סיפור בהמשכים יומן סגר. מדור שיתופי יומיומי.

דניאל גופזר

משתמש סופר מקצוען
typewriter-801921_1920.jpg


בהצלחה לכל הכותבים!
כאן חוזרים לנספח.
הערות והארות, פרשנויות ומחלוקות נא לכתוב בנספח.
האשכול הזה מיועד רק לקטעים עצמם.
 
נערך לאחרונה ב:

רוחי בלבוחי

משתמש סופר מקצוען
כמה מילים עוד לפני הסגר....
אפיזודה חמודה ואווירה של בית.
כאן בסלון בשעת צהרים.
חמימות של טרום....
ציפייה לקראת.
כמה מפליא, כמה מרגש.
ממלא בחמימות אימהית
ובדמעות של סיפוק.


מה מעלה בך המילה כייף?
שאלתי לחלל . ובליל של תשובות שטף את החדר.
"סבון" ענה ילד בוגר ורציני, ונקי להחריד.
"כיף כייף" ענתה לי המתוקה שבחבורה שחייבת מתוק על הלשון, ככה בין לבין.
"בימבה כייף" שמעתי ציוץ מהצד. מין ציוץ כזה נעים ורדרד.
"סגר" עונה לי בת החמש.
כולם משתתקים, נותנים למילה מקום של כבוד.
כן - הם מהנהנים.
סגר!! הוחלט ברב קולות.
אין כמו הסגר. כייף ענק.
ואני מהצד עומדת, מאזינה ומתמלאת בכייף גדול.
כמה טוב שהביחד עושה להם טוב.
שלהסתגר בבית ממלא אותם בכייף.
ביקשתי מהם חיבוק והם הגיעו בקבוצה.
אמרתי להם שזו בעיה של התקהלות.
וראיתי עין מציצה.
קורצת לי בצחוק משוחרר.
"אמא אבל אנחנו גרעינים"...
"בואו גרעינים שלי, עונג שבת שלי, כמה טוב לפצח אתכם".
 

sol key

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
סאונד והפקות אולפן
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
אז מזל טוב לי
הצטרפתי לפורום
עכשיו אני יכולה לפרסם בעצמי....




השעון מצלצל, השעה 11:40

שוב התעוררתי מאוחר ממה שתכננתי.

רק אתמול בלילה כיוונתי את השעון לרבע לתשע,

קיוויתי להתעורר מוקדם, כדי להספיק זמן קריאת שמע,

אך גם היום פספסתי.



מתארגנת מהר, ומנסה תוך כדי לצלצל למרחב הקולי על מנת לבדוק אם עוד אספיק להיכנס לוועידה שהתחילה ב-11.

בדרך חייב לקרות מס' פישולים...

סיסמת הזיהוי אינה נכונה... עוד 30 שניות עיקוב, עד שמצליחה להקיש בידיים כושלות,

נכנסת לשיעור ומגלה ש.. אופס כמה מפתיע איחרתי והשיעור נגמר בטרם עת.

אצל המורה ביומן מסומן כבר חיסור, מקווה שאספיק להשלים ולהאזין להקלטה שנותרה במיוחד בשבילי...(בזלזול) ולהשלימה לפני השיעור הבא, שמתקרב בצעדים מאיימים, ובריח של צרות.



מנתקת את הקו לא לפני התלבטות קלה שאולי עדיף להשאיר את הטלפון דלוק, בכדי שלא אסתבך עם הסיסמא בכניסה הבאה

אך נזכרת שמשום מה באמת מעניין חבילת הדקות זועקת הצילוווו !!

מסיימת את התפילה ופונה להכין ארוחת בוקר מפנקת

שגם ככה יוצאת קצת מפושלת, מכניסה לפי את הביס הראשון של הטוסט הטעים שיצא מן הטוסטר קצת לפני הזמן מעניין למה?

כמדומני הייתי צריכה למהר לארגן את הספר והדפים פתוחים..



(תוך כדי לעיסותיי ברקע...)

המורה בוחרת לשאול שאלות ומי אם לא אותי היא ממנה לענות על התשובה הראשונה

עכשיו לכו תסבירו לה ש- רגע... האוכל... המורה... אני אוכלת... הוא בפנים...

אז במקום להנעים לכולן את השיעור עם קולות רקע השתקתי את עצמי והכל בא על מקומו בשלום

אבל רגע לא סיימתי היום עוד לא נגמר והשיעור גם כן...

שאלות ותשובות עוברות מימין לשמאל ומשאל לימין והנה אני מוכנה עם העבודה שיום לפני כן ישבתי עליה עד אישון ליל אז יש סיבה נימוק ותוצאה לאיחור שלי.

מחכה לרגע בו אוכל לענות תשובה אחת נכונה מכל המחצית המפושלת שלי

והנה המורה מקריאה את שמי ואני מכחכחת בגרוני ומתחילה, אך אני שמה לב שהמורה עוברת לבת הבאה

אני מנסה את מזלי בקריאות שווא אך קולי נבלע אי שם במערכת.

הבטרייה מאותתת לי שעוד מאט היא קורסת מחום ומשעול... כנראה נדבקה אף היא מהקורונה...

מנסה עוד קצת את אבל מתייאשת

פניתי לאימי בתסכול

"דיי נמאס לי, העולם השתגע, יש עומס לימודי מטורף ורק התחלנו שנה.."

