נלך. ומי שירצה לבוא - כבר ימצא אותנו בעצמו."

אנחנו ממריאים אחרונים.
אחרי שכל הדרקונים האחרים כבר באוויר.
אני חושק שפתיים. רוף ואני היחידים שיודעים מה יקרה ברגע שנמצא מבועת האיבוד הזו.
חוץ מהדרקון של רוף, אף דרקון לא חסין למים.
הגשם יהרוג אותם.
וכל האנשים שעליהם ימצאו את עצמם שוחים באוקיינוס אין סופי של בעיות.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור מדהים!!
הלוואי שיצא כספר \ חוברת,
אין כמו סיפור שאחרי כל פרק יש חומר לשעות של מחשבה...
כל כך הרבה עומק ותוכן!
תודה רבה!
רואה שהבקשה להוציא כחוברת חוזרת על עצמה, עדיין מתלבטת.
את מתבססת על תוכן מסוים או שזאת המצאה מקורית? מענין אותי מאד לקרוא ולהקביל.
התוכן הוא מאסופה של הרבה מאוד מקורות בחסידות חב"ד.
התערובת היא מקורית שלי.
ומה הדרך לצאת מאיבוד?!
זה תהליך קצת מורכב, שעיקרו הוא ב2 נקודות:
1. למצוא בתוכך רצון נקי לצאת מאיבוד ולמצוא את עצמך.
2. נכונות להתמודד עם כל מה שיבוא, כפועל יוצא מהבחירה שלך.
רק מי שנמצא במצב נפשי כזה, יכול להיכנס אל מנהרת האש, ורק עבורו הזמן חוזר לנוע.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יום נ"ה למסע.

אצלי הזמן ממשיך לנוע.
אני מבקש עזרה מאדם אקראי שעובר לידי.
"תגיד, אתה זוכר באיזה תאריך הגעת לאיבוד?" אני שואל אותו אחרי כמה שאלות נימוס.
"12 לאפריל." הוא עונה בלי לחשוב.
"תענוד בבקשה את השעון שלי, רק לכמה דקות." אני מבקש.
והניחוש שלי נכון. המחוגים משתגעים, התאריך רץ, ומתייצב על ה12 באפריל, 11:18. ונתקע, לא זז.
כשהוא מחזיר לי את השעון, הכל חוזר להיות רגיל. אפילו הדקות שבהן השעון לא היה על היד שלי עברו בו.
"שעונים." אני ממלמל לעצמי. "שעונים."
גם על הדף הבודד שנקלע לידי (מהצד השני יש מבחן עם ציון נכשל) אני מוצא את עצמי משרבט שעות, שעונים, וסתם מספרים.
"יש פתרון?" שואל רוף כשנמאס לו להרחיק ממני טרדנים.
אני מהנהן בזהירות. "אבל אני לא בטוח בכלל שזה אפשרי."
לרוף יש את המבט הכי חכם בעולם פתאום: "אם תהיה בטוח, זה יהפוך להיות אפשרי."
*
אנחנו כבר יושבים על הדרקון.
לא היה לי זמן לכתוב כשהתארגנו, כשכולם רצו מפה לשם בכאוס מוחלט.
רק יונתן עדיין מסרב לשבת ברוגע, מנסה לבדוק אם אולי עוד מישהו נכנס לאיבוד ולא שמנו לב אליו.
בסוף קולצ' מצליחה לגרום לו לקשור את עצמו אל הדרקון של רוף בשקט.
אבל העיניים שלו עצובות, וזה די ברור שככה הוא לא יוכל להמריא לשום מקום.
"יונתן." אני מושך אותו אליי. "אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מכאן?"
יונתן לא עונה.
"זו תשובה די מדוייקת." אני אומר לו בעצב.
הוא מסכים איתי.
"אז תישאר כאן?" לא בא לי. פתאום אני רוצה לראות את יונתן לידי. למרות כל מה שהיה, ואולי דווקא בגלל.
יונתן עקשן יותר מכל אדם אחר שאני מכיר.
הוא חושק שפתיים ומבקש בשקט: "תן לי כמה דקות להיפרד."
אני נותן לו.
הוא יושב על סלע, מביט אל החוף. אני מסמן לכולם לתת לו מרחב שקט.
כשהוא חוזר העיניים שלו לחות, למרות שהוא לא דמע אפילו מדעה אחת.
"בואו." הוא אומר ברצינות. "אנחנו נלך. ומי שירצה לבוא - כבר ימצא אותנו בעצמו."

