זה דעה קצת שונה, ואולי תזעמו עליי, אבל אני לא מבינה מה כל כך מפריע לחרדים יום השואה בעיניים.
בעיניי ישנו יום, שבו כל הצעירים (והמבוגרים) במדינה, במקום לבלות ולטייל קצת מגלים רגישות.
טיפה לומדים לכבד אדם קשיש מהם. מזדהים באחוז אחד עם המהות של להיות יהודי.
אני נמצאת בחברה של אנשים כאלה, ואני רואה הרבה בני נוער ששואלים אחד את השני ביום השואה, במה מתבטאת היהדות שלי בעצם? למה אותי רודפים? מה המהות של העם שלי?
זה דבר חשוב ביותר, שכמעט אין סיכוי לשיעלה אצלם בשום יום אחר.
זה יום שבו עומדים מאות אלפי תלמידים ברחבי הארץ ואומרים קדיש. כמה ערך עצום יש לקדיש הזה.
הם עומדים ואומרים כמה פרקי תהילים, לעילוי נשמת מליוני אנשים מהעם היהודי, וזה ילדים כל כך רחוקים.
אז מה כל כך מפריע?
אוקי. אז אנחנו לא מסכימים עם היום הזה בגלל התאריך. לגיטימי.
למה אין יום אחר? למה בחיים לא דיברו איתי בבית הספר בעשרה בטבת על השואה? למה לא ייסדו יום שכן מתאים לחרדים?
למה לנו שהכי מחוברים ליהדות שלנו אין יום שבו כל תלמידי הישיבות לומדים לעילוי נשמת כל נרצחי השואה? שאומרים קדיש ביחד? (ושאף אחד לא יבוא ויגיד לי שזה כל יום, כי בינינו - אין אחד שחווה את הרגש על השואה כל יום, ביום השואה הכל מתעצם ועולה בין אם רוצים ובין אם לא, האווירה שברחוב עושה את ההרגשה)
אז בגלל ההתנגדות הגורפת לכל דבר ש"ציונים" עשו או יעשו, אנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן.
לי חשוב שידברו עם הילדים שלי בבית הספר על השואה, או לפחות יקדישו לזה יום בשנה.
אבל זה לא קורה.
פשוט מקדישים יום בשנה (או יומיים בהתחשב ביום הזיכרון והעצמאות) להסביר עד כמה אנחנו לא מסכימים עם אנשים אחרים.
אני יודעת שאנחנו לא מסכימים עם אנשים אחרים, אבל את זה הילדים סופגים מגיל 0. הם רואים אלפי סוגים של אנשים שאנחנו מתנגדים אליהם, ולא אוהבים את הדרך שלהם, ושונים מהם, ונלחמים בהם אפילו.
לא הגיע הזמן להתרכך ולהפסיק ללחום בטחנות רוח? וזו מלחמה שכלום לא ייצא ממנה.
גם אם לא הסכמתם, אולי זו הייתה נקודה לכיוון אחר של מחשבה.
ואגב, אנשים לא הולכים לבית קפה ביום השואה. זה חוסר רגישות מזעזע.
תמיד יש אנשים חסרי טקט והם לא לגיטמציה לכלום. באותה מידה שלא הייתי הולכת לעשות סעודה משפחתית וכיפית ביום האזכרה של סבא שלי שמת מרעב, לא הייתי הולכת למסעדה ביום השואה.
זה ממש מינימלי.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