ולא רק זה המורה מסיקה מסקנות שאינני בוועידה

המורה פותחת בשיחת מוסר על כך שהלימודים הם רק בשבילנו ולא לעניין שנעלה לשיעור רק בשביל לאשר כניסה ונרד

ואז רק אז נופל לי הסימון שהמורה מתכוונת אלי, ושאני שכחתי ללחוץ על כוכבית אחת לביטול ההשתקה...

מתייאשת ומתאכזבת שעד שלשיעור אחד נכנסתי בזמן והקוד לא התפקשש אז התפשל מההשתקה.

נזכרתי שגם בשיעור לפני שבוע, כן השיעור ההוא שהמורה ניסתה לעודד אותנו, שממש עוד פחות משבועיים חוזרים ללמידה קטנה בהקבצות, ככה בשקט נתגנב לקומה השנייה ונלמד בחדרי ההקבצה. (שגם ככה התוכנית לא יצאה לפועל...)

אותו שיעור ערור שהמורה התאכזבה מהמציאות שב- 9 וחצי בבוקר אף אחת לא ערה

(עכשיו אני מבינה למה הייתה היום משלחת נכבדה בוועידה, כולן נבהלו שבמבחן הן לא תקבלנה עוד 3 נקודות שגם ככה מקבלים אותן על ההזנה לשיעורים המוקלטים, אבל בסדר...)

המורה החליטה לתת עבודה (כן זאת העבודה שישבתי עליה שעות על גבי שעות עד מאוחר...!)

מנסה גם לא להיזכר בחוויה המביכה שבה בקשתי מהמורה שתפסיק ללמד, כי היה רעש חזק של מטוס שעבר בדיוק מעל השכונה שלנו, והיה רעש איום!!

***

אז הגעתי למסקנה שגם שאני אוכלת אני לומדת

וכשאני שוטפת כלים אני לומדת

וכשאני תולה כביסה, ומורידה, ומקפלת, ומכניסה לארון הטלפון חצי באוזן שלי חצי במטען

אני בהחלט ראויה לתואר מקושרת לתיכון...
 

sm05276

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
בכיתה אחת
מורה אחת
מסרה שיעור אחד.


והתלמידות?
אחת שרבטה
ואחת פטפטה
אחת נמנמה
ואחת זמזמה
אחת אחרה
ואחת חסרה
אחת הקשיבה
ואחת---

התחצפה!



כמעט נשכח העניין לאחר שניה אחת
אבל מה יהיה על כבוד העם?
נעמדה המורה על רגל אחת.
מחתה בכל תוקף על חינוך מושחת
דרשה התנצלות על התעוזה
ועוד אחת במערכת הכריזה

הגיעה תלמידה אחת שאחרה
ועוד אחת שחסרה
תמהה הכיתה המקבילה
וגם חברת ההנהלה
שאלה קבוצת המסדרון
ובררו כולן על מה החרון

ענתה להם כיתה אחת
'תלמידה התנצלה על חוצפה אחת.'

(נכתב בהשראת התנצלות אחת)
 
נערך לאחרונה ב:

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
חומר מהמגירה
-
"אדון ברמן, ספר לי קצת על עצמך." אמר הפסיכולוג דגני, ולעס חטיף בריאות במהירות אדירה.
"אני.. אני..." אמר רב מנשה. "אני... משגיח בישיבע חשובע באחוס מערי המרכוז." הוא עצר להתייפחות קצרה, מנגב את שטף הדמעות שקלח מעיניו בשטף. עיניים עייפות, משורגות בנימים אדומים. אמבטיות שחורות של יגון.
דגני פשפש במגירת השולחן, קורע במהירות עוד מארז של חטיפי בריאות ירקרקים. "הבנתי שהקורונה גרמה לך לבעיות נפשיות. נכון?" ברמן הנהן, דמעות מטפטפות לשפתיו. טעם מלוח. טעמו של נוזל צלול הנובע ממעיינות הנפש. "זה הכל התחיל... אחרי... אחרי שהישיבות נסגרו. היינו לבד בבית. אני הייתי רגיל לאווירה של הישיבע. אתה יודע, צעקות על תלמידים, ארוחות של לחם וטחינה ממוחזרות ---"
"אני לא יודע." קטע אותו דגני ביבושת, שנגרמה מחטיפים דביקים גדושים בגרעיני דלעת. הוא לא דתי.
"אז- הייתי רגיל לצעוק על שלומפרמן, שהיה מאחר לתפילה, קבוע! אבל קבוע! בפרנציפ! כדי לעצבן אותי!!!" הוא נדם. פניו סמוקות, לוהטות. נשען על כרית מרופטת בנשימות מהירות, כל גופו רועד מעצבים בלתי נשלטים.
דגני שלף את הפנקס שלו. שרבט שם משהו בעט לבן עם סמליל ומילים דהויות. "נרגעת?" הוא שאל, מרדד את העט בין אצבעותיו. רב מנשה השתנק.
"כן." הוא דיבר בקול צרוד. "אז מהיום שנסגרו הישיבעס, הפכו חיי וחיי משפחתי לסיוט אחד מתמשך." ברמן מחט את אפו בקולניות, גורם לדגני להצטמק לכיסאו בגועל. "כל היום הייתי צועק, מתפרץ, משתולל. מכה את בני ביתי. מעניש אותם בעונשים הזויים. בלילות הייתי מסתובב בחדרים לכבות אורות. הייתי מתקשר לשוויגער כשאשתי עצבנה אותי. הייתי---"
"הבנתי. הבנתי." אמר דגני והתמתח בכסאו. נאנח.
"יש לזה פתרון, דוקטור?" אמר הרב ברמן, אגלי זעה נוצצים על מצחו.
"לא, לצערי."
"למה?"
"זה באופי שלך, מנשה. אתה אדם מטורלל. אם לא תמצא מישהו אחר להתעצבן עליו, אתה תהווה סכנה לציבור."
"אמממ, האמת שחשבתי פעם לפתוח כולל. רעיון?"
-נעדר: פאנץ' מהדהד ואקורד סיום טראומטי. המוצא הישר מתבקש להשיב אותו למקומו-
 