אנחנו ממריאים אחרונים.
אחרי שכל הדרקונים האחרים כבר באוויר.
אני חושק שפתיים. רוף ואני היחידים שיודעים מה יקרה ברגע שנמצא מבועת האיבוד הזו.
חוץ מהדרקון של רוף, אף דרקון לא חסין למים.
הגשם יהרוג אותם.
וכל האנשים שעליהם ימצאו את עצמם שוחים באוקיינוס אין סופי של בעיות.
ב"ה

איזה פרק יפיפה.
איך הצלחת גם לרגש אותנו, להרגיש יושבים שם ליד יונתן על החוף ושותקים,
וגם להלחיץ אותנו כהוגן בסיום הפרק.
(הייתי נותנת טיפה יותר מקום לשבת על החוף ולשתוק עם יונתן. הרבה זמן כבר לא היו לנו תיאורים יפים כאלו, על החוף, על רעש הגלים, על החלקלקות של הדרקון הרטוב והקשקשים הקשים שלו, בקיצור - שקצת יותר נרגיש שם. המבחן, למשל, זה תיאור מצויין, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולא להגיע בסוגריים.)
כתוב בפרק - 'למרות כל מה שהיה'. מה היה עם יונתן שפספסנו? אם היה איתו עניין משמעותי, זה משהו שהיינו אמורים לזכור, נראה לי (או שלא, בקצב שבו הםרקים מתפרסמים.. אז אולי תתזכרי אותנו?)
מה עם לו? היא עזבה אותנו לתמיד?
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יום נ"ה למסע.

אצלי הזמן ממשיך לנוע.
אני מבקש עזרה מאדם אקראי שעובר לידי.
"תגיד, אתה זוכר באיזה תאריך הגעת לאיבוד?" אני שואל אותו אחרי כמה שאלות נימוס.
"12 לאפריל." הוא עונה בלי לחשוב.
"תענוד בבקשה את השעון שלי, רק לכמה דקות." אני מבקש.
והניחוש שלי נכון. המחוגים משתגעים, התאריך רץ, ומתייצב על ה12 באפריל, 11:18. ונתקע, לא זז.
כשהוא מחזיר לי את השעון, הכל חוזר להיות רגיל. אפילו הדקות שבהן השעון לא היה על היד שלי עברו בו.
"שעונים." אני ממלמל לעצמי. "שעונים."
גם על הדף הבודד שנקלע לידי (מהצד השני יש מבחן עם ציון נכשל) אני מוצא את עצמי משרבט שעות, שעונים, וסתם מספרים.
"יש פתרון?" שואל רוף כשנמאס לו להרחיק ממני טרדנים.
אני מהנהן בזהירות. "אבל אני לא בטוח בכלל שזה אפשרי."
לרוף יש את המבט הכי חכם בעולם פתאום: "אם תהיה בטוח, זה יהפוך להיות אפשרי."
*
אנחנו כבר יושבים על הדרקון.
לא היה לי זמן לכתוב כשהתארגנו, כשכולם רצו מפה לשם בכאוס מוחלט.
רק יונתן עדיין מסרב לשבת ברוגע, מנסה לבדוק אם אולי עוד מישהו נכנס לאיבוד ולא שמנו לב אליו.
בסוף קולצ' מצליחה לגרום לו לקשור את עצמו אל הדרקון של רוף בשקט.
אבל העיניים שלו עצובות, וזה די ברור שככה הוא לא יוכל להמריא לשום מקום.
"יונתן." אני מושך אותו אליי. "אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מכאן?"
יונתן לא עונה.
"זו תשובה די מדוייקת." אני אומר לו בעצב.
הוא מסכים איתי.
"אז תישאר כאן?" לא בא לי. פתאום אני רוצה לראות את יונתן לידי. למרות כל מה שהיה, ואולי דווקא בגלל.
יונתן עקשן יותר מכל אדם אחר שאני מכיר.
הוא חושק שפתיים ומבקש בשקט: "תן לי כמה דקות להיפרד."
אני נותן לו.
הוא יושב על סלע, מביט אל החוף. אני מסמן לכולם לתת לו מרחב שקט.
כשהוא חוזר העיניים שלו לחות, למרות שהוא לא דמע אפילו מדעה אחת.
"בואו." הוא אומר ברצינות. "אנחנו נלך. ומי שירצה לבוא - כבר ימצא אותנו בעצמו."

