הנושאים החמים
הנושאים החמים
הגיוני בהחלט, רק שכדי לזהות את המסר הזה צריכים הרבה שאר רוח...
בניגוד לספרים הקודמים, המסר ביוזבד איננו ברור, חי ומשמעותי כמו בקודמים.
וחבל שכך, כי כשברכיהו מקפד את חייו בסוף הספר - קשה לקורא לחוש שזה מגיע לו, במיוחד כאשר אביו עדיין חי.
בקיצור - כוונות נסתרות זה נהדר, אבל קשה לקרוא להן מסר.
(בעיה קטנה בניסוח - כבר באיסתרק מופיעה ההגדרה כי דיאלידאן הוא אדם טוב, אך לא יהודי טוב.)
אם הבנתי את הכוונה, רצונך לומר שבספרים הקודמים הייתה בחירה בין שחור ולבן, וביוזבד בין אפור ולבן.
הבעיה היא, שבחיים אין בחירות כאלו. הבחירות הן בין אפור ואפור בהיר יותר, בדרך כלל.
לכן התוצאה היא, שאם הגברת קינן מבקשת להכניס בסדרה את גווני האפור, גם הלבן הופך להיות מעט פחות צח. ופתאום איסתרק מסוגל לפגוע בפנרס עד עמקי נשמתו, לחשוד בכשרים ולנטוש את אחיו לגורלו.
וכאן, כבר המסר מאבד את עצמו לחלוטין. כל המסר בספרים הקודמים הושתת על ניגודיות קוטבית. כאן אין כל בהירות, ולכן גם המסר מעורפל עד מאוד.
בעיניי, אגב, אחרי שני ספרים, בהן ההצמדות לגדולי התורה הגיעה כמובנת מאליה, כדרך הפשוטה להגיע אל הטוב, ההתעכבות על הנקודה הזאת, והטלתה בספק, היא זו שבעייתית עד מאוד.
בעת כתיבת ספר יש לקחת בחשבון שמסרים סמויים עוברים גם הם אל הקורא. תיאורי הישיבה באיסתרק הספיקו כדי להבהיר את החשיבות בהצמדות את דעת התורה, ושאר הספר כבר נשען על כך.
נו, אז אחרי 1000 עמוד נוספים, פתאום עלינו לחזור ולברר את הנקודה ההיא? בעצם הטלנו פה ספק בכל הנחות היסוד של כוזר הישנה. אולי גם נשב ונדון מחדש, האם דרך היהדות היא הנכונה, או שטעה בולאן כשהתגייר?
תמיד הגיוני שאנשים ישתנו.אישיותו של אלרון אכן היתה אחד הדברים שהציקו לי ביותר במעבר החד שחל בהם בין מהללאל ליוזבד. אך למרות זאת נראה שכן יש פה אפיון מסויים.
אלרון הוא אדם טוב בטבעו, בטבעו ימשך הוא אל האמת, אם תציב אותו לבדו הוא ידע על הרוב מהו הצד הנכון והצודק. הבעיה היא ש(לפחות עד אותו רגע שקם והלך למסור לידי מנרם את המדליונים כמעט ללא שלוואן) הוא אדם נגרר לחלוטין שלא יקום ויטול אחריות. ואיני מתכוון רק לאחריות מעשית, אלא גם אחריות מחשבתית.
אם הסובבים אותו מתנהגים בקלות דעת, וסוברים שהחיים נועדו כדי להנות מהם, הרי הוא יצטרף למעגל הזה ויאמר ויתנהג בדיוק באותו צורה (ראה תגובתו לסיפורו של פילאק). למרות שהוא יודע את תככי יוסף ומעלליו הוא יבכר לשתוק ולזרום. איך הגדירה זאת קינן: "להסתגל למציאות ולהתאים את דעותיו והשקפותיו אליה" (מהללאל, ע' 444), גם אם זה כולל שבועה לשקר. טוב, זה כבר אולי קיצוני מידי, ולא מתאים בשום כיוון ליראת שמיים של אלרון מיוזבד.