דניאל גופזר

משתמש סופר מקצוען
דמעות וגשם.jpg


אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם ובכיתי,
הרחוב נרטב מהדמעות שלי.
היה לי קר. היה מאוחר. ובעיקר חשתי כל כך זר.
זה היה בסיום השלושים לפטירת אימי עליה השלום, אמא, שהייתה אשת חיל מיוחדת ואהבה אותי וטיפחה ועודדה, נפטרה אחרי שבועיים מאז שחלתה במחלת הטיפוס שהפילה חללים רבים אז.
אבי ואחיי הגדולים לא ידעו מה לעשות איתי, הפכתי לילד שהם לא הכירו, התחלתי להתחבר לנערים גויים שגרו לידינו, לא הלכתי לבית הספר בבוקר. הייתי בא הביתה מאוחר, כועס ושותק. לא מחליף מילה עם אף אחד והולך לישון.
הוחלט לשלוח אותי לדודה רבקה [אחות של אמא] שהייתה גרה בניו יורק הגדולה.

וכך ביום סגרירי אחד, יתום טרי בן 14, עם מעט בגדים ארוזים במזוודה קטנה, תמונה קטנה של אמא, ופתק מזיע בכף ידי ובו נרשמו התחנה שעלי לרדת והכתובת של הדודה. מצאתי את עצמי, צועד עם אחי הגדול לתחנת הרכבת.
יעקב העלה אותי לרכבת המובילה לעיר הגדולה, הושיב אותי בקרון ליד החלון נופף לי לשלום וירד מהרכבת.
הם סמכו עלי, אולי יותר מידי.
הוא דחף לידי אחד מהפקחים חפיסת סיגריות, הצביע עלי וביקש ממנו שישים עלי עין ויוודא שארד בתחנה הנכונה.
ילד יהודי קטן בין כושים ומחפשי עבודה קשי יום. כמה בודד, כמה תלוש.

כשהתעוררתי, הרכבת עמדה בתחנה, קמתי מיד לרדת. ירדתי לרציף שומם וגשום, מחפש בעיני את בני הדודים שאמורים היו לחכות לי.
הם חיכו לי, אבל בתחנה אחרת, בתחנה הנכונה.
כי אני ירדתי בתחנה בפרברי ניו יורק, בתחנה שסביבה היו רק אזורי תעשייה נטושים וכמה עיירות שכוחות.

אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם ובכיתי,
היה לי קר, היה מאוחר, ובעיקר חשתי כל כך זר.
נטוש בלי אמא, חסר בית. כל הכאב של החודשים האחרונים זלג ממני בלי הפוגה.
כשעלה הבוקר התעוררתי לתוך פרצוף מקשיש, קפצתי בבהלה. איפה אני? מי אתה? איפה דודה רבקה?..
רגע לאט לאט, אינגלע.. קום מהמיטה.. הנה הבאתי לך ספל ליטול נגעלע'ך, שושנה מכינה לך קקאו רותח במטבח, נסביר לך הכל, אל תדאג אתה בידים טובות, אתה בידים יהודיות.

בסלון, על כורסה עתיקה ישבתי עטוף בשמיכת צמר, ומולי על הספה ישבו בני הזוג נח ושושנה הערשקאביץ.
...שלחנו כבר מברק לדודה שלך עם הדוור שנסע ברכבת של הבוקר, עוד יומיים כשיחזור נקבל תשובה, בינתיים תהיה אצלינו, כמו נכד שלנו. אמר לי נח שהתברר כמוכר כרטיסים בתחנת הרכבת שירדתי בה, בסיום יום העבודה הוא מצא אותי על ספסל.
הייתי אצלם, וזה היה לי כמו בית החלמה מכל האבל.
הם פינקו אותי, הם לימדו אותי אהבה מהי. כאילו הייתי בנם.

לאחר חודשיים [הסתבר שנח הכיר את בעלה של דודה רבקה - שולם, ושכנע אותו שישאיר אותי אצלם לתקופה] ילד מפויס יותר ורגוע יותר, ירד מן הרכבת בתחנה הנכונה בניו יורק, והתקבל על ידי דודה רבקה בחיבוקים ונשיקות שגררו מבטים מכל הממתינים בתחנה.
אצל דודה רבקה הייתי חצי שנה, ולאחריה החלטתי שאני חוזר אל הבית הקטן והחמים של נח ושושנה, ומאז גדלתי אצלם.
אפשר להגיד או צריך להגיד, שהוא - נח שינה לי את החיים, ויותר ממה שהוא נתן לי כל מה שהיה חסר לי, הוא הלביש לי משקפיים אחרות בהסתכלות על החיים, במבט על המוות והאובדן.

•••​

...כשחיים החונך שלך, שכל כך מאמין בך, בא אליי בוכה על מה שקרה בכיתת המלאכה, והתחנן שלא יזרקו אותך מכאן, הסכמתי לתת לך את 'השיחה האחרונה שלי'.
לא הרבה שמעו אותה, מתי מעט כאן יודעים את הסיפור של המנהל שלהם.