אנחנו ממריאים אחרונים.
אחרי שכל הדרקונים האחרים כבר באוויר.
אני חושק שפתיים. רוף ואני היחידים שיודעים מה יקרה ברגע שנמצא מבועת האיבוד הזו.
חוץ מהדרקון של רוף, אף דרקון לא חסין למים.
הגשם יהרוג אותם.
וכל האנשים שעליהם ימצאו את עצמם שוחים באוקיינוס אין סופי של בעיות.
ב"ה

הם עדיין מעופפים על הדרקונים? זה כבר כואב בידיים להמשיך להחזיק...
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה פרק יפיפה.
איך הצלחת גם לרגש אותנו, להרגיש יושבים שם ליד יונתן על החוף ושותקים,
וגם להלחיץ אותנו כהוגן בסיום הפרק.
תודה רבה!
(הייתי נותנת טיפה יותר מקום לשבת על החוף ולשתוק עם יונתן. הרבה זמן כבר לא היו לנו תיאורים יפים כאלו, על החוף, על רעש הגלים, על החלקלקות של הדרקון הרטוב והקשקשים הקשים שלו, בקיצור - שקצת יותר נרגיש שם. המבחן, למשל, זה תיאור מצויין, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולא להגיע בסוגריים.)
תודה, קיבלתי את ההערה.
כתוב בפרק - 'למרות כל מה שהיה'. מה היה עם יונתן שפספסנו? אם היה איתו עניין משמעותי, זה משהו שהיינו אמורים לזכור, נראה לי (או שלא, בקצב שבו הםרקים מתפרסמים.. אז אולי תתזכרי אותנו?)
מוזכר בחצי אגביות. בעבר הרחוק כנערים הקשר ביניהם היה תחרותי ולא נעים. שפי שמח כשיונתן עזב את הארץ, ובדיעבד התברר לו שיונתן לא עזב מרצונו אלא נקלע לאי הפחד.
מה עם לו? היא עזבה אותנו לתמיד?
תחזור בקרוב אי"ה, ובגדול.
ב"ה

הם עדיין מעופפים על הדרקונים? זה כבר כואב בידיים להמשיך להחזיק...
כשהם עלו על הדרקון הם לא חשבו על זה שבאמצע יחול חג השבועות... סוף מעשה במחשבה תחילה.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום נ"ה למסע חלק 2.

זה היה המחזה הכי הזוי שראיתי בחיי.
כאילו, חוץ ממנהרת אש משוגעת שדרקון מעופף בתוכה. על זה אני אחשוב כשאגיע לבית, או לאיזה מקום רגוע יותר.
בבת אחת, מתוך המנהרה, ראיתי כבר מה קורה אחריה.
כל דרקון שיצא שחרר שריקה ארוכה, מצלצלת ועולה.
נאבק רגעים ארוכים בגשם, ובבת אחת מתפורר לאבק.
אנשים נחבטים זה בזה, מעטים מהם בבת אחת מצמיחים כנפיים דקות ומנסים להאחז ברוח.
הרוב המוחלט צונחים, צוללים אל הים הפתוח.

ובבת אחת האופק מתמלא באין סוף נקודות צבעוניות. הן טסות במהירות, משמיעות קולות חסרי פשר.
כל אחת תופסת אדם, לופתת אותו בכל הכוח.
הן באות בהמוניהן, ואני לא מאמין שלא חשבתי על זה קודם.
המפלצות.
שאולי הן לא כאלה מפלצות אם הן טורחות להציל אפילו את הבובות שנופלות לאנשים מהידיים, ומצמידות אל זרועות הגומי שלהן כל מפתח אבוד.
אנחנו יוצאים מהמנהרה, ואני בוהה בנוף הפרוש תחתיי.
הדרקון מצפצף בקול מוזר.
"הוא שואל לאן עכשיו." מתרגם רוף. גם רוף מהופנט אל השיגעון שמתחולל למטה.
"לאן ה... יצורים לקחו את האנשים?" אני שואל.
"כל מיני מקומות." עונה רוף. "אי הבנה, אי רצון, אירוניה, איזכור... יש גם כאלה שהם לא בני אדם, אז הם התפזרו לביים או דלתות."
"דלתות?" אני מרים גבה.
"סוג של מערבולת עננים." מקצר עבורי רוף. "לא כדאי להיכנס. נתקענו שם כשהייתי בדרקון, גועל נפש."
"אוקי." אני מקבל את הגזירה בהכנעה. "תגיד לו שיסע ליציאה מהאיים האלה. המעבר לעולם הרגיל."
רוף נושף בצחוק. אני לא שואל אותו למה. מניח ש'העולם הרגיל' זה כינוי גרוע כשמדברים עם דרקון.
אבל אחרי דקה אנחנו צוללים למטה, מתקרבים אל אי יחסית ריק.
יש בו אולי שלושים אנשים. בקצהו יש רציף עץ רעוע.
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יום נ"ה למסע חלק 2.