אופי של עבד אולי? לא רק עבד 'במעשה', אלא גם בשיגו ומחשבותיו
נדייק יותר - עבד ממעמד האצולה. לאמיתו של דבר הוא נבון, פיקח, חד ובהיר מחשבה. הוא יודע את הנכון. אך בתור עבד, שחונך לשתוק ולעשות את מה שיאמרו לו, לא תמצא אותו מגיב, מביע דעה או נסחף ליותר מידי דיוני עומק עם שלוואן אם כי בתור אחד ממארגני ערבי ההתעוררות אולי כן היו כאלהאך לאמיתתו של דבר האש תלהט במסתרים עד שתפרוץ.
מחד הוא עצמאי מחשבתית, ולכן הוא מבין שדיאלידאן הוא דמות הכי לא ראויה לחיקוי, אך לאידך העצמאות המחשבתית שלו אינה לגמרי עצמאית והיא כבולה לדעות אדוניו. לא מדובר דווקא במשהו מודע לחלוטין. יתכן שבמודע הוא אכן יאמין שמטרת בריאתו הוא להנות לחלוטין, אך מרבית הסיכויים שגם אם במסתרי ליבו יחשוב הוא הפוך לחלוטין לא ימצא בזה משמעות מעשית לדידו, כי סוף-סוף בכל הנוגע לחיי החברה שלו וסביבתו הוא צריך להתאים עצמו אליהם.
זה אולי יותר נשמע תיאור של של אלרון ממהללאל?
אולי. אבל לאלרון שכזה ישנו פונטנציאל גדול, שביום בו ינתן דרור למחשבותיו ורעיונותיו, ביום בו ישתחרר מכבלי העבדות, שכובלת אותו פיזית ומחשבתית. הרי באותו יום תתפרץ במלא עוזו מחשבותיו ואמיתו הפנימית עד שיהפך לו לראש דוברי האמת ואף ידע להוכיח את שלוואן על שפלותו ועל כך שלא הי' לו האומץ אף פעם לבחור בטוב אם לא מפני ההכרח. - הוא בעצמו? הוא בסה"כ הי' עבד, אין מה להאשים אותו.
האש שליהטה לה במסתרים, פרצה במלא עוזה. ואז, יש לו הרבה מה לומר לשלוואן.
ועוד ו(כנראה ה)עיקר: יאמר ברורות, לאחר כהנ"ל ברור שאלרון השתנה בהחלט מ'מהללאל' ל'יוזבד'. אבל גם שלוואן שמסתובב באחוזת בנטליאן אינו אותו נסיך כוזרי עליז וגס, המוני ומחוספס שניהל ערבי התעוררות. אבל זה לא מפתיע אותנו כלל ועיקר, שהרי היינו שותפים לכל התהליך ומסעו הפנימי. לא יתכן שעבדו הנאמן עבר תהליך דומה בשנים אלו?
בפרט שכנ"ל - הוא עבר תהליך ששינה אותו רבות. מעבד כנוע, לאדם עצמאי.
זאת סיבה גם לשינוי שחל בו ביר"ש. כשברור שחלק גדול מאי היר"ש שלו לשעבר היא מפני מצב היר"ש של סובביו. כששלוואן שלו משתנה הוא משתנה ג"כ. עד שנהי' לו עצמאי שמוכיח את שלוואן.
ועצ"ע.
כולנו מסכימים שעל דפי הספר חסר ההסבר איך זה קרה, למה ומתי.
לדעתי האישית, הרבה יותר הגיוני שהסופרת הנכבדה קצת שכחה מי הוא בשנים הרבות שחלפו עליה בכתיבתו, מאשר כל הסבר אחר.
דעתי מבוססת על כך ש:
1. זה קורה, כולנו בני אדם.
2. עוד כמה דמויות קיבלו טוויסט מאוד משמעותי, יחסית לתקופה הקצרה שחלפה עליהם, עד שנראה שהן העבירו את הזמן ביקום שלנו, ולא בזה שלהן.