אתה רואה את הציור הגדול הזה שתלוי מאחורי?
הוא נועד להזכיר לי מהיכן באתי, ובאיזה מקומות הייתי.
הייתי אבוד בעולם. והייתי אבוד פיזית, נעדר. ומאותו לילה חשוך, התחיל האור שלי לבקוע.
לפנימיה של בית היתומים שלנו קוראים 'תיבת נח' כולם חושבים שזה חלק מההומור המוזר שלי, אבל אם תסתכל באותיות הקטנות בשלט שבכניסה תבחין שכתוב "על שם נח ושושנה הרשקוביץ".
מהם למדתי מה זה לא לוותר,
ואני לא הולך לוותר גם עליך! אתה יקר לנו מאוד, לא ניתן לך ללכת לאיבוד.


קרדיט ציור @רחל זרביב.
 
נערך לאחרונה ב:

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
חדר הזום של הרב שפנצל היה מלא מפה לפה.
"מויריי ורבויסיי אנחנו ניגשים ללימוד הדף היומי", פותח הרב שפנצל. "תאכלו, תתכבדו, לא להתבייש", נוטל הרב שפנצל עוגייה יבשה מעל שולחנו ומכניס לפיו בלי לטרוח לכבות את המצלמה.
"כולם פה? אפשר להתחיל? בזום אין תירוצים אה?, אין 'האוטובוס איחר', אין 'הגשם עיכב אותי', אה?
אז אם כולם פה אפשר להתחיל. פסחים דף נון-וו רבויתי. ומי שרוצה להירדם על הגמרא, בשמחה רבה. רק לכבות מיקרופון לפני כן. בסייידר?

זאגט די גמרא: שלושה דברים עשה המלך חזקיהו והודו לו חכמים... גנז ספר רפואות והודו לו...
אתם שומעים רבויתי? היה לחזקיהו המלך ספר מיוחד שבו היו כתובות הרפואות לכל המחלות. החל משפעת, עבור דרך שלבקת חוגרת, ועד למוטציה הדרום אפריקאית של הקורונה.
כל מי שהיה חולה לא היה צריך ללכת לשום רופא. לא היו צריכים בתי חולים ולא עסקנים רפואיים. היו פותחים את הספר בעמוד הנכון, בודקים את הרפואה המתאימה, ו-הופה. מתרפאים. פלאי פלאות.
אלא מה?
למה חזקיהו המלך גנז כזה ספר נפלא?
אומר לנו רש"י" 'גנז ספר רפואות - לפי שלא היה ליבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד'.
מיירעדיק.
ליבם לא היה נכנע.
ביילא, תכיני לי כוס תה בבקשה.

ועכשיו אני שואל אתכם, רבייסי,
איך חזקיהו המלך יכול היה לגנוז את הספר הזה? והלא פיקוח נפש דוחה את כל התוירה כולה.
אז יש לך איזה סברא של יידישקייט שאנשים הפסיקו להתפלל ולהכניע את ליבם למקום. שוין. אבל בינתיים אנשים חולים רחמנא ליצלן. אנשים נפטרים בר מינן. אז איך היה מותר לו לגנוז את הספר. אה?!
או! שכוייח על התה.

איפה היינו? אה, כן. איך היה מותר לו לגנוז את הספר.
אלא,
מה כתוב פה?
כתוב פה,
שאם אדם מכניע את ליבו למקום - יש לזה את אותו הכח בדיוק שהיה לספר רפואות.
חזקיהו המלך ידע שהוא לא יגרום ליותר אנשים לחלות ולמות. כל אדם שהיה יכול להתרפא על ידי הספר, עדיין יכול להתרפא, באותם אחוזי הצלחה, על ידי שיהיה ליבו נכנע למקום.
גיוואלדיג.
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
חדר הזום של הרב שפנצל היה מלא מפה לפה.
"מויריי ורבויסיי אנחנו ניגשים ללימוד הדף היומי", פותח הרב שפנצל. "תאכלו, תתכבדו, לא להתבייש", נוטל הרב שפנצל עוגייה יבשה מעל שולחנו ומכניס לפיו בלי לטרוח לכבות את המצלמה.
"כולם פה? אפשר להתחיל? בזום אין תירוצים אה?, אין 'האוטובוס איחר', אין 'הגשם עיכב אותי', אה?
אז אם כולם פה אפשר להתחיל. פסחים דף נון-וו רבויתי. ומי שרוצה להירדם על הגמרא, בשמחה רבה. רק לכבות מיקרופון לפני כן. בסייידר?

זאגט די גמרא: שלושה דברים עשה המלך חזקיהו והודו לו חכמים... גנז ספר רפואות והודו לו...
אתם שומעים רבויתי? היה לחזקיהו המלך ספר מיוחד שבו היו כתובות הרפואות לכל המחלות. החל משפעת, עבור דרך שלבקת חוגרת, ועד למוטציה הדרום אפריקאית של הקורונה.
כל מי שהיה חולה לא היה צריך ללכת לשום רופא. לא היו צריכים בתי חולים ולא עסקנים רפואיים. היו פותחים את הספר בעמוד הנכון, בודקים את הרפואה המתאימה, ו-הופה. מתרפאים. פלאי פלאות.
אלא מה?
למה חזקיהו המלך גנז כזה ספר נפלא?
אומר לנו רש"י" 'גנז ספר רפואות - לפי שלא היה ליבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד'.
מיירעדיק.
ליבם לא היה נכנע.
ביילא, תכיני לי כוס תה בבקשה.