זה היה המחזה הכי הזוי שראיתי בחיי.
כאילו, חוץ ממנהרת אש משוגעת שדרקון מעופף בתוכה. על זה אני אחשוב כשאגיע לבית, או לאיזה מקום רגוע יותר.
בבת אחת, מתוך המנהרה, ראיתי כבר מה קורה אחריה.
כל דרקון שיצא שחרר שריקה ארוכה, מצלצלת ועולה.
נאבק רגעים ארוכים בגשם, ובבת אחת מתפורר לאבק.
אנשים נחבטים זה בזה, מעטים מהם בבת אחת מצמיחים כנפיים דקות ומנסים להאחז ברוח.
הרוב המוחלט צונחים, צוללים אל הים הפתוח.

ובבת אחת האופק מתמלא באין סוף נקודות צבעוניות. הן טסות במהירות, משמיעות קולות חסרי פשר.
כל אחת תופסת אדם, לופתת אותו בכל הכוח.
הן באות בהמוניהן, ואני לא מאמין שלא חשבתי על זה קודם.
המפלצות.
שאולי הן לא כאלה מפלצות אם הן טורחות להציל אפילו את הבובות שנופלות לאנשים מהידיים, ומצמידות אל זרועות הגומי שלהן כל מפתח אבוד.
אנחנו יוצאים מהמנהרה, ואני בוהה בנוף הפרוש תחתיי.
הדרקון מצפצף בקול מוזר.
"הוא שואל לאן עכשיו." מתרגם רוף. גם רוף מהופנט אל השיגעון שמתחולל למטה.
"לאן ה... יצורים לקחו את האנשים?" אני שואל.
"כל מיני מקומות." עונה רוף. "אי הבנה, אי רצון, אירוניה, איזכור... יש גם כאלה שהם לא בני אדם, אז הם התפזרו לביים או דלתות."
"דלתות?" אני מרים גבה.
"סוג של מערבולת עננים." מקצר עבורי רוף. "לא כדאי להיכנס. נתקענו שם כשהייתי בדרקון, גועל נפש."
"אוקי." אני מקבל את הגזירה בהכנעה. "תגיד לו שיסע ליציאה מהאיים האלה. המעבר לעולם הרגיל."
רוף נושף בצחוק. אני לא שואל אותו למה. מניח ש'העולם הרגיל' זה כינוי גרוע כשמדברים עם דרקון.
אבל אחרי דקה אנחנו צוללים למטה, מתקרבים אל אי יחסית ריק.
יש בו אולי שלושים אנשים. בקצהו יש רציף עץ רעוע.
סיפור נוגע לעומק.
שאלה, למה הדרקונים של כל האנשים לא עמידים למים? למה הדרקון שלהם כן חסין למים?
עניין של מזל או שיש סיבה עמוקה יותר?
אולי פספסתי משהו...
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור נוגע לעומק.
תודה!
שאלה, למה הדרקונים של כל האנשים לא עמידים למים? למה הדרקון שלהם כן חסין למים?
עניין של מזל או שיש סיבה עמוקה יותר?
מוזכר הרבה לפני:
המסקנות:
1. רוף צריך להחליט לברוח מהדרקון כדי לצאת ממנו.
2. לפגוע בדרקון כשרוף עדיין כלוא בתוכו - יפגע גם ברוף.
3. הדרקונים כאן חסינים לכל דבר, מלבד כאשר מי ים נוגעים בכנפיים שלהם, או כאשר הם יורקים אש על זכוכית מגדלת. הבעיה - סביב לאי יש זרם של מים מתוקים מתוך האי, ואין בכל האי זכוכיות בכלל.
4. דרקון שניסו לפגוע בו פעם אחת ולא הצליחו - יעבור טרנספורמציה לדרקון פגיע. מה שאומר שהוא יתחיל תהליך של פגיעה עצמית (ובעצם ינסה להשמיד את הבעלים שלו), ובמקביל לא יהיה ניתן יותר לפגוע בו עם אש אלא רק עם מים.
(וחוץ מזה, גיליתי איך חוזרים להיות דרקון. אז אם אני אגלה שאין לי אופציה טובה יותר - אני תמיד אוכל לחזור אחורה ולא להיות זקוק לשום דבר.)
בגלל שהדרקון של רוף הצליח להיווצר מחדש אחרי שהוא נפגע ממי ים, הוא הפך חסין למי ים.
שאר הדרקונים לא נגעו אף פעם במי הים, ולכן הם לא חסינים.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כ

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:ב יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב:ג יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ:ד יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה:ה יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא:ו נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְהוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ:ז עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ:ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר:ט הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד:י יְהוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

אשליה אופטית • אתגר 48

לוח מודעות

למעלה