ועכשיו אני שואל אתכם, רבייסי,
איך חזקיהו המלך יכול היה לגנוז את הספר הזה? והלא פיקוח נפש דוחה את כל התוירה כולה.
אז יש לך איזה סברא של יידישקייט שאנשים הפסיקו להתפלל ולהכניע את ליבם למקום. שוין. אבל בינתיים אנשים חולים רחמנא ליצלן. אנשים נפטרים בר מינן. אז איך היה מותר לו לגנוז את הספר. אה?!
או! שכוייח על התה.

איפה היינו? אה, כן. איך היה מותר לו לגנוז את הספר.
אלא,
מה כתוב פה?
כתוב פה,
שאם אדם מכניע את ליבו למקום - יש לזה את אותו הכח בדיוק שהיה לספר רפואות.
חזקיהו המלך ידע שהוא לא יגרום ליותר אנשים לחלות ולמות. כל אדם שהיה יכול להתרפא על ידי הספר, עדיין יכול להתרפא, באותם אחוזי הצלחה, על ידי שיהיה ליבו נכנע למקום.
גיוואלדיג.
אה...
הרב?
א... אפשר להוסיף משו קטן?
תודה רבה!
הרעיון שהרב אומר מתחבר עם המדרש שחזקיה המלך אמר שהדורות שלפניו היו יוצאים להילחם ומנצחים, והוא יושב בביתו והקב"ה נלחם עבורו.
והסבירו בזה שחזקיה הרגיש שמידת הבטחון שלו אינה כשל אבותיו הצדיקים, ואם יצא למלחמה - יתלה את הנצחון בעצמו ולא בקב"ה. ולכן לא רצה לעשות השתדלות בכלל כדי להיות סמוך רק על השם.
לפי זה אפשר לומר שדווקא חזקיה היה זה שגנז את ספר הרפואות, על פי דרכו למסור עצמו בידי הקב"ה כשחשש למציאות שלא יהיה תלוי בקב"ה.
ואני זוכר ש...
רגע! נראה לי התנתק לי החיבור.
חחח...
דיברתי לקיר חחח...
מלכה את שומעת? צריך לבדוק למה הרשת נופלת כל הזמן.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
חדר הזום של הרב שפנצל היה מלא מפה לפה.
"מויריי ורבויסיי אנחנו ניגשים ללימוד הדף היומי", פותח הרב שפנצל. "תאכלו, תתכבדו, לא להתבייש", נוטל הרב שפנצל עוגייה יבשה מעל שולחנו ומכניס לפיו בלי לטרוח לכבות את המצלמה.
"כולם פה? אפשר להתחיל? בזום אין תירוצים אה?, אין 'האוטובוס איחר', אין 'הגשם עיכב אותי', אה?
אז אם כולם פה אפשר להתחיל. פסחים דף נון-וו רבויתי. ומי שרוצה להירדם על הגמרא, בשמחה רבה. רק לכבות מיקרופון לפני כן. בסייידר?

זאגט די גמרא: שלושה דברים עשה המלך חזקיהו והודו לו חכמים... גנז ספר רפואות והודו לו...
אתם שומעים רבויתי? היה לחזקיהו המלך ספר מיוחד שבו היו כתובות הרפואות לכל המחלות. החל משפעת, עבור דרך שלבקת חוגרת, ועד למוטציה הדרום אפריקאית של הקורונה.
כל מי שהיה חולה לא היה צריך ללכת לשום רופא. לא היו צריכים בתי חולים ולא עסקנים רפואיים. היו פותחים את הספר בעמוד הנכון, בודקים את הרפואה המתאימה, ו-הופה. מתרפאים. פלאי פלאות.
אלא מה?
למה חזקיהו המלך גנז כזה ספר נפלא?
אומר לנו רש"י" 'גנז ספר רפואות - לפי שלא היה ליבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד'.
מיירעדיק.
ליבם לא היה נכנע.
ביילא, תכיני לי כוס תה בבקשה.

ועכשיו אני שואל אתכם, רבייסי,
איך חזקיהו המלך יכול היה לגנוז את הספר הזה? והלא פיקוח נפש דוחה את כל התוירה כולה.
אז יש לך איזה סברא של יידישקייט שאנשים הפסיקו להתפלל ולהכניע את ליבם למקום. שוין. אבל בינתיים אנשים חולים רחמנא ליצלן. אנשים נפטרים בר מינן. אז איך היה מותר לו לגנוז את הספר. אה?!
או! שכוייח על התה.

איפה היינו? אה, כן. איך היה מותר לו לגנוז את הספר.
אלא,
מה כתוב פה?
כתוב פה,
שאם אדם מכניע את ליבו למקום - יש לזה את אותו הכח בדיוק שהיה לספר רפואות.
חזקיהו המלך ידע שהוא לא יגרום ליותר אנשים לחלות ולמות. כל אדם שהיה יכול להתרפא על ידי הספר, עדיין יכול להתרפא, באותם אחוזי הצלחה, על ידי שיהיה ליבו נכנע למקום.
גיוואלדיג.
אחד מהריבועים השחורים במחשב התעורר לפתע לחיים.
סיימון, שנהג לצפות יחד עם הרבעבצ'ן בשיעור, כעס מאד.
אמנם הוא מעריך מאד את הרב שפנצל על שהוא מתחשב במבוגרים כמוהו, ומאז תחילת הסגר הוא מעביר את השיעור דרך ה'זום', אבל הפעם הוא חייב לצאת מגדרו. עד שהוא הצליח לשכנע את ג'ייקוב שכנו לקחת את החיסון, הוא עלול לחרב לו את כל העבודה.
הוא הרים את אצבעו, והמגיד שיעור פנה אליו: "כן, ר' שימען, מה רצית לומר?"
"רציתי רק להביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות. אפשר למצוא אותו בסוף המסכת, לפני המהרש"א".
"הוא אומר שחס ושלום לומר כאלו דברים, שזה היה ספר שהיו כתובות בו רפואות אמיתיות, שמי שהיה עושה אותם היה מתרפא. ובגלל שאנשים לא היו בוטחים בה' אלא בתרופות, חזקיהו גנז אותו. איך אפשר לומר כזה דבר? אולי נאמר גם שצריך להפסיק לאכול, ומי שאוכל בשביל להרגיע את הצער של הרעב, אין לו בטחון בה'?! הרי כמו שאנחנו מודים לה' כשאנחנו אוכלים על שהוא הכין לנו אוכל שלא נהיה רעבים, כך נודה לו שהוא הכין לנו תרופות בשביל שלא נהיה חולים!
לכן הרמב"ם מסביר שזה היה ספר שהיו כתובים בו כל מיני שטויות והבלים, של כישוף ורופאי אליל, ואסור לעשות כאלו תרופות, שהם רק מזיקות, ושמרו את הספר רק בשביל ללמוד איזה רפואות אסור לעשות, וכשראה חזקיהו שאנשים חושבים שזה באמת מרפא, הוא גנז אותו".
"הוא מביא עוד הסבר, שזה היה ספר שהיה כתוב בו איך לעשות כל מיני רעלים, ולאיזה מחלה גורם כל רעל, ואיך מרפאים את המחלה הזאת, ושמרו אותו בשביל שהרופא ידע איך להציל את אלו שהורעלו, וכשחזקיהו ראה שאנשים התחילו להרעיל אנשים על ידי שקראו בספר, הוא גנז אותו".
"לכן אני מבקש כבוד הרב, לא לומר דברים חסרי אחריות, שיכולים לגרום לאנשים לזלזל בהוראות הרופאים".
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אחד מהריבועים השחורים במחשב התעורר לפתע לחיים.
סיימון, שנהג לצפות יחד עם הרבעבצ'ן בשיעור, כעס מאד.
אמנם הוא מעריך מאד את הרב שפנצל על שהוא מתחשב במבוגרים כמוהו, ומאז תחילת הסגר הוא מעביר את השיעור דרך ה'זום', אבל הפעם הוא חייב לצאת מגדרו. עד שהוא הצליח לשכנע את ג'ייקוב שכנו לקחת את החיסון, הוא עלול לחרב לו את כל העבודה.
הוא הרים את אצבעו, והמגיד שיעור פנה אליו: "כן, ר' שימען, מה רצית לומר?"
"רציתי רק להביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות. אפשר למצוא אותו בסוף המסכת, לפני המהרש"א".
"הוא אומר שחס ושלום לומר כאלו דברים, שזה היה ספר שהיו כתובות בו רפואות אמיתיות, שמי שהיה עושה אותם היה מתרפא. ובגלל שאנשים לא היו בוטחים בה' אלא בתרופות, חזקיהו גנז אותו. איך אפשר לומר כזה דבר? אולי נאמר גם שצריך להפסיק לאכול, ומי שאוכל בשביל להרגיע את הצער של הרעב, אין לו בטחון בה'?! הרי כמו שאנחנו מודים לה' כשאנחנו אוכלים על שהוא הכין לנו אוכל שלא נהיה רעבים, כך נודה לו שהוא הכין לנו תרופות בשביל שלא נהיה חולים!
לכן הרמב"ם מסביר שזה היה ספר שהיו כתובים בו כל מיני שטויות והבלים, של כישוף ורופאי אליל, ואסור לעשות כאלו תרופות, שהם רק מזיקות, ושמרו את הספר רק בשביל ללמוד איזה רפואות אסור לעשות, וכשראה חזקיהו שאנשים חושבים שזה באמת מרפא, הוא גנז אותו".
"הוא מביא עוד הסבר, שזה היה ספר שהיה כתוב בו איך לעשות כל מיני רעלים, ולאיזה מחלה גורם כל רעל, ואיך מרפאים את המחלה הזאת, ושמרו אותו בשביל שהרופא ידע איך להציל את אלו שהורעלו, וכשחזקיהו ראה שאנשים התחילו להרעיל אנשים על ידי שקראו בספר, הוא גנז אותו".
"לכן אני מבקש כבוד הרב, לא לומר דברים חסרי אחריות, שיכולים לגרום לאנשים לזלזל בהוראות הרופאים".
איינשטיין ישב - יותר מדויק: ישן - מול המסך בתנוחה הקבועה והמוכרת מבית הכנסת החמים, ראש נוטה מעט הצידה, הפה פתוח והלשון כאילו לא מוצאת את מקומה בפנים.
מפעם לפעם ראשו נוטה מעט אחורה ואז הוא מתעורר בבהלה, מתמקם מחדש וחוזר לנמנם.
למה הוא הקפיד להגיע לשיעור אפילו שבקביעות ישן בו? לאף אחד לא היה מושג.
אמרו שאין לו בית...
גם שמו האמיתי היה תעלומה, הכינוי 'איינשטיין' דבק בו מאז 'מנחם סויחר' ז"ל קרא לו כך בגלל מראהו החיצוני שהזכיר לו את המדען היהודי המפורסם.
אבל היום קרה מקרה מוזר.
כשסיימון סיים את דבריו, איינשטיין פקח עינים ופצה את פיו.
היה לו קול מחוספס, אך עם זאת גם דקיק, מצטווח.
"הרוב שפנצל כבר הזכיר את הפשט של רש"י, כבודו ראה את רש"י במקום?"
הקול האידישאי וההגייה העברית במלעיל נתנו לשאלה טון מכבד, אך אם זאת מסתייג נחרצות ממה ששמע.
ואז התחיל איינשטיין לבכות.
 

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
האבן פגעה בו בעוצמה אדירה. הוא נמלט מהמקום כאוב, לא מבין מדוע תמיד נטפלים רק אליו. משוכנע בכל נפשו שזה קורה דווקא בגלל הזנב. והאמת שהוא לא אשם בכלל. לא אשם בכלום החתול.

ג'מאל תמיד אוהב חתולים. אבל היום, היום ג'אמל עצבני. פיטרו את אבא שלו מהעבודה. והוא זה שצריך לחטוף את הצעקות בבית. נמאס לו. כמה כולם שמחו שאבא קיבל את העבודה לפני חודש וחצי. ועכשיו, שוב יתחילו המריבות בבית.

סאמר היה ממש אומלל. הוא לא התכוין לצרוח ככה על ג'מאל המסכן. הכל היה כבר אחרת. אבל אתמול מתקשר אליו יוסוף שעובד בשפיר. נקלע עם המשאית שלו לתוך הפגנה, זועם על הכביש שחסמו לו בבני ברק ומדווח שהיציקה כנראה לא תהיה היום. סאמר פותח את הטלפון רואה שוטר שעומד ויורה באויר. בעצבים הוא מגיב בשלושה מילים "למה רק באוויר...". תוך חמש דקות מבין שעשה טעות. אך עבודה ממחר אין לו. איך זה קרה?

אסי לא חלם שככה יגמר לו היום. הוא עוקב אחרי כל הסרטונים כל הזמן, ובטוח שבניהול נכון אפשר להתנהל אחרת. כשהתחילו להתגודד סביבו הבחורים מיהר לסגת. מבין שכדאי להוריד להבות. אבל הסרטון המפחיד משבוע שעבר מהדהד לו בראש, וכך תוך כדי שמתקדם וממהר ללכת, הוא מרגיש כיצד הנשימה מתחילה להיות קשה והלחץ לא מרפה., העזרה לא מגיעה. ובום! הוא שומע את הירייה כמו כולם לגמרי בהלם. רק בלילה מאוחר הוא רוצה לצלצל לאייל הנהג של אפיקים ולהתנצל על עגמת הנפש שנגרמה בגללו. אין לו כוח.

גם הבחורים שם בכיכר העיר משוכנעים בכל נפשם כי ככה ורק ככה מצליחים להעביר מסר למשטרה. חוצפה. ילד שנזרק על הכביש. מה אנחנו מצורעים? דמנו הפקר? איציק למשל שנדחף על השוטר הרשע הזה, בטוח כי אם לא ניקח את החוק לידיים העסק יצא מכלל שליטה. גם סגרו לאחיינים שלו את החיידר ואחותו רחלי משתגעת. גם אישית הקנס שקיבל אתמול נורא מלחיץ. אוי, מה זה האקדח הזה? ל ב ר ו ח.


זה שהוציא הודעת גינוי למקרה הקשה שאירע אתמול, לאחר התגובה הבלתי מידתית משבוע שעבר, שהגיעה לאור הקריאה הקשה בתחילת החודש, שלא להחריש נוכח המקרים החמורים בתקופה האחרונה... כולם כולם כולם - מוכרחים להבין כבר את מה שלימדה אותנו שנה אחת של קורונה ארורה - כי מה שסיני אחד דפוק יכול לעולל ברגע קטן בשוק החתולים והעטלפים. עולם שלם לא מסוגל לתקן גם שנים אחר כך.

מעשה קטן, מילה אחת - השלכות שאף פעם לא צפויות.
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ישיבת סיכום הקורונה, התקיימה אופן פירטי, על פי כללי הטקס.
צוות משרד ראש הממשלה הכינו לכל שר תמונה מודפסת ובה מציץ ראשו מתוך מסך זום, כשסביבו כל ארבעים חבריו לממשלה בקטן קטן.

אחרי כל דברי הברכה, מבטי המשטמה וההתפארות העצמית של מר 'הישגים אדירים', ניגש אל המיקרופון הפרויקטור.

שר הבריאות חייך לעצמו, כשנזכר איך כל התקשורת החליטה, שרק פריקטור יציל את המצב.
העקיומות עלו, השתטחו ועלו בחזרה, ובסוף אפשר לומר, שבזכות הפרויקטור אכן ניצל המצב.

ראש הממשלה ועדת צייצניו, לא הסתירו את שביעות רצונם מהעובדה שכל העולם יודע שבזכות מבצע החיסונים, ורק בגללו נמחקה הקורונה מהמפה. ראש הממשלה התחיל להתחרט על רגעי החולשה בפרוץ המגיפה, שבהם פלט בראיון," בעזרת ה' נצא מזה".

מנהלי קופות החולים, ידעו בליבם, שראש הממשלה לוקח קרדיט על המבצע שלהם. אבל המשיכו לחייך אליו חיוכים חנפים.

ראש הממשלה הרזרבי, שירבט לעצמו תרחישים פולטיטים מדומיינים, ונהנה מאחריותו האבסולוטית על מערך החקירות האמפדטילוגיות, שרק בזכותן נקטעה שרשרת ההדבקה.

שר האוצר הידק את החגורה על בטנו המצטמקת, ושוחרר אנחת רווחה. אין ספק שדירוג האשראי היציב, הוא אות להתנהלות כלכלית מושכלת, שרק גאון כמוהו, שעושה את כל מה שהתקשורת דורשת, יודע לבצע.

רמת האגו והזחיחות תפסה תאוצה. כשהמבוגר האחראי והחרדי הזכיר לכולם שרק יד ההשכחה העליונה, סיבת הסיבות עילת העילות נורא תהילות.
כולם הנהנו בהסכמה, ונזכרו בגעגוע בשר הבריאות הקודם, שהכריז ש'אייר' ראשי תיבות " אני ה רופאך".

כשכול הבורקסים נגמרו ולא נותר לשר האנרגיה אלא ללקט שאריות שומשום מהצלחת, נעמד פתאום שר החינוך.

"רבותי" הכריז, בפאתוס של אחד שהיה כמעט רמטכ"ל. "אין ספק שהרבה גורמים תרמו להצלחה המסחררת של מדינתנו הקטנה אל מול המגיפה העולמית. יש שיגידו סגרים, יש שיגידו עצירת המסחר והפסקת הלימודים, אני אומר לכם שהכל בזכות ה'צעטאלע הקטן'...

רק הפתק הקטן של ההצהרת בריאות, הוא זה שהציל אותנו מאלפי נדבקים ביום מאלף מתים בחודש, זה היה רעיון גאוני פתק שבזכותו ימנע מגן שלם להיכנס לבידוד"

שר הבריאות הביט בראשים המהנהנים בכבידות, קפץ והכריז "אני הגאון שהגה את הריון המבריק, תנו כבוד"

כל היושבים בישיבה ללא יוצא מן הכלל. הוציאו את עשרות ההצהרות שהכינו מראש עד סוף השנה, קיפלו בדייקנות למטוסי נייר וכיוונו לבלוריתו של אסיר ציון לשעבר, שלא זכה לקלוט שכדאי להכניס קצת לשכל, למערכה הלאומית.

תם ונשלם, אינשאללה.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
מעלה כמה רגעים לא קשורים, אסוסיאציות אישיות מהסגרים שרדפו אותנו כמו בְּלִיל דביק של חלומות רעים.

1.
סגר ראשון.
הרחוב ריק. הכבישים הבינעירוניים שוממים. אווירה של פחד. סוף הימים. דניאל מנחם יפי ריקי וכל האוטיסטים צדקו. יש מגיפה, האנושיות קורסת. בטח ניבירו יבוא עוד מעט ויפול עלינו מהחלל, ינפץ את כדור הארץ שלנו לאלפי חתיכות קטנות.

ברחובות יש תורות לפני כל סופרמרקט, רוב החנויות סגורות, דוממות, חשוכות. במכולות עצמן יש רק עשרה לקוחות בכל רגע נתון. שומרים מרחק, נוגעים במוצרים רק מבעד לשקית. או כפפות.
אוי, הכפפות.

זוכרים? היו אנשים ברחוב, כולל ילדים וילדות, שהסתובבו עם... כפפות חד פעמיות.

2.
ליל הסדר תש"פ.
יושבים בבית. זוג צעיר שלא חלם להיות שם לבד. בלי איזה שווער שינהל את הערב, בלי להתרפק על המעדנים הטעימים של אמא. רק אני ואת. את ואני. יושבים, מנסים לתת צביון לסדר הזה. מקריאים פירוש יפה מתוך ההגדה שהאשה קנתה לבעל בערב החג באיזו מכירה חצי חשאית.
בתחילת הסדר שומעים שירה מרוחקת, יוצאים למרפסת. כל עם ישראל שר הלל ביחד. איש איש ממרפסתו. הרגשה של ימות המשיח. כמו שיצאנו אז ממצרים, איש לא יצא מפתח ביתו עד בוקר, כך גם אנחנו. הרחובות ריקים לחלוטין. שוטרים שומרים שהמצב יישאר כך.

3.
פלוני, עוכר ישראל, מטיל סגר על אזור מגוריי. חרדים, בטח כולכם חולים בקורונה, או בצרעת. צריך להגן על כל המדינה שלא תידבק מהמחלות שלכם. אני מנסה בכל זאת לצאת, שוטר מסרב. מגחך מבעד לחליפת המגן: אדוני, לא שמעת שיש עליכם סגר? אולי עוד שבועיים תוכלו לצאת. עכשיו העיר שלך אדומה. אחורה, זריז.

4.
ראש השנה.
יושבים בבית כנסת ברסלב, צפוף לחלוטין. היסטוריה! מי היה מאמין? ראש השנה הקודם היה ריק פה. הקהל גדול ורב, חם. כולם עטויי מסכות, מי שמזיז את המסכה או משתעל מקבל מבטי נזיפה חרדתיים מסובביו.

תוך כדי תפילה, נושא מבטי החוצה מבעד לחלון. הלב קופץ מרוב פחד: עומד שם בחוץ אברך. ברסלב מן המניין, תרתי משמע. כנראה סובל ממגוון מחלות רקע והחליט לצאת בכל זאת לתפילה. עומד בחוץ, צמוד לחלון. נשען על סטנדר. על כל פרצופו מסכה רפואית כבירה, חללית למראה. מעוטרת בקוביות לבנות גדולות שדבוקות אליה מכל פינה. האיש נראה כמו שליח ארגון הבריאות של האו"ם לטהר את צ'רנוביל. מנסה לנחש מי האיש, קשה לדעת. רואים רק קצת מציצית שער הראש, א-ביסלע פיאות ואת הזנב של הזקן. מה שמציץ תחת המסכה. לא מצליח.
ונתנה תוקף - - -
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  40  פעמים

לוח מודעות

למעלה